לשיטת הרמב"ם בעוללות / יוסף עופר

בספר החינוך מצוה רכ"א [1] מצינו:

"שלא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" – וזהו פאת הכרם. כ"כ הרמב"ם ז"ל.

ועוד אמר כי מה שכתוב "לא תפאר אחריך" בזיתים יורה ג"כ על פאת הזית. כי פאת הזיתים נקראים פארות ופאת כרם עוללות, ומשניהם נלמד לכלל האילנות.

והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה ואמר כי כלו טעות, ואומר כי לאו דוכרמך מיוחד דווקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים שאין להם כתף ונטף"

בספר המצוות שרש תשיעי כותב הרמב"ם [2] :

"ואל יטעך גם כן היות האזהרה נכפלת במלות מתחלפות, כמו אמרו יתעלה "לא תעולל אחריך" אחר אמרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו", ואמרו "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", כי אין אלו שני לאוין, אבל היא אזהרה אחת מעניין אחד, והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם". (הלכות מתנות עניים פ"א ה"ז, ושם פ"ד הי"ז)

ובמשנה תורה הרמב"ם כותב [3] :

"נמצאת למד שארבע מתנות עניים בכרם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה". "איזוהי עוללת? זה אשכול הקטן שאינו מעובה, כאשכול שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות".

ולא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. שהרי לפנינו שלושה הסברים שונים בעניין עוללות:

א.  "עוללות" הוא שמה של פאת הכרם, והמצווה היא חלק מדין פאה באילנות.

ב.  דין עוללות שייך לדין שכחה.

ג.  זו מצווה נפרדת שהתורה מייחדת לכרם.

הייתכן שכל אותן שלש דעות מנוגדות, מפי הרמב"ם יצאו?

אין ספק שהדעה המקובלת בהלכה היא השלישית מאלו שהבאנו. משנה שלמה לפנינו:

"איזהו עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף"

"כרם שכולו עוללות: ר"א אומר לבעה"ב רע"א לעניים" (פאה, פ"ז מ"ד ומ"ז)

בתוספתא מצינו:

"ארבע מתנות בכרם: הפרט והשכחה והפאה והעוללת". (תוספתא פ"ב הי"ג)

מכל המקורות הללו עולה, לא חולק, שעוללות אינם אלא סוג מסוים של אשכולות, הנקבע על פי צורת האשכול. ייתכן כרם שפירותיו כולם יהיו מתאימים לתיאור זה של האשכול – ויקרא כולו עוללות! מצוות שכחה ופאה נוהגות בכרם, ועליהם נוספת מצוות העוללות.

*   *   *

מצוות עוללות כתובה פעמיים בתורה: בפרשת קדושים ובפרשת כי-תצא:

"ובקצרכם את קציר ארצכם

לא תכלה פאת שדך לקצר / ולקט קצירך לא תלקט

וכרמך לא תעולל   / ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא, י"ט ט'-י')

"כי תקצור בשדך ושכחת עומר בשדה / לא תשוב לקחתו...

  כי תחבוט זיתך   / לא תפאר אחריך...

  כי תבצור כרמך   / לא תעולל אחריך..." (דברים כ"ד י"ט-כ"א)

כל אחד משני המקורות כולל ציווים לגבי סוגים שונים של עבודה חקלאית שניתן למצוא הקבלה ביניהם. בפרשת קדושים מקבילה מצוות הפרס בכרם למצוות הלקט בשדה [4] ואילו מצוות עוללות הכרם מקבילה למצוות פאה בשדה, וכבר עמד על כך הרשב"ם שם:

"לא תעולל. פאה משמע. דכתיב 'עולל יעוללו כגפן שארית ישראל'"

בפרשת כי תצא מקבילה מצוות עוללות בכרם למצוות שכחה בשדה ופאור בזית.

ניתן לשאול: כיצד, ע"פ פשוטו של מקרא, מקבילה מצות עוללות והכרם, גם למצות שכחה וגם למצות פאה בשדה? נראה שהתשובה על כך נובעת מהאופי השונה של איסוף הפירות בשדה ובאילן.

נתבונן במספר מקראות העוסקים בעוללות:

"אם בוצרים באו לך לא ישאירו עוללות" (ירמיה מ"ט, ט'; עובדיה א', ה')

"ונשאר בו עוללות כנקף זית, שנים שלשה גרגירים בראש אמיר" (ישעיה י"ז, ו')

"עולל יעוללו כגפן שארית ישראל, השב ידך כבוצר על סלסלות " (ירמיה ו', ט')

משמעותם של כל הפסוקים הללו אחת היא: כאשר בוצרים את הכרם (או עצי פרי אחרים), נשארים עדיין אשכולות (או פירות) שלא הגיעו אליהם הבוצרים. סביר להניח שהבוצר לא ימצא את כל פירות האילן, ותמיד יישארו פירות בודדים שלא גילה אותם. פירות אלו נקראים עוללות, ופעולתו של החוזר ולוקט אותם נקראת "לעולל".

בשדה תבואה אין תופעה זו מצויה, שהרי ניתן לראות בקלות ולקצור את כל התבואה. אך ישנם שני מצבים דומים המקבילים לעוללות הגפן" כשם שעוללות הגפן נשכחים באילן כך יכול הקוצר לשכוח עומר בשדה, ועוללות הגפן הם בדרך כלל בקצה האילן ("שנים שלשה גרגירים בראש אמיר") ועניין זה מקביל לפאת השדה.

נראה אם כן שזהו המצב בפשוטו של מקרא: מצווה אחת בכרם (עוללות), ושתי מצוות בשדה (פאה ושכחה), כשמצות הכרם מקבילה לכל אחת ממצות השדה.

אלא שבתורה שבע"פ קבלנו להרחיב את תחולתן של מצוות שכחה ופאה אף על האילן, וקבלנו עוד שעוללות אינן האשכולות הנותרים בכרם אלא סוג מסוים של אשכולות [5].  

נחזור עתה לרמב"ם, ולסתירה המשולשת בדבריו.

דברי הרמב"ם בהלכות מתאימים בכל לתפישת ההלכה. כל הדינים שבמשנה ובתוספתא שהובאו לעיל – נפסקים להלכה ברמב"ם.

בספר המצוות מופיעים דברי הרמב"ם בעניין שלש פעמים" בשורש התשיעי, במצות עשה קכ"ג ובלאו רי"ב.

נפתח בלאו ונביא אותו תחילה כפי שמביאו הרמב"ן בהקדמתו לפרטי המצוות (לפני מצוות עשה של הרמב"ם):

"שהזהירנו מלכלות הכרם בעת הבציר, והוא אמרו "וכרמך לא תעולל" אלא יניח האשכולות אשר בקצוות לעניים. וכן הדין בשאר אילנות. ונכפלה המניעה מזה העניין עצמו בזיתים, שנאמר: "לא תפאר אחריך", ומשניהם נלמד לכל האילנות".

הרמב"ן שם מסיק מדברים אלו, שהרמב"ם מזהה את מצוות עוללות עם מצות פאה 5א. הרמב"ן מצא מקור אפשרי לתפיסה כזו בירושלמי בפאה, אך הוא דוחה ראיה זאת ואומר "וזה כולו טעות מפורסם".

לי נראה שהרמב"ם לא התכוון לזהות עוללות עם פאה, כפי שמייחס לו הרמב"ן. הרמב"ם, ב"שגיאה שבאה עקב העלמה רגעית"6 (כלשון הרב קאפח במהדורתו לספר המצוות עמוד רפ"ג הערה 32), נטה פה אחרי המקראות, וראה אם עוללות הכרם כאשכולות הקיצוניים שהבוצרים לא הגיעו אליהם בראשונה. אין זו מצוות פאה ממש ולא שכחה ממש, אלא מצווה השייכת באילנות דדוקא6א.  

הנוסח המופיע לפנינו (במהדורות הדפוס ומהדורת ר"ח הלר ) הוא שונה:

"שהזהירנו מלבצור עוללות הכרם בעת בצירתו, והוא אמרו "וכרמך לא תעולל" אלא יניח העוללות [6] לעניים, ואין דין זה בשאר אילנות הדומים לכרם, כי האזהרה באמרו "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" – היא שלא יניח השכחה. ומן הזית תדע ששאר אילנות בשכחה".

אין ספק שאף נוסח זה יצא מתחת ידי הרמב"ם, שחזר בו ממחשבתו הראשונה, והתאים את ניסוח המצוה להלכה 8.

ועתה נפנה לדברי הרמב"ם בשורשים, ונראה שהנוסח כפי שהוא לפנינו – סתום ובלתי מובן (יש לשים לב לשינויי הנוסח בהערות):

שרש תשיעי – שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדבר המוזהר מהם והמצוות בהן.... ואל יטעך גם כן היות האזהרה נכפלת במילים מתחלפות, כמו שאמרו יתעלה9 "לא תעולל אחריך"   10אחר אמרו: 11"ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" ואמרו: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", כי אין אלו שני לאוין, אבל היא אזהרה אחת מענין אחד, והא שלא ייקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספו. והביא בזה שני דמיונים   בענבים וזיתים 12וקרא הנותר מהענבים עוללות והנותר מהזיתים פארות. ופירוש "לא תפאר" לא תחתוך מה 13ששכחת בקצה הפארות והם הענפים".

וקשה: הרמב"ם בא להדגים שני לאוין מעניין אחד והביא שלושה: עוללות בכרם, שכחה בתבואה, ופאור בזיתים. גם בהמשך מדובר על כפילות תבואה ופירות מחד ועל כפילות ענבים וזיתים מאידך. ועל כולם – הרמב"ם לא מונה בפירוש את מצוות שכחה בנפרד מדין עוללות (לאוין רי"ב רי"ד)!

הפתרון הוא שהנוסח לפנינו (בכל ההוצאות) הוא תערובת של מהדורה קמא ומהדורה בתרא של הרמב"ם14. מהדורה קמא מתאימה לשיטת הרמב"ם טרם חזרתו (שהוזכרה לעיל): עוללות הן האשכולות שנותרו באילן לאחר הבציר, וכך הוא גם דין פארות בזית. הרמב"ם מביא, איפוא, דין זה כדוגמה לשני לאוין (בענבים וזיתים) שעניינם אחד ויש למנותם כלאו אחד. אך לאחר חזרתו של הרמב"ם נמצאה הדוגמה לא מתאימה: העוללות הן דין מיוחד בכרם, ואילו הציווי בזית הוא חלק מדין שכחה. על כן שינה הרמב"ם את הדוגמא, והדגים כפילות לאוין מענין אחד – בשכחה. הדוגמא החדשה היא שכחת השדה ושכחת (= פיאור) הזית. אלא שבספרינו נתערבו המהדורות עד שאין להבין את המכוון בכל אחת.

נציג עתה את ההפרדה לנוסחה קמא ובתרא על פי דעתנו:

  לסיכום בדעת הרמב"ם ישנם שני שלבים. מהדורה קמא נוטה אחר פשוטו של מקרא, ורואה בעוללות דין כללי באילנות, שאינו פאה (כדעת הרמב"ן) ואינו שכחה, אלא איסור הקטיף השני של פירות שלא נמצאו בראשונה. מהדורה בתרא מתאימה להלכה, שעוללות הן דין מיחד בכרם התלוי בצורת האשכול.

בספר המצוות שלפנינו מתבטאות שתי המהדורות בחילופי גרסאות (בלאוין ) או בערוב שתי הנוסחאות יחד בשורשים).

---