!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב ראובן טרגין לעילוי נשמת אברהם נ. לוי בן סימן טוב

לעילוי נשמת רב פקד ישראל (איליק) סילברה בן מרים וחיים

מסכת בבא קמא שיעור מספר 4

מאי שנא שן? דיש הנאה להזיקה


1) הקדמה - שלושת האבות של שור

בעקבות דבריו של רב פפא (ב:) בעניין היחסים שבין אבות לתולדות, מביאה הגמרא ברייתא המחלקת את דין שור לג' נזיקין: קרן, שן ורגל. הברייתא מביאה אותנו לתהות האם כל ג' הנזיקין הללו הנם מגוף אחד, כאשר בשלושתם רובצת אותה אשמה על בעל השור, או שמא כל אחד ממחייבים אלו הוא חיוב בעל אופי נפרד ועצמאי[1]. אם אכן ישנו הבדל מהותי בין המחייבים השונים עלינו להבין מהו.

בשיעורים הקודמים עסקנו בייחודם ומהותם של נזקי קרן ורגל. בשיעור זה נעסוק בעניין שן ובמיוחד בהגדרתה בגמרא - "שיש הנאה להזיקה". ננסה לבחון האם הגדרה זו הנה רק תיאור מציאותי של הנזק (שביסודו הוא נזק אחד עם נזק רגל), או שמא יש כאן הגדרה של מהות הנזק אשר עלולה להביא להבחנה בין אשמת הבעלים בנזק שן ובין נזק רגל.

2) היקף ואופי "הנאה להזיקה"

ייתכן להבין לעומק את משמעות המושג "יש הנאה להזיקה" על ידי בחינת היקף ההנאה הנכללת בתוך מושג זה.

א) הר"ח והרשב"א - השיטה המרחיבה

הרשב"א (ב: ד"ה ופריק) כולל בתוך נזק שן גם מקרים שבהם הבהמה לא השיגה את ההנאה שביקשה. למשל, כשהפירות נפלו מפיה של הבהמה לפני שהצליחה לאכול אותם. יסוד שיטת הרשב"א הוא בכך שהבין שבניגוד לקרן המאופיינת ברצון להזיק, שן מאופיינת ברצון ליהנות, ולכן בכל מקום שבו הנזק נבע מרצון הבהמה ליהנות, אף שלא השיגה את מבוקשה, יוגדר הנזק כשן.

לעומת הרשב"א, רוב הראשונים הבינו שהגדרת נזק כשן תלויה בכך שבפועל הצליחה הבהמה ליהנות[2]. עם זאת, גם בגדר ההנאה שמשיגה הבהמה נחלקו הראשונים. רבנו חננאל סבור כי במקרה שבהמה טינפה פירות בכך שעשתה עליהם את צרכיה, מוגדר הנזק כשן מאחר שנהנתה הבהמה בכך שעשתה את צרכיה; זאת למרות שלא נהנתה הבהמה מהפירות או מגוף הנזק. יסוד דברי הר"ח הוא בגמ' (כג:) שממנה משתמע שטינפה פירות חייבת משום שן. נמצא אם כן, שלמרות שלדעת ר"ח יש צורך בהנאה בפועל, די בהנאה עקיפה כלשהי שמשיגה הבהמה ממעשיה, אף שלא נהנתה מגוף הנזק.

נמצא אם כן, שלדעת הר"ח והרשב"א ייתכן ש"הנאה להזיקה" אינה אלא תיאור והגדרה של נזק שן ולא גדר מהותי חדש של חיוב. למרות ששן היא אב נפרד, ייתכן שביסודה היא שווה לשאר אבות נזיקין.

ב) תוספות שאנץ - השיטה המצמצמת

יש ראשונים שאינם מקבלים את הגדרתו הכוללנית של הר"ח. התוספות שאנץ (שיטה מקובצת ג.) מבינים שנזק שן שייך רק במקרה שבו הנזק הכרחי ליצירת ההנאה. לכן לשיטתם, במקרה של בהמה שטינפה פירות, מאחר שיכלה הבהמה לעשות את צרכיה ללא גרימת נזק לפירות, אין נזק זה מוגדר כשן (אלא כצרורות). לדעת תוספות שאנץ, המקרה של טינפה פירות הוא מקרה שבו נהנתה הבהמה מכך שהתגלגלה על הפירות. במקרה זה הפירות הכרחיים להנאה, ולכן הוא מוגדר כשן.

לצד ההיגיון שבסברת תוספות שאנץ, יש להבין מהו היסוד והבסיס לדבריהם. אם, כפי שהסקנו לעיל, "הנאה להזיקה" אינה אלא הגדרה ותיאור של נזקי שן, לכאורה בכל מקום שבו מתלווה הנאה לנזק, לפנינו מקרה של שן. ייתכן שהבסיס לדברי תוספות שאנץ נעוץ בהבנה שונה של "הנאה להיזקה" כיסוד המחייב בנזקי שן.

בניגוד לשאר נזיקין שבהם החיוב נובע מהכוונה להזיק (קרן) או מהנזק שנגרם (רגל), חיוב תשלומים בנזק שן נובע מההנאה שהשיגה הבהמה - לא יעלה על הדעת שאדם יוכל ליהנות על חשבון חברו ללא לפצותו על כך. לכן נראה שלמרות שתשלומי שן הנם תשלומי פיצויים כשאר תשלומי נזיקין, ביסוד תשלום זה עומדת ההנאה שנהנתה הבהמה.

אם נכונים דברינו, שחיוב תשלומי שן הוא עבור ההנאה שנהנתה הבהמה, תובן היטב שיטת התוספות שאנץ. חיוב תשלומי שן שייך רק במקום שבו הנזק היה בהנאה עצמה. במקום שהקשר בין ההנאה לנזק הוא רק בכך שהתרחשו בו-זמנית, לא שייך לחייבה על הנאתה, מאחר שההנאה עצמה לא גרמה לנזק.

3) היחס לשאר אבות נזיקין

הבנה כזאת שהצענו ייתכן להסיק מתוך דברי התוספות (ו: ד"ה שור) אשר עוסקים בהיקף פטור המזיק הקדש. פטור זה מבוסס על המילה "רעהו" (שמות כ"א, לה) אשר מפקיעה את נכסי הקדש שאינם שייכים ל"רעהו" של בעלי הבהמה. לאור ההקשר בפסוקים מציעים התוספות בתחילה שפטור זה נאמר רק לגבי האב שור. עם זאת, למסקנה מרחיבים התוספות את הלימוד באמצעות "במה הצד" (השוואה לאור יסודות דומים) לשאר אבות נזיקין. בסיום מבחינים התוספות בין שן, המיוחדת בכך ש"יש הנאה להזיקה", ושאר אבות הנזיקין (עיין בדברי התוס' להסבר המדויק).

המהרש"א (ז. ד"ה שור) תוהה מדוע החליטו התוספות להוציא מן הכלל דווקא את שן ש"יש הנאה להזיקה" ולא את רגל, אשר יוצאת דופן בכך ש"הזיקה מצוי". תשובה לכך ניתן למצוא בשיטה מקובצת (ו: ד"ה עוד). בדבריהם מוסבר שההבחנה בין שן לשאר נזיקין אינה רק באופי הנזק, אלא שיסוד החיוב שונה - בעוד שבשאר הנזיקין החיוב הוא משום נזק, בשן החיוב נובע מהנאה. לדבריהם, חיוב נזק שן בנכסי הקדש מיוסד על חיוב מעילה בהקדש, שיסודו בנטילת הנאה מהקדש, ולא בדיני נזיקין שאינם שייכים בהקדש. כל זה כמובן אינו שייך ברגל, ששם יסוד החיוב הוא בחובה לפצות על הנזק ולא בהנאה[3].

אם נבין כדברינו, יובן היטב השימוש שעושה הגמרא בסברת "הנאה להזיקה" (בנוסף ל"כוונתו להזיק") כדי להסביר מדוע לא ניתן ללמוד את נזקי קרן ושן זה מזה. סברת "הנאה להזיקה" מבהירה יסוד מחייב חדש הגורם לחיוב נזקי שן - הנאה.

כעת נוכל לסכם כי ישנה הבחנה מהותית ביסוד החיוב בג' הנזיקין של שור: רגל מחייבת בתשלום מחמת נזק שגרמה הבהמה, בנזקי קרן מלבד גוף הנזק ישנה גם כוונה להזיק, ואילו בנזקי שן החיוב נובע מההנאה שהשיגה הבהמה כתוצאה מהנזק שגרמה.

4) "מכליא קרנא"

הבנה זו ליסוד חיוב נזקי שן יכולה לעמוד ביסוד הצעת הגמרא לצמצם את חיוב שן למקרים שבהם "מכליא קרנא" (החפץ הניזוק כלה מן העולם). רוב הראשונים[4] מבינים שכוונת הגמרא היא להבחין בין הנאת אכילה שבה "מכליא קרנא" ובין סוגים אחרים של הנאה. רש"י (ג.) מסביר שהצעת הגמרא מיוסדת על לשון הפסוק "וביער" שמשמעותה היא אכילה. הרשב"א (ד"ה רגל) מסביר באופן הגיוני שהבחנה כזאת לא הייתה יכולה להיאמר לגבי רגל, שכן במקרה הרגיל של רגל הבהמה רק דורכת על החפץ ואינה מכלה אותו לגמרי.

הבנתנו ליסוד "הנאה להיזקו" יכולה להבהיר היטב את שייכות מושג "מכליא קרנא" דווקא לשן. ההבנה כי החיוב במקרה זה נובע מהנאה יכולה להוביל לצמצום סוגי ההנאות להנאה העיקרית והקלאסית ביותר - אכילה.

מעניינת העובדה, כי להווה אמינא זו, ששן שייכת רק במקום שבו "מכליא קרנא" יש שייכות מסוימת גם למסקנה. למרות שמוסכם כי שן שייכת גם במקרים נוספים מלבד אכילה, מן התלמוד ירושלמי (פ"א ה"א, ב.) משמע שההרחבה היחידה היא להנאת סיכה. נמצא שלפי הירושלמי, גם למסקנה יש צורך בהנאה מיוחדת אשר דומה לאכילה בכך שגם בה החפץ הניזוק נספג בגופה של הבהמה הנהנית.

למרות שברור כי התלמוד בבלי מרחיב את נזקי שן מעבר לתלמוד ירושלמי, שהרי הוא מגדיר גם מקרה של טינפה פירות כשן, הרי נראה שרש"י מיישם את היגיון הירושלמי גם למקרה זה. רש"י (יח: ד"ה דדחיק) בדומה לתוספות שאנץ אינו מקבל את הסבר הר"ח לטינפה פירות, שהכוונה היא לכך שעשתה צרכיה על הפירות. רש"י מנמק את דחיית הסבר הר"ח בכך ששן שייכת רק במקרה שבו הבהמה נהנתה כתוצאה ממגע ישיר עם הפירות[5]. הגדרתו המצומצמת של רש"י, בדומה לזאת של הירושלמי תובן היטב לפי דרכנו. מאחר שהנאה אינה רק הגדרה לשן אלא היסוד המחייב, מצומצמת ההנאה לסוג מסוים - כילוי הפירות בגוף הבהמה לדעת הירושלמי, או הנאה כתוצאה ממגע ישיר על כל פנים לדעת רש"י.

ראינו אם כן מגוון של דעות ביחס לסוגי ההנאות הנכללים בנזקי שן. מצד אחד נמצאות דעתו המרחיבה של הרשב"א, הכולל אפילו מקרים שבהם הבהמה כלל לא השיגה את ההנאה, ודעת הר"ח אשר כולל כל הנאה שהיא. דעות אלו יובנו יותר אם נסבור ש"הנאה להזיקה" אינה אלא הגדרה ותיאור של נזקי שן. מצד שני עומדות דעותיהם המצמצמות של התוספות שאנץ (הנאה אשר עבורה הנזק הוא הכרחי), הירושלמי (הנאת אכילה או סיכה) ורש"י (הנאה באמצעות מגע ישיר), שלדעתם נראה שהנאה היא היסוד המחייב בנזקי שן.

5) מקור

ייתכן להבין כי מחלוקתם של הראשונים בעניין היקף נזקי שן תלויה בהבנת המקור לנזקי שן בתורה. הגמרא מוכיחה שכוונת התורה במילה "וביער" היא לנזקי שן מהפסוק "כאשר יבער הגלל עד תומו" (מלכים א' י"ד, י). הבעיה בלימוד זה היא שבפסוק זה לא נזכרה כלל המילה שן.

רש"י ורבנו חננאל מסכימים כי המילה "הגלל" מורה על שן אך חלוקים בהסבר הדבר. הר"ח (ג., והובאו דבריו בתוספות ב: ד"ה כאשר) מפרש את המילה גלל כאבן לבנה, ומשתמש בדמיון הצורני שבין שן לאבן זו כדי להסביר מדוע המילה "גלל" מורה על שן. פירושו של הר"ח מורה רק על צורתה החיצונית של השן אך אינו מתייחס כלל לפעולתה. רש"י (ג. ד"ה הגלל) בהסברו הראשון מקשר בין המילה "גלל" לשורש ג.ל.ה. ולפעולת הגילוי. לדבריו פעולת הגילוי שייכת לשן אשר מתגלה לעיתים כאשר הפה נפתח. פירוש זה דומה לפירושו של רבנו חננאל בכך שהוא מתייחס רק לשן עצמה ולא לפעולתה.

לפי פירושו השני של רש"י, "גלל" הוא צואה. רש"י מסביר כי הצואה נוצרת כתוצאה מאכילתה של הבהמה ותהליך העיכול, ולכן המילה "גלל" מורה על תהליך האכילה. לפי פירוש זה, המילה "גלל" אינה מתייחסת רק לשן עצמה אלא אף לפעולתה - אכילה.

נראה שמחלוקת זו בין הר"ח ובין רש"י (בפירושו השני) לגבי הסבר הלימוד מהמילה "גלל" יכולה לעמוד בשורש מחלוקתם לגבי היקף הנזקים הנכללים בשן. מאחר שלפי הר"ח הלימוד אינו מורה על שום תהליך הנאה מסוים, ניתן לכלול כל הנאה בנזקי שן. לעומת זאת, לפירושו של רש"י שמדובר בפסוק על מעשה אכילה, יובנו היטב ההוה אמינא של הבבלי, לצמצם את שן לאכילה בלבד, וכן מסקנת הירושלמי, הכוללת גם את סיכה בכלל נזקי שן[6]. גם מסקנת הבבלי לשיטת רש"י, שכל הנאה הכוללת מגע ישיר בין הבהמה לפירות מוגדרת כשן אינה הרחבה משמעותית של המקור בפסוק אשר מתייחס לאכילה.

6) שני ערוצים

ראינו אם כן שתי דרכים בהבנת היחס שבין נזקי שן לבין שאר הנזקים (במיוחד רגל). לדעת הר"ח והרשב"א נראה כי נזקי שן דומים ביסודם לשאר הנזיקין ושונים רק בהגדרה. לעומת זאת לדעת הירושלמי, רש"י ותוספות שאנץ נראה שמדובר בחיוב שונה ביסודו הנובע מהנאה.

כמובן, שתי אפשרויות אלו אינן בהכרח מנוגדות זו לזו, וייתכן שישנו דו-קיום ביניהן. למעשה, ישנה דעה במאירי הרומזת לכך ששתי האפשרויות קיימות. בניגוד למסקנת סוגייתנו שנראה שדוחה את צמצום שן למקרים של "כליא קרנא", נראה כי הגמרא לקמן (כג:) מקבלת את אפשרות זו למסקנה[7]. המאירי (ג. ד"ה ויש) מביא דעה המנצלת מושג נוסף המוזכר בסוגייתנו - "שלח שלוחי" (בהמה שנשלחה על ידי בעליה להזיק) כדי ליישב את שני המקורות. לדברי דעה זו, שן שייכת או במקום שבו "שלח שלוחי" או במקום שבו "מכליא קרנא". לכן היכן שהבהמה לא נשלחה ע"י הבעלים, לא יהיה חיוב שן אלא במקום שבו הבהמה אכלה את הפירות שאותם הזיקה.

שני ערוצים אלו מלמדים על שני יסודות חיוב. בעוד שמושג "שלח שלוחי" הלקוח מתחום נזקי רגל, מעיד בבירור על חיוב הנובע מנזק שגרם הבעלים אשר שילח את בהמתו, נראה שחיוב הנובע מ"מכליא קרנא" נעוץ בהנאת הבהמה. לפי הבנה זו, ההוה אמינא של הגמרא, כי רק הנאת אכילה נחשבת הנאה המחייבת, נשארת גם למסקנה, אלא שישנם מקרים אחרים שבהם הבעלים חייב במידה ש"שלח שלוחי". במקרים אלו החיוב אינו נובע מהנאה אלא מהנזק שגרם בכך ששילח את בהמתו.

*

 

**********************************************************

 

*

 

* * * * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: יעקב יוטקוביץ

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דוא"ל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] עמדת משנתינו בנידון תלויה במחלוקת רב ושמואל (ג:) בעניין מבעה.

[2] עיין מגיד משנה (הל' נזקי ממון פ"א ה"י) והערה 85 על הרשב"א שם בהוצאת מוסד הרב קוק.

[3] ראה עוד בקונטרסי שיעורים לרב גוסטמאן (שיעור ד אות ז).

[4] תוספות (ג. ד"ה הא) ור"ח. רש"י (ג. ד"ה אידי) מבחין בתוך אכילה עצמה בין סוגים שונים. עיין קונטרסי שיעורים (שיעור ד אות ה) לביאור הדבר.

[5] עיין ישא ברכה ג. שמבאר את רש"י בצורה זאת. אך עיין בחידושי ר"ע איגר על משנתינו שמסביר את רש"י בצורה קצת שונה.

[6] לימוד דומה של הגדרת שן לאור המקור בפסוק נמצא בדברי תלמידי הרשב"א והרא"ש (מצוטטים בהערה 85 בחידושי הרשב"א שבהוצאת מוסד הרב קוק על דף ב:). הם משתמשים בלשון "וביער" בכדי לדחות את שיטת הרשב"א, שגם רצון ליהנות ללא הנאה בפועל נכלל בנזק שן.

[7] המאירי מציין דעה שלאור הגמרא לקמן דוחה את מסקנת סוגייתנו. עיין עוד ברשב"א (כג: ד"ה הא) שמסביר את הגמרא שם באופן אחר.