!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ח ט א   מ י   מ ר י ב ה   /   ה ר צ ל   ר ו ז נ ב ר ג

 

  בפרשת חטא מי מריבה מרובה הסתום על המפורש. בשל חשיבות העניין מאריכים הפרשנים השונים בהסבר חטא זה, שכן, מנהיגותם של משה ואהרן מגיעה בו לסיומה, ומשה נענש באי כניסתו לארץ ישראל. במאמר זה אנסה להציג את השיטות המרכזיות והיסודיות בנושא, ולשלבם בגישה אחת כוללת.

 

  רש"י פירש שחטאו של משה היה בכך שהכה על הסלע ולא דיבר אליו_ (1).   אב"ע מקשה על רש"י - הרי נאמר "קח את   ה מ ט ה והקהל את העדה..." ואם כדבריו של רש"י מדוע נצטווה משה לקחת מטה הרי אין צורך בהכאה! על כן מפרש הוא שהחטא היה שמשה הכה פעמיים, במקום פעם אחת כפי שנצטווה.

 

  הרמב"ם ב"שמונה פרקים" פרק ד' כותב שמשה נטה לקיצוניות במידת הכעס. הקב"ה אינו כועס על העם בעניין זה, ואילו משה כועס - "שמעו נא המורים". משה, מנהיגם של ישראל, אשר כולם למדים ממנו מתנהג בצורה שאינה הולמת מנהיג. מעבר לכך, משה נותן לעם להבין שכעסו מהווה ביטוי לכעסו של הקב"ה, דבר שאיננו נכון.

 

  הרמב"ן מתקשה בהסבר זה של הרמב"ם, שכן אין לו למשה במצב הנתון תגובה הולמת יותר מאשר כעס על העם_ (2).   לפיכך מסביר הרמב"ן, שחטאו של משה היה בכך שאמר:

 

"המן הסלע הזה נוציא לכם מים". ובזה נתן פתח לטעות שהוא בחכמתו הוציא את המים. היה על משה להדגיש שמן הסלע הזה   י ו צ י א   ה ' מים.

 

  א"כ, יש כאן שתי גישות שהן ארבע. רש"י ואב"ע רואים את החטא   ב ה כ א ת   ה ס ל ע, ואילו הרמב"ן והרמב"ם רואים את החטא בדברי משה ואהרן אל בני ישראל.

 

  "בעל העיקרים" (מאמר רביעי פרק כ"ב) מסביר שחטאם היה בענווה יתירה כי כאשר בא העם לבקש מים, היה משה צריך להכות על הסלע ולהוציא מים מיד, בחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", מבלי לפנות אל הקב"ה תחילה.

 

  ה"משך חכמה" מסביר בצורה נפלאה את דבריו של ר' יוסף אלבו. בתחילה מעלה הוא תמיהה גדולה - הרי משה לעולם אינו עושה דבר מיוזמתו האישית, מפני שישנו הבדל מהותי בין דרגת משה, שעליו נאמר "פה אל פה אדבר בו", לבין דרגת שאר נביאים, ואם משה יעשה דבר מעצמו בלי להיוועץ בקב"ה (כפי שעושים נביאים אחרים - יהושע בעמידת השמש ואליהו בהר הכרמל וכו'), יש חשש שיאמינו בו כישות א-להית עצמאית. ובלשונו של ה"משך חוכמה": "מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו בא-ל ש-די לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצווהו השי"ת מקודם". א"כ מדוע רואה בעל העיקרים כחטא את פנייתו של משה לקב"ה הרי זו לא ענווה יתירה אלא התנהגות טבעית ורגילה של משה.

 

  אלא, מסביר ה"משך חכמה", שאלולי פרשת קורח אכן היינו מפרשים את פנייתו של משה אל הקב"ה כהתנהגות טבעית אך עתה ניתן לראות צד מסוים בטענת "בעל העיקרים". כי בפרשת קורח חורג משה ממנהגו ופועל מדעתו בלי ציווי מהקב"ה. שהרי כאשר העם צועק "כי כל העדה כולם קדושים" ומעלים חשש כי יצר משה את כל החלוקה בעם ישראל מליבו, לא חשש משה שיחשבוהו כא-לוה, והטיל עליהם עונש מיוזמתו - "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם... ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם" (במדבר, ט"ז, ל-לא, לפי רוב הפרשנים משה אמר זאת מיוזמתו בלי ציווי מה').

 

  ישנו חשש שהעם יטען כלפי משה, שכאשר פגעו בכבודו פעל ביוזמה אישית, ואילו כשלעם אין די מחסורו משה אינו מגיב מיד, אלא פונה אל ה' (הדברים מקבלים משנה תוקף בשל סמיכות העניינים בין קורח לחטא מי מריבה). על פי זה יובנו היטב דברי "בעל העיקרים" - שחטאם היה בענווה יתירה, כיוון שדווקא עכשיו, אחרי שכבר פעל משה פעם אחת ביוזמתו לכבודו חוזר הוא ומתייעץ בפרשתינו עם הקב"ה. בהתנהגות זאת של משה רואה "בעל העיקרים" ענווה יתירה שלא במקומה, דבר אשר מתפרש ע"י העם כמנהיגות לקויה, הדואגת לאינטרסים אישיים במקום לצרכי כלל האומה.

 

  ה"משך חכמה" עצמו מציע פירוש אחר: הקב"ה אומר למשה ואהרן " ו ד ב ר ת ם אל הסלעל ע י נ י ה ם", ואילו משה פונה אל העם - " ש מ ע ו נא המורים". הקב"ה מבקש ממשה ואהרן שידברו "לעיניהם", כיוון שלפני הכניסה לארץ מצפה הקב"ה ממשה ואהרן להתייחס אל בני ישראל בדרגתם הגבוהה, כפי שהיתה במעמד הר סיני, כשכל העם   ר א ו את   ה ק ו ל ו ת; מדרגה גבוהה כל כך שבה כל החושים מתאחדים_ (3).   ואילו משה מוריד את בני ישראל ממצב של " ר א ו נא" למדרגת " ש מ ע ו נא". משה מנתק בין השמיעה לראיה, משה מדבר אל העם לא כפי גדולתו, אלא כפי שהעם מחשיב את עצמו, ובכך מקטין הוא בדבריו את עם ישראל. הוא אשר אומר הקב"ה בפסוק י"ב: "יען לא האמנתם בי להקדישני   ל ע י נ י בני ישראל".

 

  הרב חרל"פ מבין כ"משך חכמה", שמשה אינו מתייחס אל בני ישראל בדרגה הראויה להם, אך מדייק זאת משינוי הלשון בין פניית הקב"ה למשה, לבין פנייתו של משה אל העם.

 

  הקב"ה אומר "והשקית את   ה ע ד ה ואת בעירם" ואילו משה ואהרן מקהילים את   ה ק ה ל. ישנו הבדל מהותי בין קהל לעדה_ (4).   הקהל הוא אוסף פרטים שמתקבצים יחד באופן מקרי וסופי. ואילו עדה היא איחוד הפרטים לכדי גוף מלוכד, אשר מכיל בתוכו קדושה מיוחדת. זוהי קדושת המניין, הנקראת אף היא עדה - "עד מתי לעדה הרעה". קדושה זו נובעת מקדושתם הפנימית של ישראל, שאינה מתבטלת אף כאשר העדה היא רעה.

 

  אם נסכם ונשלב את השיטות השונות, נוכל לומר שמשה ואהרן אינם מעריכים את העם נכונה. אין הם פונים אל בני ישראל מצד קדושתם הפנימית כעדה, אלא הם פונים אליהם כקהל. ממילא אין הם מנהיגים את העם בדרגתו הראויה לו, ע"י דיבור אל הסלע (עיין הערה 1), אלא מתנהגים עם העם בצורה הרבה יותר פשוטה, בצורה ארצית ולא א להית. לכן מובן מדוע יש להכות את הסלע (כפירוש רש"י), וכשהכאה אחת אינה מספיקה מכים פעמיים (כפירוש אב"ע). כמו כן, אפשר להבין את עומק דברי הרמב"ם, ולהסביר את כעסו של משה: משה התייחס אל העם בצורה נורמלית, בצורה "טכנית" גרידא, כקהל. לכן, כשהעם לא שמע, צעק עליו "שמעו נא המורים" ולא נקט באמצעי המתאים למדרגתם.

 

  יוצא מכאן, שהנקודה המרכזית בחטא משה היתה אי התייחסות לציבור   כ ע ד ה, והורדתם למדרגת   ק ה ל. לכן, מצאתי לנכון לסיים בדבריו של הרב קוק, המדגישים את היותנו עדה. מדרגת העדה, אינה נפגמת גם כאשר קיימים חסרונות.

 

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את   ע צ מ י ו ת ה, גם אחרי הביקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (אורות ישראל, פרק ד' פיסקה ג).

 

 

הערות:

1.   מבחינה רוחנית הפער בין הנהגת דיבור להנהגת מכה רב הוא. כשם שדו שיח מבטא מצב של הרמוניה בין בני אדם, בעוד דו שיח ע"י הכאה מבטא מצב של משבר ביניהם. כך גם מבחינה רוחנית, מצב בו סלע מבטא רצון ה' בעקבות דיבור אליו, הוא מצב הרמוני ומתוקן לעומת מצב בו יש צורך להכות את הסלע כדי שיפיק את רצון ה', מצב שמבטא משבר בין א-להים למציאות.

2.   תלונת בני ישראל כאן לגיטימית ביותר - הם דורשים מים. אין כאן טענות המזכירות את טענות דתן ואבירם או טענות האספסוף, שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". הטענה כאן אמיתית ונכונה, אך הבעיה טמונה בצורת הפניה הבלתי-מכובדת של העם למשה.

3.   האוזן מצמצמת את השמיעה לתחום קטן, כדי שהאדם יוכל לשמוע. העין מצמצמת את הראיה, כדי שהאדם יוכל לראות. כאן הקב"ה רוצה שכל הכוחות יתאחדו ויופיעו בשלימותם, בלי צמצום כלל.

4.   הרב סולוביצ'יק ב"קול דודי דופק" (דברי הגות והערכה, עמודים 43-41) מבאר את משמעות ההבדל בין "עדה" ל"מחנה" בצורה קצת שונה. עם ישראל, לאחר מעמד הר סיני הפך מ"מחנה" ל"עדה" - לעם בעל ייעוד, עיי"ש.