סדר קריאת התורה בכל השנה / אפרים בצלאל הלבני

כיום, אנחנו נוהגים לסיים את התורה כל שנה, כמנהג הבבלי העתיק. אמנם, כידוע מספר השבתות שקוראים בהם פרשת השבוע משתנה משנה לשנה. הגורמים לכך הם שנים:

א.  אורך השנה – אם היא מעוברת או פשוטה, שלמה או חסרה.

ב.  ימים טובים שחלים בשבת.

גורמים אלו מצריכים כללים מסוימים לסדר על פיהם את הקריאה כדי שתיגמר כל שנה בשמחת תורה – דהיינו כללי חיבור פרשיות. מבחינה הלכתית, אין הבדל איך נחלק את התורה לפרשיות – העיקר הוא לקרוא בכל שבת לפחות עשרים ואחד פסוקים.

במשך הדורות, היו מנהגים שונים איך לחלק את התורה על פני כל שבתות השנה. דבר זה יוצא מהסוגיה במגילה כט : והראשונים במקום. הגמרא מביאה שתי מחלוקות בין ר' יצחק נפחא לאביי: אחת בקשר לפרשת שקלים שחלה להיות בפרשת תצווה והשניה כשחלה בפרשת כי תשא. לכאורה, דבר זה תמוה, הרי לפי הכללים שלנו, פרשת שקלים איננה חלה לעולם לא בפרשת תצווה ולא בפרשת כי תשא, אלא שבזמן הגמרא היה הדבר אפשרי. הרי"ף מביא את שתי המחלוקות ופוסק בשתיהן כאביי. הר"ן כבר העיר : "היינו לדידהו, אבל לדידן לא מתרמי". הרי שאפילו בזמנו של הרי"ף, פרשת שקלים הייתה יכולה לחול בפרשת תצווה או בפרשת כי תשא. לאור עובדה זו, נבדוק את המקורות המתקשרים לחלוקת התורה על פני השנה.

מהגמרא אפשר להסיק כמה פרטים. ידוע לנו שסיימו את כל התורה ביום השני של שמיני עצרת – מה שאחר כך נקרא שמחת תורה. הגמרא אומרת (שם לא.) "למחר – מחרתו של שמיני עצרת – קורין וזאת הברכה". אמנם יש מי שפירש שקראו בשמחת תורה פרשת וזאת הברכה בקריאה מיוחדת של יום טוב ולא כקריאה של פרשת השבוע [1]. אבל קשה מה הקשר בין קריאה זו לשמיני עצרת? לכן נראה שהקריאה הזו הייתה לשם פרשת השבוע, למרות שלא מצינו עוד דוגמא שיקראו פרשת השבוע ביום טוב. נוסף על כך, אנחנו יודעים שקראו את פרשת בחוקותי לפני שבועות ואת פרשת כי תבוא לפני ראש השנה (הגמרא שם לא.). הגמרא במקום אחר אומרת:

בשלמא למאן דאמר כי תשא, היינו דמתרמי בההוא זימנא " (שם כט :)

זאת אומרת, פרשת שקלים חלה סביבות השבת שקוראים פרשת כי תשא לפרשת השבוע.

בסדר רב עמרם גאון אנו מוצאים לראשונה עקרון מנחה של החלוקה: פקדו ופסחו, מנו ועצרו צומו וצלו, קומו ותקעו". [2] פירושו הוא: פקדו ופסחו – קוראים פרשת צו בשבת שלפני פסח; מנו ועצרו – קוראים פרשת במדבר בשבת שלפני שבועות; קומו וצלו – בשבת שאחרי תשעה באב קוראים פרשת ואתחנן; קומו ותקעו – קוראים פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה. שיטה אחת כנראה העתיקה ביותר, נהגה ע"פ הסימן הזה בין בשנה פשוטה ובין בשבת מעוברת. לפי השיטה השאת, פרשת שקלים יכולה לחול, בשנה מעוברת, בפרשת תצווה או בפרשת כי תשא [3]. שיטה שניה נהגה לקרוא בשנה מעוברת "סגרו ופסח", שקוראים פרשת מצורע בשבת שלפני פסח, כדי שלא תחול פרשת שקלים לא בפרשת תצווה ולא בפרשת כי תשא, "כדי שלא נצטרך לקרות ולכפול שמא יטעו". [4]

אלו הם שני הקווים הכלליים, אבל יש הבדלים גם בפרטים. למשל, בשנים מעוברות כאשר יום ראשון של ראש השנה ביום חמישי, וממילא יש שבת נוספת בין סוכות לפסח, אנחנו קוראים פרשת אחרי מות בשבת הגדול, ופרשת נשא בשבת שלפני שבועות, ומוותרים על "סגרו ופסחו, מנו ועצרו". מטות ומסעי נקראות בנפרד ואז משתווים עם שאר שנים [5].

המאירי מביא שיש מחלקים את פרשת תרומה לשנים, ובכך שומרים על הסימן גם בשנים אלו [6]. בארץ ישראל, בשנה פשוטה, כשחל יום ראשון של פסח בשבת, אנחנו נוהגים להפריד פרשת בהר ופרשת בחוקותי. המשנה ברורה מביא שיש שנוהגים להפריד פרשות תזריע ומצורע. (ס' תכח, ס" ק י').

המצב הזה מעורר שאלה לגבי מי שנוסע ממקום שנוהגים לפי שיטה אחרת למקום שנוהגים לפי שיטה אחרת. אם הוא כבר שמע בשבת קודמת מה שקוראים היום, האם הוא יכול לצאת בשעת קריאת התורה? האם אפשר לצרפו למניין לקריאת התורה? הרי ישנם שני חיובים בקריאת התורה בשבת בבקר: הראשון, לקרוא לפחות עשרים ואחד פסוקים כל שבת, ואלה הם שני חיובים שונים. מהראשון, נובע הדין שאם

"שכח ועבר על פסוק ואחר כך נזכר לו, חוזר וקורא, אפילו לאחר שהפטיר הנביא והתפלל מוסף" (מסכת סופרים, פ' י"א, מ' ו'; שו"ע, או"ח, ס' קל"ז, ס' ג')

כוחו של דין זה יפה גם אם הדילוג הוא בעלייה הראשונה [7]. בנוסף על כך, אם בשבת אחת בוטלה הקריאה, משלימים אותה בשבת הבאה, כפי שה"אור זרוע" אומר, כי "מימות משה רבנו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה" [8].

בגלל החיוב השני, חייבים לכתחילה לקרוא בכל שבת. אם כן, במקרה של הנוסע, מה הדין? מצד הגורם הראשון, אין לו חיוב, שהרי במקומו כבר שמע את הפרשה הזו. מצד הגורם השני, יש לו חיוב לשמוע עשרים ואחד פסוקים גם השבת. שאלה זו שייכת רק לשבת בבוקר, שרק אז קיימים שני פסוקים, כדי שלא ילכו שלושה ימים בלי תורה ומשום יושבי קרנות (בבא קמא פב.). קריאה זו אינה מצטרפת לסבב השנתי של סיום כל התורה; שהרי בשבת הבאה יקראו שוב את מה שקראו במשך השבוע, ומאותה סיבה, אם בטלו את הקריאה בשבת בבוקר, אי אפשר להשלימה בשני וחמישי; רק קריאות של שבת בבקר מצטרפות לסבב השנתי, שלא כדברי הדגול מרבבה שם וערוך השולחן שם, סוף ה' ז..   אם דלגו פסוק אחד, או אפילו קראו במקום אחר לגמרי, אין צריכים לחזור [9]. אם ביטלו את הקריאה אין לו תשלומין (עיין בביאור הלכה, ס' קלה, ד"ה שבת). ולגבי הנוסע, שהשאלה מתעוררת רק בגלל ששמע את הפרשה הזאת, אין ספק שהוא חייב לשמוע שוב את אותה פרשה שלא גרע מכל יום חמישי שבו קורא שוב את מה שקרא ביום שני.

בימינו שחלוקת התורה לפרשיות נתאחדה בכל העולם, שאלה זו מתעוררת רק כאשר חל יום שני של גלויות, אחרון של פסח או שני של שבועות, בשבת. במקרה זה, בארץ ישראל קוראים פרשת שבוע ובחוץ לארץ קוראים של יום טוב. אחרי כמה שבועות, מחברים בחוץ לארץ שתי פרשיות כדי להשתוות עם ארץ ישראל. בן ארץ ישראל שנוסע בינתיים לחוץ לארץ נתקל בבעיה שהעלינו.

מסקירה זו, נובעת תפיסה חדשה לגבי קריאת התורה בשבת בבקר שיש לה השלכות לגבי כמה הלכות. החיוב הבסיסי, כפי שאמר ה"אור זרוע", הוא לקרוא את כל התורה במשך שנה; החלוקה לפרשיות בצורה זו או אחרת אינה מעכבת, וזה לשונו:

"אין קבע בפרשיות לקרוא פרשה זו בשבת זו וזו בשת זו, אלא כי כן נסדרו הפרשיות" (ח”ב, ס' מ"ה, ע' י"א מעמודי הספר)

ואכן ראינו שלא בכל מקום ובכל זמן הייתה החלוקה שווה. אם כן, אין מקום לדבר על "פרשה" קבועה מצד ההלכה. וכמו כן, מבחינה הלכתית צרופה, לא מחברים או מפרידים פרשיות, אלא מחלקים את התורה בצורות שונות. לדוגמא, השנה אנחנו מחברים מטות עם מסעי, ופירושו של דבר שהשנה אנחנו מחלקים את התורה באופן שאנחנו קוראים מ"וידבר משה אל ראשי המטות" עד "נבח כשמו" ובשבת שלאחריה מ"אלה מסעי" עד סוף ספר במדבר לא הפרדנו או חברנו כלום.

מסקנה אחת העולה מן התפיסה הזאת היא שכאשר בטלו קריאת התורה בשבת אחת, אין שום מגבלה בצירוף קריאה זו עם קריאת השבת שלאחריה. אין מקום לדבר על תשלומין (כדברי הגר"א, שם אות ג'), שהרי אין זה תשלומין אלא חלוקת התורה בצורה אחרת. וכמובן, אין להבדיל בין שוגג למזיד, הבדל שבנוי על ההסבר של תשלומין בהשוואה לתשלומי תפילה (עיין בביאור הלכה שם ד"ה אם בטלו). ואין לומר שאסור לקרוא שלש פרשיות בשבת אחת, אם משום שנתבטלה קריאה אחת של שתי פרשיות, או בשבת שלאחריה לכשעצמה קוראים שתי פרשיות, או שנתבטלה הקריאה בשתי שבתות רצופות (מג"א שם, סק"ד, עטרת זקנים אות ב'), שהרי כל המושג של שתי פרשיות לא קיים, אלא שבמקרים האלה אנחנו מחלקים את התורה בצורה שקוראים הרבה בשבת אחת. כנראה, זהו הסבר דברי בעל ערוך השולחן (שם, ה' ו') שחולק על כל המגבלות האלה. וכמו כן, מבחינה הלכתית, אין מקום לומר שבשבת שמחברים שתי פרשיות, שדווקא הרביעי יצרפם (משנ"ב, ס' רפב, ס"ק ה') הרי בשבת זו אין שתי פרשיות אלא פרשה אחת ארוכה יותר.

תגובתו של יוסף עופר - עלון שבות 104

---