לעילוי נשמת חברינו האהוב

רם (רחמים) מזרחי הי"ד ת.נ.צ.ב.ה

"צדיקים במותם קרואים חיים" / אלי ליפשיץ

הרמב"ם בהלכות ברכות פוסק:

"ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי דרכים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיען ליישוב. וצריכין להודות בפני עשרה ושניים מהם חכמים...וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהן ומברך: ברוך...הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (פרק י' הלכה ח')

מקור פסק הרמב"ם הוא בגמר בברכות (נד: ). אולם ברמב"ם מופיע פרט נוסף – "וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". דברי הרמב"ם תמוהים לא רק מפאת חוסר מקור אלא בעיקר מצד עצמם. אמירה זו על שום מה? מה מחייב את השומעין באמירה זו? בשלמא המברך עצמו צריך להודות ולברך לקב"ה על שפדאו מצרתו והוציאו מאפילה לאורה, אבל לשומעין לא נעשה כל נס!

ניתן היה לאמר שלאדם יש חיוב לשבח ולקלס לקב"ה בכל מקרה שמתגלה גדלות ה' בעולם, אולם אין בדבריהם שבח לקב"ה אלא רק לאדם המברך – שה' יגמלהו כל טוב.

פסק הרמב"ם מקשר אותנו לגמרא בשבת שאמנם דנה בנושא שונה, ברכות המילה, אבל בעלת קשר אסוציאטיבי לחידוש הרמב"ם:

"תנו רבנן, המל אומר: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה', אבי הבן אומר: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. העומדים אומרים: 'כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים'. והמברך אומר: 'אשר קידש ידיד מבטן...ברוך אתה ה' כורת הברית'" (קלז : וכן פסק הרמב"ם בהל' מילה פ"א הל' א'-ג')

מהגמרא משמע שעל הנוכחים בברית המילה מוטל חיוב לברך את הנימול, ולא רק חיוב משום נימוס ודרך ארץ. וזאת מוכח מכך ש"ברכת העומדים" נאמרת בין ברכות המילה שודאי נאמרות מדינא. בלמדנו גמרא זו חוזרים אנו ושואלים את השאלה ששאלנו על הרמב"ם, והפעם מקשים אנו במשנה תוקף ובתמיהה רבה: אמירה זו על שום מה?

יסוד חשוב למדים אנו מהגמרא ומהרמב"ם, יסוד שצריך להיות נר לרגלינו.

אדם המשתתף באירוע מסוים, או עד לתופעה כלשהי – אסור לו להיות אדיש כלפיהם, אסור לו להמשיך בחיי שגרה ללא תגובה והתייחסות למאורע. אל לו לאדם, לחזור לחיי היומיום ללא השפעת המאורע עליו. חייב בוא להיות ער לנעשה סביבו, להגיב, להתייחס ולהביע את רגשותיו למאורעות שהוא עד להם. יהודי הזוכה לראות את נסיו ונפלאותיו של בורא עולם, הזוכה להיות עד לחסד שעושה הקב"ה לברואיו ומצילם מצרתם, לתשועה ולהצלה של אחיו מישראל – חייב הוא להשתתף בהודאתו ובשמחתו לקב"ה. אדם הרואה תינוק הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, תינוק הזוכה ל"אות ברית ביני וביניכם" (בראשית י"ז, י"ב), אב מאושר הזוכה לשפר את הבריאה, בבחינת "נאים מעשי ידי אדם" (עיין תנחומא, תזריע) – חייב הוא להשתתף במאורע.

הגמרא בברכות מאירה אור חדש על דברים אלו:

"ואמר רב חלבו אמר רב הונא : כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות שנאמר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות", ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות..."   (ו:)

עלינו להבין היטב את מהות החיוב. עלינו להבין את היחס בין ביצוע החיוב לשכר הניתן, וכן מוכרחים אנו להבין את הגדרת העבירה. הגמרא אומרת שאדם הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו "עובר בחמישה קולות". דברי הגמרא מופלאים מאוד, כיצד ניתן "לעבור בקול"? ונראה לומר שקול מסמל זעקה פנימית וטבעית של אדם, קול מסמל את ההרגשה הטבעית של כל אדם ואדם. אדם הרואה תופעה בעלת משמעות, ובמיוחד תופעה של בניית בית בישראל, ואינו מתייחס אליה, אינו מגיב אליה, אינו מרגיש מחויבות להשתתף במאורע ולשמח חתן וכלה, עובר על הקול המוטבע בעמקי נשמתו, וזועק: בן אדם! כיצד אתה מתנהג?! כיצד אתה מסוגל להתעלם מסביבתך ועולמך?! האם אתה בן-אדם??

באמת "קול" אינו "עשה" או "לאו", וה"עובר בקול" אינו עובר על איסור ואינו מבטל מצוות עשה ולכן אינו צריך להקריב עולה. אולם "לעבור בקול" חמור יותר מעשה ולא תעשה, כיוון ש"עובר בקול" עובר על הצו הפנימי הטבעי האמור להיות מוטבע ומושרש בעומק נשמתו.

"ואם משמחו מה שכרו...זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות" – לפעמים נדמה לנו שכדי לזכות בכתר תורה חייבים להסתגר במגדל שן, להתנתק מעולם ומלאו ולשקוע בתורה ואך ורק בתורה. אולם חז"ל לא סברו כך.

"ואם משמחו...זוכה לתורה", מי זוכה לכתר תורה? מי זוכה להבין אמיתתה של תורה על כל היבטיה ומשמעויותיה? אדם המשמח חתן, שאינו מתכחש להרגשתו הטבעית, שאינו חי ב"אולימפוס" אלא חש את סביבתו והעולם כולו.

בגמרא מובא שכר נוסף למשמח חתן וכלה: "רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים". חתן וכלה בנישואיהם בונים בית בישראל, וכל בניין של בית ישראל מהווה בניין של אחת מחורבות ירושלים. אדם ברואה חתן וכלה הבונים את ביתם, וחש קשר ושמחה בבניינם – יש לו חלק בבית הנבנה, ולכן "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

וכן המשתתף מבחינה רגשית בהכנסת יהודי בבריתו של אברהם אבינו יש לו חלק במצווה חשובה זו.

"רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו אומר יוצר אור. שוקעת - ואינו מברך מעריב ערבים" (תנחומא, סוף פרשת ברכה)

הרואה חמה בזריחתה ואינו מוקסם מפלאי הטבע, הרואה חמה בשקיעתה ואינו חש דחף פנימי לברך ולשבח את "מי שאמר והיה העולם" – חייו אינם חיים. ומאידך – "צדיקים במותם קרואים חיים" – צדיקים החיים חיים טבעיים, זוכים ומעשיהם מהווים אור לרבים אף לאחר מותם.

רם ז"ל שמע את ה"חמישה קולות" ואף "ראה את הקולות". רם שמע את הקול הפנימי הטבעי הזועק לו לחיות. המצווה אותו לא להתעלם מהסובב. התובע ממנו להגיב למאורעות העולם

מעשיו ודרכיו מהווים נר לרגלינו.