ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

 

חובת הערבות - עד היכן?

 

הרב ברוך גיגי

 

 

  יסוד הערבות ההדדית מוטבע בכנסת ישראל עוד קודם למעמד הר סיני, בשעה שהתקרבו אל ההר.   נאמר בתורה "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכדברי המכילתא (יתרו שם):

 

"רבי אומר להודיעך שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה, השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמיים בשמחה, ולא עוד אלא שממשכנין זה על זה, ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב"ה עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים, אמרו לי על הגלויים אנו כורתים ברית עמך ולא על הסתרים, שלא יהא אחד מעמנו חוטא בסתר ויהא הציבור מתמשכן".

 

  אף שמצאנו מח' בין התנאים בסנהדרין מג: בשאלה אם ישראל נכנסו בערבות קודם שעברו את הירדן או לאחר שעברוהו, מכל מקום רבו האחרונים הסוברים שהיתה ערבות כבר בברית סיני, בשני ניסוחים אפשריים:

א.   כחובה שנתבטלה עם התפרדות החבילה בחטא העגל, ונצרכה לברית מחודשת בערבות מואב.

ב.   כנדר הנובע מרצון העם והסכמתם, מתוך הבנה ואחריות, כשהברית בערבות מואב יוצקת לתוך הבנה זו את התוקף המחייב לדורות.

  (בסוף דברינו נברר את ההבדל שבין שני סוגי הערבות).

 

  נוסף למשמעות הרעיונית של ערבות זו, משמשת היא שורש להלכות רבות.   הכלל היסודי "אע"פ שיצא - מוציא" במצוות עשה, וכן החובה לאפרושי מאיסורא - מניעת האדם מלחטוא - מבוססים על הערבות והאחריות ההדדית שבין הפרטים המרכיבים את הכלל, אותה ערבות שבין היחיד לבין העם.   דברים אלה מצריכים דיון בפרטי הדינים ובמשמעותם, אך במסגרת זאת ברצוננו לברר מהותה של הערבות, תוך דיון בבעיה מסוג אחר שהיא מעוררת: התנגשות בין חובת האדם האישית להיות נקי כפיים לבין האחריות כלפי הזולת, דהיינו, התמודדות עם מצב שבו כדי לדאוג שהזולת לא יחטא או יזכה במצווה, נדרש האדם לנהוג שלא כדת.   ברור שאין מדובר בעבירה חמורה יותר, אלא בחטא קל, ובלשון הש"ס, שבת ד.: "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך"?!

 

  כפי הנראה, נחלקו אמוראים בסוגיית שבת הנ"ל בדבר זה, אך ממסקנת הסוגיא עולה שאין לאפשר חטא קל במטרה למנוע מן האחר חטא חמור.   אולם, מסקנה זו מתנגשת, לכאורה, עם סוגיות אחרות, שבהן נראה שהותר לעבור על איסור קל ע"מ למנוע איסור חמור מן הזולת.   למשל סוגיית עירובין לב:, שבה נאמר:

 

"דנימא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה" (מדובר שם על חבר שהעניק רשות לעם הארץ לקחת מפירותיו, וסבור רבי שם שטוב לו לחבר לתרום שלא מן המוקף - איסורא זוטא - כדי שלא יעבור עם הארץ איסור אכילת טבל - איסורא רבה)".

 

  עוד נאמר שם, שהותר לעבור על איסור קל כדי לזכות את הזולת במצוה, כדוגמת שחרור חציו עבד וחציו בן חורין כדי שיקיים מצוות פרו ורבו, אף ששחרורו כרוך, לכאורה, באיסור עשה - "לעולם בהם תעבודו".   כמו כן, נידון שחרורו ע"מ לאפשר תפילה בציבור, כדוגמת רבן גמליאל ששחרר את עבדו למטרה זו.

 

  בישוב הקשיים נאמרו תירוצים רבים, אך במסגרת זאת, נעמוד על שלוש גישות עקרוניות בלבד, ונשתדל להבין את מושג הערבות לפיהן.

 

א.

 

  ר"ת, ובעקבותיו רבים מן הראשונים, נקטו בגישה שעקרונית הצדק עם סוגיית הגמ' בשבת, שאין אדם חוטא כדי שיזכה חברו.   אמנם נראה בגמ' שבת שם, שבאדם עצמו, מוטב שיעשה איסור קל כדי שלא יעבור על איסור חמור, והטעם - משום שעדיף לו לעבור על איסור קל יותר, שהוא כמציל נפשו.   אך אין זה פשוט כל כך, דלכאורה, כיוון שהעבירה החמורה נעשתה כבר, או שמוכרחת היא שתיעשה, א"כ היא מתנגשת עם רצון ה' בשב ואל תעשה, ואולי אין לו לנקוט יזמה בידיים (עיין למשל במאירי).   לכן נראה לי שעדיף לומר שמה שהכרענו באותו אדם להתיר, אין זה רק מצד האדם, אלא מצד עצם מעשה העבירה, שלא ייעשה על ידו מעשה חמור נגד רצון ה', ועדיין צ"ע בזה.   ומכל מקום אין רשות לחטוא למען הזולת, ואף שיש ערבות, אין היא חלה במקרה זה, שהרי חייך קודמים לחיי חברך, או משום דהוי כמצב שאין בידו למחות, ואפשרות של חטא אינה נחשבת כאפשרות.

 

  לשיטה זו יוסבר ההיתר לתרום שלא מן המוקף כדי למנוע איסור אכילת טבל, בשתי צורות אפשריות:

 

1. כיוון שהחבר הוא שגרם למעשה העבירה, בכך שהרשה את עם הארץ לקחת מפירותיו, הרי זה כהתנגשות באדם עצמו.   כך משמע בתוס' הרא"ש שם, שכתב שיש לחבר חלק בעבירה, וא"כ לאותו אדם עדיף איסור קל.

 

2. ייתכן שאף שאין לו חלק בעבירה, מכל מקום, כיוון שהוא הגורם, חלה החובה להתערב אף במקום שיש עבירה מצידו, כדברי חי' הר"ן, "דנימטייה שיבא מכשורא", וחייב הוא למנוע את החטא החמור אף במחיר של חטא קל מצידו.

 

  שתי דרכים אלה תלויות בהבנה היסודית דלעיל: אם נדון מצד חייך קודמים לשל חברך - מוכרחים להגיע לשיטת תוס' הרא"ש, שיש לו חלק בחטא.   אך אם דנים מצד דהוי כאין בידו למחות, כאן, כשהוא הגורם, הרי חייב הוא למחות ולהתערב אף באופן זה.

 

 

בעניין שחרור עבדים מצאנו שני הסברים:

 

1. ניתן לומר שאין כאן איסור, כיון שהשחרור לא נעשה לטובת העבד, אלא לצרכיו של המעביד (ואף בשחרור חציו עבד לצורך פריה ורביה צריך לומר שזהו לטובת צד החירות שבו).   אף אם יש כאן איסור, מ"מ יש להתיר משום "מצוה רבה" (פו"ר) או משום "מצוה דרבים" (תפילה בציבור).

 

2. אם ההיתר בנוי על ערבות, קל יותר להבין את "מצוה דרבים" - שבציבור יש ערבות גם ע"י חטא.   אלא, שלפי הבנה זו, "מצוה רבה" קשה יותר, ויעויין ברשב"א, שאף הוא מיאן בתירוץ זה של "מצוה רבה", והעדיף דרך אחרת.

 

  אם נרצה בכל זאת לקבל גם את התירוץ של "מצוה רבה", מסתבר יותר שאין זה מדין ערבות, אלא מצד הרצון לבצע רצון ה' בעולם, שכשעומדת על הפרק "מצוה רבה" או "מצוה דרבים", יש להכריע לטובת צד זה, מעבר לבעיית ההתנגשות.   כך מוכח מדברי הריטב"א, שהביא בהקשר זה את ההיתר להפריש שלא מן המוקף לצורך "מצוה רבה" - עונג שבת - ואף שם אין מדובר בהתנגשות בין-אישית כלל.   אלא, על כרחך, יש לבאר את הדברים מצד גדולת המצוה ועשיית רצון ה'.

 

ב.

 

  הריטב"א מחלק באחד מתירוציו בין הוראה ע"י בי"ד, שיתירו לו לחטוא למען חבירו, לבין פעולה שבאה מצד האדם עצמו וביזמתו.   בי"ד אינם רשאים להורות לו: "אין אומרים לו לאדם חטא וכו'", אבל הוא עצמו רשאי לעשות כן.   מדברי הריטב"א נראה שאין זו רק רשות בעלמא, אלא שאף מומלץ לנהוג כן.   יש לשאול, ממ"נ, אם יש ערבות אף במקום חטא, מדוע אין מורים כן, ואם אין ערבות מדוע רשאי לעשות כן?   ושמא י"ל בשני אופנים:

 

1. יש ערבות, אך בי"ד אינם יכולים להורות לעבור על האיסור, מצד המשמעות הציבורית שיכולה להיות לפעולה כזאת: שאף שיש היתר, מ"מ אין זה נאה לדרוש ברבים היתר גמור לעבור על רצון ה' (מעין זילותא דבי דינא).

 

2. יותר מסתבר לענ"ד, שקיומה של ערבות במקרה זה, מותנה בהכרתו הפנימית של האדם.   שתי דרגות הן בערבות: האחת - יסודית וקיימת אצל כל אחד מישראל - לדאוג שכל אחד מישראל יקיים מצוה, ויימנע מחטא.   תוכנה של ערבות זו - הרגשת האחריות של הפרט, כחלק מן הכלל, על פעולותיו של הזולת.   ערבות זו מקבילה ביסודה למושג הערב בחושך משפט, שם האדם ערב להלוואת חברו.   דרגה אחרת בערבות, שאינה ניתנת להוראת בי"ד, מותנית בהכרתו של האדם, שאכן עם ישראל כולו כגוף אחד ייחשב, וכשהאחד חוטא חייב כל אחד לראות זאת כחטאו האישי.   ממילא, שוב אין מדובר בהתנגשות בין-אישית, אלא באותו איש, האישיות הכללית של ישראל, כמשל הירושלמי על הפס': "

'לא תקום ולא תטור' - "הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה?" (ירושלמי, נדרים פ"ג ה"ד).   אם נרצה להקביל זאת למושגי חושן משפט, ניתן לדבר על ערב קבלן, שלפי פירוש אחד לפחות, הרי הוא כאילו הלווה בעצמו.   דרגה זו של ערבות, צריך שהאדם יקבל בעצמו.

 

  הברית בערבות מואב עושה את כל ישראל לערבים.   הברית בסיני כללה אף היא ערבות רצונית, שנבעה מתוך ההכרה הפנימית של ישראל, החונה נגד ההר 'כאיש אחד בלב אחד', כפי שנתבאר למעלה.   א"כ, ברית מואב הפכה את כנסת ישראל ערבים כחובה, אך ברית סיני נתנה את האפשרות של ערב קבלן, ע"י הרגשת שייכות פנימית.   לכן יתרה היא ערבות זו על הערבות הבסיסית הרגילה, בכך שרואה היא את כולם כאיש אחד ממש, אלא שתלויה היא ברצון.

 

  לשיטה זו צריך לומר, שבמקומות שמצאנו שיש הנחיית בי"ד להיתר, כגון בשחרור עבדים, שכופין את רבו ועושהו בן חורין, אין זה מצד הערבות, אלא מצד גודל המצוה שבה מדובר, וכדמשמע מפשט הסוגיא.

 

ג.

 

  גישה שלישית המובאת בתוס' ובראשונים בסוגיות השונות - מחלקת בין המקרים.   אם האדם רשע בעצמו, ולא נזהר מלהגיע למצב המסובך - אין חובה להתערב עבורו ע"י חטא קל כדי להצילו.   אולם כשהוא אנוס, אזי פועלת האחריות ההדדית.

 

  זוהי שיטה ה"מפשרת" בין שתי הגישות הקודמות.   לפי הגישה הראשונה - מצטמצם כל מושג הערבות לאחריות וערבות במובן הרגיל, ואין האדם נדרש לפגום את עצמו, ד'חייך קודמין לשל חברך'.   לגישה השניה - הערבות מתפשטת גם לתחומי החטא למען הזולת, וזאת משום שהיא רואה בכלל ישות אורגנית אחת.   גישה זו מפשרת: אם האדם פשע - הוכיח, כביכול, שאין רצונו המלא בהצטרפות לכלל, עשה שבת לעצמו - אין חובה להצילו ע"י חטא.   (אך, כמובן, כשאפשר למנעו מלחטוא, פשיטא שמחוייב בכך).   אך אם האדם לא פשע ואנוס הוא, כאן קיימת החובה להצילו אף ע"י חטא קל, ומסתבר שאף ע"י הוראת בי"ד.   לגישה זו, ניתן לומר שאף הטעמים של "מצוה רבה" ו"מצוה דרבים" יתפרשו על יסוד הערבות: במצוות כאלו, אנו מוכנים להכיר בערבות, שהרי עקרונית, אנו מכירים בערבות שע"י חטא, אלא שאין אנו מאפשרים אותה בכל מקרה.   כשמצטרפים גורמים כגון אלה, אפשר שניתן להתיר.

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון