בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - גירסת html של

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

קידוש החודש וברכתו

מאת הרב שלמה לוי

(יצא לאור לראשונה בדף קשר גיליון מס' 381, פרשת ויקהל פקודי, אדר התשנ"ג)

כתב המ"א בס' תי"ז אות א': "ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד". וכתב על זה רע"א בהגהות: "בער אנוכי, ולא ידעתי היכן מצינו דקידוש החודש היה מעומד, ואדרבא ברפ"ג דר"ה משמע שהיה מיושב". רע"א מתכוון כנראה לסוף המשנה שם: "ראוהו שלושה והן ב"ד יעמדו השניים ו י ו ש י ב ו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש".

גם ללא ההוכחה ממסכת ר"ה לכאורה ברור שבית הדין היה יושב בזמן קידוש החודש, שהרי בכל דין צריך בית הדין לשבת, וקידוש החודש הוא מעשה ב"ד.

האג"מ בחאו"ח א' ס' קמ"ב וכן אחרונים נוספים מתרצים שיש להבחין בין אמירת ראש בה"ד לאמירת העם. רבה"ד שהיה צריך לפסוק את הדין - היה יושב, ואילו העם שהיה אומר "מקודש מקודש" (כפי שמובא שם במשנה בפרק ב'), היה עומד. בהמשך אומר האג"מ שכנראה גם בה"ד היה עונה עם העם, ובאותו שלב כולם היו עומדים, וזו כנראה כוונת המג"א.

ראינו אם כן שמלבד פסיקת הדין יש צורך גם באמירת העם. אנו נדון במשמעות אמירת מקודש בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, האם אמירה זו היא חלק ממעשה בה"ד, והאם יש בסיס להשוות זאת לברכת החודש.

בספר המצוות, עשה קנ"ג, נמצאת המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן בענין קידוש החודש בימינו. הרמב"ם סובר שבזמן שקידשו ע"פ עדים החשבון הוא גילוי מילתא בעלמא, ועיקר הקידוש הוא מפני שבית הדין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו. מוסיף שם הרמב"ם: "אילו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל...הנה חשבוננו זה לא יועילנו בשום פנים..." כלומר, לדעת הרמב"ם, גם לאחר קביעת החודשים על ידי הלל, תנאי לקידוש החודש על פי החשבון הוא מציאות יהודים בארץ ישראל. הרמב"ן בהשגות שם חולק וטוען: הרי החודשים התקדשו מראש על ידי הלל ובית דינו, וממילא אין צורך בשום תנאים. שיטת הרמב"ם כמובן טעונה ביאור, שהרי גם הוא מודה כנראה שהלל קידש את החודשים, ועוד, הרי אין בימינו ב"ד גדול כדרישת הרמב"ם, ואפילו ב"ד סמוכים, כדרישת הרמב"ן, לא בנימצא. וא"כ מה תועלת בקיום קומץ יהודים בא"י?

האחרונים הרבו לעסוק בשיטה זו של הרמב"ם, ובלי להיכנס במסגרת זו לשילוב המדוייק שבין מעשה הלל לבין הצורך בקיום יהודים בא"י, ברור שלפי הרמב"ם יש תפקיד גם ליהודים היושבים בארץ ישראל. המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה מייחס את דברי הרמב"ם כאן, לשיטתו בקשר לחידוש הסמיכה. לפי הרמב"ם ניתן גם בימנו לחדש את הסמיכה בתנאי שיסכימו כל חכמי ארץ ישראל להסמכה זו. לאור זאת מבין המהרלב"ח שיש לאותו קומץ יהודים שבארץ ישראל מעמד של בה"ד הגדול לצורך קידוש החודש. שאלת קידוש החודש בוודאי מוסכמת על חכמי ישראל שבארץ ישראל, ולכן לענין זה הם יכולים למלא תפקיד כלשהו. ניתן לסכם שלפי הרמב"ן הלל קידש את החודשים לעתיד, ואילו לפי הרמב"ם הלל חישב את החודשים בלבד, אולם הקידוש הסופי נעשה על ידי היהודים בארץ ישראל.

אומרת הגמרא במסכת ברכות דף ל:

"אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין בית דין מקדשין את החודש אלא ביום".

המקור לכך שאין מקדשים את החודש אלא ביום, מובא במסכת סנהדרין דף יא: "ת"ר... ואין מקדשין את החודש אלא ביום... אמר רבי אבא מאי קרא... וכתיב 'כי חוק לישראל הוא משפט...' מה משפט ביום אף קידוש החודש ביום". כתבו התוס' בברכות ד"ה "לפי":

"ויש מפרשים דווקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה, אבל בלילה שניה מחזירין אותו, שכבר מקודש מיום שלפניו, ולא נראה לחלק".

ה"יש מפרשים" בתוס' מתיחסים לשיטת ראב"צ בענין חודש מלא. לדברי חכמים גם בחודש מלא צריכים בה"ד והעם לקדש את החודש, ואילו לדעת ראב"צ במקרה כזה כבר אין צורך לקדש את החודש מאחר שכבר קידשוהו שמים. לדעת ה"יש מפרשים" בתוס' מאחר שהיום השני של ראש חודש אינו זקוק לקידוש ב"ד, ממילא גם הסיבה שנאמרה לפטור את השוכח יעלה ויבא בתפילת ערבית - לפי שאין מקדשים את החודש ביום - אינה קיימת ביום זה, ולכן השוכח חייב לחזור. ברם, מדוע התוס' אומרים שאיו לחלק? הרי היום השני אינו זקוק לקידוש!

ייתכן שהתשובה מצויה בתוס' במסכת סהנדרין דף י: ד"ה "שכבר קידשוהו בשמים". התוס' מביא שם: "י"מ שב"ד של מעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד". התוס' דוחה שיטה זו, ואומר: "אלא נראה כפירוש הקונטרס בפ"ב דר"ה, דביום שלושים ממתינים ב"ד של מעלה לב"ד של מטה שמא יעברו, אבל יום שלושים ואחד שאי אפשר שלא יקדשו היום, מקדשין אותו בשמים מ ן ה ש ח ר".

דברי התוס' לכאורה טעונים ביאור. מדוע קידוש החודש ע"י השמים הוא מן השחר? ראינו לעיל שהקידוש הוא ביום, משום שנחשב משפט, ולכאורה הדבר משמעותי לענין קידוש על ידי ב"ד של מטה, אולם ברגע שמקדשים אותו שמים, לכאורה החודש צריך להתקדש מיד בכניסת היום, וכדברי רש"י שם ש"כבר קידשוהו שמים מאתמול". התוס' סובר, כנראה, שיש בר"ח קדושה שאינה חלה באופן אוטומטי מעצם העובדה שאנו נמצאים ביום הראשון של החודש, אלא קדושה מיוחדת שחלה רק ביום.

אומרת הגמרא (שבת כ"ד.):

"תני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו... ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון... תעניות ומעמדות מזכירין מעין המאורע בשומע תפילה ואם לא אמר אין מחזירין אותו."

כלומר קיימים שני סוגים של הזכרת מעין המאורע. ישנם ימים שיש בהם קדושת יום מיוחדת, והתפילה באותו היום צריכה להתאים לקדושת היום, ולכן אם לא הזכיר מעין המאורע הרי שלא יצא ידי תפילה. ישנם לעומת זאת, ימים שאין בהם קדושת היום מצד עצמם, המאורע של אותו היום אינו מחייב מוסף, דהיינו, אינו משפיע מהותית על קדושת היום. יום זה משמש להזכרת אירוע מסויים בלי שעובדה זו תשפיע על קדושתו הבסיסית. ביום כזה אין הזכרת המאורע חלק מגוף התפילה, התפילה היא מסגרת שאנו מנצלים אותה כדי להזכיר את אותו המאורע, ולכן אם שכח אינו חוזר. (כעין זה לגבי ברכת המזון: ימים שחייבים בסעודה הרי שהסעודה כולה נושאת אופי של אותו היום, כגון סעודת שבת או סעודת יו"ט, ולכן אם שכח חוזר, ואילו ימים שאינם חיבים בסעודה, הרי שאין הכרח לשינוי באופי הסעודה, ואם כן, ההזכרה בבהמ"ז אינה מהותית אלא תוספת בעלמא, ולכן אם לא הזכיר אינו חוזר). לפי זה ברור מדוע גם ביום השני אין מחייבים את השוכח בערבית לשוב ולהתפלל. קדושת היום של ר"ח היא ביום ולא בלילה גם אם ברור לנו שאכן יום זה הוא ר"ח. בסיס לכך ניתן למצא ב"שעורים לזכר אבא מרי" - "קדושת ר"ח מתבטאת רק ביחס לקרבן מוסף..." ייתכן שבקדושה כזו, שכל בטוייה הוא קרבן מוסף בלבד, הקדושה חלה רק ביום, וכן משמע בתוס' בסהנדרין.

ייתכן שנושאים אלו שהוזכרו לעיל, וכן ענינים אחרים הקשורים למעמד ר"ח, תלויים בהבנת שאלה יסודית לגבי קידוש החודש. כידוע, חידוש גדול חידשה התורה בכך שקביעת החודשים אינה "קביעה וקיימא" אלא תלויה במעשה ב"ד. ברם, מה תפקידו של בה"ד? ניתן להבין שתפקידו של בה"ד בקביעת הזמן בלבד, וקדושת ר"ח היא פועל יוצא והכרחי מקביעת התאריך על ידי ב"ד. ללא מעשה ב"ד אין תאריך וממילא אין קדושת ר"ח, אולם התהליך מותנה רק בקביעת מימד הזמן על ידי בה"ד. אפשרת אחרת היא להבין, שבית הדין אכן מ ק ד ש י ם את החודש, והתאריך יכול להיקבע גם על ידי חשבון וכד', אולם כדי שתחול קדושת ר"ח ויתחייבו במוסף ובשאר דברים, זקוקים למעשה ב"ד שיקדש את החודש. יוצא שתפקיד בי"ד כפול: גם לקבוע את הזמן וגם לקדש. עקרונית ניתן להפריד בין שני הדברים: קביעת הזמן נעשת על ידי גמירות הדעת של בה"ד שאכן היום ר"ח, ואילו קדושת ר"ח תלויה באמירת "מקודש". אפשרויות אלו יכולות לכאורה להסביר את המחלוקת לגבי יעלה ויבא; השיטה הראשונה בתוס' בברכות סוברת שהקדושה תלויה בזמן בלבד, ולכן ביום השני, שכבר ידוע שר"ח, אין סיבה שלא לחזור גם בלילה. לעומת זאת לפי התוס', אע"פ שהתאריך ידוע - זקוקים לקידוש, וקידוש זה מתרחש רק עם שחר אפילו כאשר הוא נעשה בידי שמיים.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן מוסברת לפי זה באופן שונה ממה שהבנו לעיל. גם הרמב"ם וגם הרמב"ן מבינים שהלל יכל רק לקבוע את הזמנים מראש. לפי הרמב"ן קביעה זו מספיקה כדי שתחול קדושת החודש, מאחר שתפקיד בה"ד מסתיים בקביעת התאריך. לרמב"ם יש צורך גם בהחלת קדושה מיוחדת על אותו היום. מעשה זה אינו יכול להעשות מראש על ידי הלל, והיהודים שבארץ ישראל הם היחידים היכולים לגרום לקדושה זו.

הרמב"ן שם בסיכום שיטתו אומר כדלהלן:

"ואני אומר שאין קידוש החודש מעכב ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצווה או לפירסומי מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החודש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם... וראב"צ שהלכה כמותו אמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו אלמא אין קידוש החודש מעכב".

כלומר, לדעתו קידוש החודש תלוי אך ורק בהחלטת בה"ד, הקובע את התאריך, ואילו אמירת מקודש אינה אלא למצווה בעלמא. לעומת זאת מלשון הרמב"ם בהל' קדוש החודש עולה לכאורה שאמירת מקודש היא חלק מהותי מתפקיד בה"ד, וייתכן שללא אמרה זו ישנו עיכוב בחלות קדושת ר"ח אע"פ שכבר יודעים מתי הוא חל. כמובן שגם מחלוקת זו מתאימה לשני ההסברים דלעיל בקשר למעשה בה"ד.

נשוב לענין ברכת החודש בימנו. לשיטת הרמב"ן, שאמירת מקודש היא רק למצווה ולפירסומי מילתא, חשיבות אמירה זו בימנו פחותה, שהרי הזמן כבר ידוע מראש ואין כאן רב"ד שיכריז, אולם עדיין ייתכן שגם בברכת החודש שלנו יש קיום ברמה פחותה של פירסומי מילתא. לפי תפיסה זו אין שום מניעה לומר שגם בזמנם אמירת מקודש היתה מעומד, ואולי גם רבה"ד היה עומד, שהרי זו אמירה טקסית שאינה מעכבת. לפי הרמב"ם אמנם אמירה זו יותר משמעותית, ולכן היינו חושבים שאין מקום להשוות לאמירה בימינו, אולם מאחר שראינו שלדבריו יש ליהודים שבא"י מעמד של ב"ד לענין זה, הרי שאדרבא, ייתכן שיש צורך בהכרזה זו כדי להביא לידי ביטוי את הסכמת כל החכמים שבארץ ישראל לקביעת החודש בתאריך זה. יש לציין כמובן שבזמנם האמירה היתה בר"ח עצמו, ואצלינו הקדימו זאת לשבת, כנראה בגלל שזו ההזדמנות שרוב העם מתקהלים בבהכנ"ס. (ע' בשעורים לזכר אבא מרי, שבתקופת הגאונים היו אומרים את הנוסח שאנו אומרים בשבת - בר"ח עצמו, ואכמ"ל). לסיום, שתי הערות:

א. הרב סולוביצ'ק בספרו "שעורים לזכר אבא מרי" מציע תפיסה שונה לחלוטין בהבנת הרמב"ן. לדעתו גם הרמב"ן סובר שקידוש החודש בימנו נעשה בהסכמה של עם ישראל שבאה לידי ביטוי בברכת החודש וביעלה ויבא. ההבדל בינו לרמב"ם הוא בעיקר שלרמב"ם יש צורך ביהודים שבא"י ואילו לרמב"ן אין מעמד מיוחד ליושבי א"י.

ב. חלק מהדברים דלעיל בנויים על דברי הרב ז'ולטי ז"ל בספרו משנת יעב"ץ.