הרב משה טרגין לעילוי נשמת אברהם נ. לוי בן סימן טוב

לעילוי נשמת רב פקד ישראל (איליק) סילברה בן מרים וחיים

מסכת בבא קמא שיעור מספר 5

האיסור להזיק לממון אחרים

מסכת בבא קמא עוסקת בפירוט חיובי התשלומים על נזקי ממון שונים. בשיעורים האחרונים עסקנו בנזקי הממון של בהמה, ובארנו את סוגי החיובים השונים בתחום זה. שיעור זה יעסוק בשאלת רקע למסכתנו אשר מתעוררת באופן מקרי כתוצאה משאלה שמעלה הרשב"א (ב:). השאלה שבה נעסוק היא האם יש איסור לאדם ליצור מציאות של נזקי ממון מתוך כוונה לפצות את הניזק על כך. לגבי נושא דומה העולה בסוף מסכתנו, חיובי גזלן, התשובה ברורה - אסור לאדם לגזול מחברו או לחבול בו אפילו כשמטרתו לשלם לו על כך. יתר על כך, איסור גזלה אינו תלוי בהכרח בחיובי גזלה. כך למשל, אם גוזל אדם פחות משווה פרוטה, לא חלה עליו חובת תשלומים בעוד שעבר הוא על הלאו של גזלה. למדנו אם כן, שאיסורי גזלה וחבלה עומדים בנפרד מחובת התשלומים על מעשים אלו. בשיעור זה ננסה לבחון האם מציאות דומה קיימת לגבי נזקי ממון.

1. התייחסויות בגמרא

אזכור מפורש של איסור לגרום נזק לממון חברו קשה למצוא בגמרא. עם זאת, נראה שאיסור כזה נרמז בשני מקורות מקבילים - בבא קמא נא. וקידושין מב:. הגמרא הראשונה עוסקת בעניין בור, והיא בוחנת את האפשרות לחייב אדם השולח שליח לחפור בור. הגמרא דוחה את אפשרות זו לאור ההלכה שאין שליח לדבר עבירה, וממילא השליח מתחייב על נזקי הבור שחפר. השימוש בכלל 'אין שליח לדבר עבירה' מורה שחפירת הבור נחשבת כמעשה איסור. ומכאן לכאורה ניתן ללמוד שגרימת נזקי ממון אסורה. עם זאת, רש"י (נג.) מבאר את הגמרא בצורה שונה. לדבריו האיסור בחפירת בור המפקיע את השליחות הוא הזקת רשות הרבים. לדבריו, האיסור שם אינו בכך שהאדם יוצר מציאות שממונו מזיק אלא בכך שהוא בעצמו "אדם המזיק" לנכסי הציבור (ליחס שבין אדם המזיק לנזקי ממון נתייחס אי"ה בשיעור בעתיד). נמצא אם כן, שלפי פירוש רש"י אין בידינו הוכחה שישנו איסור ליצור מציאות של נזקי ממון.

ייתכן עם זאת שבגמרא המקבילה בקידושין נמצא את מבוקשנו. הגמרא שם עוסקת גם היא בעניין אין שליח לדבר עברה. התייחסותה היא לשליחת שליח להבעיר שדה אחרים. גם במקרה שם הגמרא מפקיעה את השליחות מן הטעם שאין שליח לדבר עבירה. גמרא זו מהווה הוכחה עדיפה לכאורה על הראיה מהגמרא בבבא קמא, שכן בעוד שלגבי הגמרא שם ניתן לומר שמדובר ב"אדם המזיק" לנכסי הציבור, הרי שבסוגייתנו מדובר באש שאדם מבעיר בשדה חברו והיא מתקדמת מעצמה באמצעות הרוח. אלא שראייה זו תלויה במחלוקתם המפורסמת של ר' יוחנן וריש לקיש (כב.) לגבי השאלה האם אדם המבעיר אש נחשב רק כיוצר נזקי ממון או שנחשב כאדם המזיק.

ראיה אחרת ייתכן אולי להביא מקביעה חוזרת ונשנית שמציינת הגמרא בעניין גרמא (ב"ב כב:-כג.). הגמרא קובעת כי "גרמא בניזקין אסור". לכאורה יש מקום לטעון שנזקי ממון אינם גרועים מגרמא בניזקין. אמנם האדם לא עשה נזק בידיים, אך התנהגותו וחוסר אחריותו גרמו לנזק לנכסי הזולת.

אם נבין כך, נותרת שאלת מעמד איסור זה. האם איסור זה הוא מדאורייתא ואם כן מהו המקור? או שמא אין זה אלא איסור שתיקנו חכמים על מנת למנוע נזקי ממון. מהגמרות שהזכרנו לכאורה אין דרך לברר את שאלות אלו.

2. התייחסויות בראשונים

הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ה ה"א) כותב: "אסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק. אפילו לגרום הנזק אסור". התייחסותו של הרמב"ם שם היא לאדם שאינו שומר על בהמתו, וכתוצאה מכך הבהמה נכנסת לשדות אחרים. מקרה זה הוא מקרה קלאסי של נזקי ממון, ומכאן ניתן ללמוד שהרמב"ם סבר שקיים איסור לגרום נזקי ממון. עם זאת, הרמב"ם אינו מפרט מהי רמת האיסור או מהו מקורו. לשאלה זו מתייחס המגיד משנה (הל' רוצח פ"ב ה"ב), ולדעתו כל האיסור להזיק הוא רק מדרבנן (ועיין מנחת חינוך מצווה מ"ג החולק עליו).

התייחסות נוספת לעניין זה ניתן למצוא בדברי הרשב"א בדף ב:. הגמרא שם בוחנת את האפשרות להבין כי רק קרן תלושה נחשבת לקרן ההלכתית שלגביה נאמר הדין ששור תם משלם חצי נזק בלבד. לאור הבנה זו סברה הגמרא כי קרן מחוברת רגילה תחייב את בעליה בתשלום מלא כשור מועד. הרשב"א (ד"ה אבל במחוברת) שואל מדוע אם קרן מחוברת יצאה מדין קרן, יצאה היא לחומרא, שאפילו שור תם משלם נזק שלם, והרי ספק ממון לקולא, ואם אין הוכחה מפורשת שקרן מחוברת משלמת נזק שלם, שהרי אינה מוזכרת בפירוש במקרא לפי הווה אמינא זו, מנלן לשלם נזק שלם? ותשובת הרשב"א היא: "ויש לומר דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין". ההבנה הפשוטה של דברי הרשב"א היא שלא רק חיוב תשלומים קיים בנזקי ממון אלא גם איסור, שלגביו ניתן לומר שספיקא דאורייתא לחומרא. החומרא מספק לגבי האיסור גוררת אחריה גם את התשלומים לעניין זה שספק חיוב תשלומים יהיה להחמיר (כנראה על מנת למנוע את הנזק שהוא איסור תורה).

למען האמת, ניתן להבין את כוונת הרשב"א בצורה פחות מילולית, שלפיה כוונתו אינה שבנזקי ממון עצמם יש איסור, אלא שכפי שלגבי איסורי תורה אנו אומרים שספק דאורייתא לחומרא, כך אנו מחמירים מספק לגבי נזקי קרן. לפי זה נוכל לומר שבאמת אין איסור בנזקי ממון אלא רק שמחמירים בהם מספק לעניין חיוב התשלומים. עם זאת, מלשון הרשב"א המשווה באופן מוחלט וללא צמצום בין נזקי ממון לאיסורי תורה לא משמע כן, אלא משתמע שאכן ישנו איסור בנזקי ממון.

3. מקור ושורש האיסור

אחרי שהעלנו מתוך הגמרא והראשונים שנראה כי אכן קיים איסור לגרום נזקי ממון, עלינו לברר מהו מקור איסור זה. אם איסור זה הוא איסור דאורייתא (כפי שמשתמע מהרשב"א שהבאנו לעיל), עלינו למצוא לו מקור בתורה. היד רמה על בבא בתרא (פרק ב סימן קז) מציע שהמקור לכך שגרמא בניזקין אסור הוא מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". לפי הבנתו, מאחר שפסוק זה מחייב התנהגות כלפי אחרים בצורה חיובית ויפה כפי שאדם רוצה שינהגו עמו, הוא הדין לנכסי הזולת שצריך להתייחס אליהם כאילו היו של עצמו, וממילא לא לגרום להם נזק.

החתם סופר (יו"ד סימן רמא) מקשר את נזקי ממון למצוות אחרות: "דעיקור ענין נזיקים היא גדר למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם ואל תעמוד על דם ריעך וכתיב והיה עליך דמים עיי' מסכתת מועד קטן דף ה' ע"א. ושיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך ורגל כך וכדומה בזה נגדר הדבר וכל אחד ישמר נזקיו". אמנם דבריו אינם מהווים בסיס לאיסור לגרום נזקי ממון, אלא הוא רק מסביר את המצווה העומדת מאחורי הצורך בחיובי נזקי ממון.

המנחת חינוך (מצווה נג אות ה) מסביר את האיסור שהזכרנו לעיל לחפור בור ברשות הרבים: "ודאי לעשות תקלה ברשות הרבים שיוכל להיות מיתה או היזק לאדם בודאי הוא איסור תורה כמו שמבואר בר"מ, פי"א מרוצח ה"ד, דאפילו ברשותו אסור, מכל שכן ברשות הרבים". דבריו מבוססים על דברי הרמב"ם שאליהם הפנה: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצירו... חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". ועל כל פנים, איסור זה שייך רק לנזקי ממון כמו בור אשר עלולים לסכן חיי אדם ולא לנזקי ממון אחרים שאינם מסכנים חיי אדם.

קיימות דעות אחרות המנסות לשייך את איסור גרימת נזקי ממון לאיסורי תורה הלקוחים מתחומים אחרים. רבנו יונה בתחילת פירושו לאבות כותב: "כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו". מהשימוש בלשון "וכל נזיקין" ניתן להבין שכוונתו גם לגרימת נזקי ממון. דבריו של רבנו יונה מחודשים ביותר, שהרי ישנם הבדלים רבים בין הלכות מזיק וחיוביו לגבי ההלכות והחיובים של גזלן. יתר על כך, בעל הבהמה המזיקה אינו גורם לנזק בידיו ממש, וכמו כן אין הוא נהנה מהנזק שגרם (מלבד במקרה של שן), ובכל זאת סבור רבנו יונה שניתן לומר שעובר הוא על איסור גזלה. נראה שלהבנתו, מרכיבים אלו (מעשה בידים והנאה) אינם חלק אינטגרלי מאיסור גזלה.

לעיל הזכרנו את פירושו של בעל יד רמה, שאיסור גרמא בנזיקין נלמד מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". קודם לכן מזכיר הוא מקור אחר לאיסור מהפסוק (ויקרא י"ט, יד) "לפני עור לא תתן מכשל". למרות שכרגיל רגילים אנו לפרש את הפסוק (שלא כפשוטו) כאיסור לגרום לאדם אחר לעשות איסור, במקרה זה מבארו היד רמה בדומה לפשט הפסוק, שאסור לגרום לאחר נזק.

ר' אלחנן מבאר שהמקור לאיסור גרימת נזקי ממון הוא מהפסוק "השב תשיבם" (דברים כ"ב, א). לדבריו, אם מפסוק זה למדנו חובה להציל ממון אחרים ע"י השבת אבדה, קל וחומר שאסור לגרום נזק לממון אחרים בכל דרך שהיא. עם זאת, ההיגיון של הקל וחומר שייסד ר' אלחנן אינו ברור - ניתן לומר שדווקא במקום שבו ממון חברו נתון לסכנת אבדה ממשית וקיימת, כמו במקרה של השבת אבדה, חובה על המוצא להשיבה ולהצילה ממצב זה. לעומת זאת, במקום שבו אדם נוהג בצורה שעלולה לגרום לנזק בלבד, ייתכן שאינו עובר על איסור כלל.

בעל הברכת שמואל (ב"ק סי' ב) הביא דרך אחרת בעניין זה בשם הגר"ח מבריסק. הגמרא (מה:) דורשת את הפסוק "ולא ישמרנו" כדי לברר את רמת השמירה הפוטרת את בעל הבהמה מאחריות. ר' חיים הבין שמפסוק זה ניתן גם ללמוד שישנה חובה על בעלי בהמה לשמור אותה שלא תזיק, וממילא הנמנע מכך מבטל מצווה ועובר על איסור. לדבריו של ר' חיים, האיסור לגרום נזקי ממון אינו חלק ממצווה כללית או הרחבה של מצווה מתחומים הלכתיים אחרים, אלא זו מצווה המובנית בתוך דיני נזקי ממון המתייחסת לכל דיני נזקי ממון באשר הם.

בדבריו שם העלה בעל ברכת שמואל נפקא מינה בין הסברו של ר' חיים לבין ההסברים האחרים שהזכרנו. לפי ההסברים האחרים, גם במקום שבו קיים פטור מחיוב תשלומים מסיבה כלשהי, כגון שן ברשות הרבים, עדיין יהיה קיים האיסור הכללי (מצד החובה לנהוג בהגינות, לא לסכן אחרים או משום חובת שמירת ממון הזולת). העובדה שאין חיוב תשלומים לכאורה לא תהיה בעלת השפעה כלל על שאלת האיסור. לעומת זאת אם מדובר באיסור מיוחד לגרום נזקי ממון הלכתיים, ייתכן שאם שן ברשות הרבים אינה מוגדרת כמזיק לעניין חיוב תשלומין, בדומה לכך לא תהיה היא מוגדרת כנזקי ממון לעניין האיסור.