"וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר, י"ד, מ"ד) / אפרים הולצמן

"ת"ר: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא? – דאמר רב שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" אלא שבעה ספרי תורה. רשב"ג אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לשניה. פורענות שניה מאי היא? "ויהי העם כמתאוננים" פורענות ראשונה "ויסעו מהר ה'" (שבת קטו :)

א. "ספר בפני עצמו"

שינויי רמת השכינה שהשרה הקב"ה בעמנו הם שהתוו את צורת חלוקת הספרים בתורה. ספר בראשית ספרם של אבות הוא – השראת שכינה על יחידים. בספר שמות משרה הקב"ה את שכינתו על עם ישראל. בני ישראל במעמד הר סיני הגיעו לרמה הגבוהה ביותר של השראת שכינה:

"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאד...ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות, י"ט ט"ז)

אך החטא גרם:

"ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני...כי לא אעלה בקרבך...ועתה הורד עדיך מעליך...ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שם ל"ג, ב'-ו')

בספורנו : "אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך מאותו מעמד הורידה מעליך" – רמת השכינה השורה על עם ישראל יורדת. ורש"י שם לפסוק י"א: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד – ודבר זה נהג משה עד שהוקם המשכן".

כלומר: אותה רמת שכינה שהייתה על הר סיני עוברת זמנית לאהל שנטה משה מחוץ למחנה, ואחר כך עם סיום הקמת המשכן עוברת למשכן.

יוצא אפוא, שבישראל יש עתה שתי רמות של השראת שכינה:

א.  רמת השכינה באהל מועד (משכן) – שהיא בעצם הרמה ששרתה על ישראל בסיני.

ב.  רמה פחותה יותר השוכנת על העם [1].

הדבר מודגש בסיומו של ספר שמות, פרק מ', ל"ד-ל"ה. פסוקים אלה הם המשכם הישיר הוא בתחילת ספר ויקרא (ראה ההקבלה לעיל). שלשת פסוקי הסיום של הספר המשכם בספר במדבר, ט', ט"ו-י"ח:

פירושם של דברים: בעקבות אי עמידת בני ישראל ברמת השראת השכינה של סיני חלה התפצלות: במשכן – רמת שכינה גבוהה ורמה נמוכה יותר – על כל העם ואם כך צריכים אנו שני ספרים: ויקרא ובמדבר. הדברים מוכחים מתחילתם של שני הספרים הללו:

ויקרא – "ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד".

במדבר – "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" [2].

עתה בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה (בראשית, מ"ט, ט"ו)), שאם קודם אומר הכתוב "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן (במדבר, ט', ט"ו) או "וה ' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן" הרי התורה מדגישה: "וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (י', ל"ד)

אותה רמת שכינה שהיתה על עם ישראל בסיני ועברה לאהל מועד, עם כניסתם לארץ כש"עמוד ענן עליהם" יכולים הם להגיע עתה ליעודם של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

"לולא חטא העגל היו אומות העולם יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' נקרא עליהם היה מעורר בהם יראת הרוממות, ולא הייתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה הייתה הולכת בדרכי שלום כבימי המשיח" (הרב קוק – אורות, מלחמה ד')

אותה השראת שכינה של סיני הייתה מביאה ל"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"

נבין עתה מדוע פסוקים אלו מהווים "ספר בפני עצמו".

הספרים, כאמור, חולקו לפי שינויי רמת השכינה השורה על העם, ובפסוקים אלו הגיעו ישראל שוב לשיא של בהשראת השכינה. הם עלו ממדרגה שהענן שרוי על המשכן למצב שהענן שוכן עליהם. אך כבר בפסוק הבא "ויהי העם כמתאוננים רע" – רמת השראת השכינה על העם יורדת. פסוקים אלו מהווים אם כן קטע עצמאי וייחודי – "ספר בפני עצמו" – השראת שכינה על העם ברמתה הגבוהה בניגוד למצבם הקודם ולמצבם העתידי.

"להפסיק בין הפורענויות"

לאור זה יובן גם ההסבר השני: עתידה פרשיה זו להכתב במקומה, וברש"י שם: "לעתיד כשכל הפורענויות בטלות" – אז יגיעו ישראל שוב למדרגתם העליונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

"שהעמים יקבלו עליהם עול מצוות וישראל יעלו במדרגה ויקרא כהני ה' משרתי אלוקינו ומה שהיום קדושת כהנים לישראל תהיה אחר כך קדושת ישראל בין עמים" (הרב קוק, שמועות הראי"ה, "ישראל ויהודה")

למה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה ושניה... פורענות ראשונה "ויסעו מהר ה'" ובמדרש: "שנסעו כתינוק הבורח מבית הספר" – בני ישראל לא רצו לעמוד ברמת השראת השכינה של סיני, המתח הרוחני היה כבד מנשוא ולכן שמחו ועזבו. עתה שוב צריך העם להגיע לאותה מדרגה גבוהה כמקודם אך "ויהי העם כמתאוננים" – וברש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה" – חפשו ישראל תואנה להורדת רמת השכינה מעליהם ואז "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" "כי הנה היום בא כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, ולהט אותם היום הבא...אשר לא יעזב להם שוש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" – במצב של השראת שכינה אותה אש יכולה להיות טובה ומועילה אך אם אינכם ראויים להיהפך היא למזיקה וממילא – "ותבער בם אש ה'".

תורה וארץ ישראל צריכים היו להביא להשראת שכינה ברמתה הגבוהה בעם ישראל, ובשני המקרים לא עמדו בני ישראל בדבר. פסוקים אלו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך" הכוללים בתוכם תורה וארץ ישראל עומדים במרכז שני החטאים, מבדילים ביניהם, ומראים כי רמת השראת השכינה בישראל עם כניסתם לארץ אינה המשך ישיר למצבם הרוחני כפי שהתבטא בעזיבת הר סיני. יכלו ישראל לקבל את הארץ כשהם בשיא מדרגתם בדומה לקבלת התורה אלא שהחטא גרם ושוב אין שכינה שורה עליהם כמקודם.

ב.

ירידת השראת השכינה בישראל מלווה בשני דברים:
1.  מינוי שבעים הזקנים להנהגה.
2.  העם מתחיל לאכול בשר.

"מי יאכילנו בשר"

המין האנושי בדורותיו הראשונים אכל מן הצומח בלבד:

"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע...ואת כל עץ...לכם יהיה לאכלה" (בראשית א', כ"ט)

התרת הבשר למאכל אדם ניתן מיד אחר המבול עם יציאת נח ובני ביתו מן התיבה. שינוי זה נובע נובע מהשינוי שחל בעולם. המבול החריב את העולם הקודם שלב אחר שלב מתגלה עולם חדש: אדמה צומח, חי ולבסוף אדם. עולם זה שונה מהעולם שנחרב, ירוד הוא יותר, עולם של מדת הרחמים, "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (שם ח', כ"א) בניגוד למצב שקדם למבול: "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" (שם ו', ז') – בעולם זה הותר לאכול בשר [4].

  עם יציאתם ממצרים בעקבות תלונותיהם מתחילים בני ישראל לאכול בשר. "וידבר אליהם לאמר בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" (שמות, ט"ז, י"א), ועתה שוב בקשה של העם לבשר כאשר לא נאמר לנו מעולם שהעם הפסיק לאכלו. התשובה לבעיה טמונה בהשתלשלות המאורעות שעברו על העם. מדבר סין הוא מקום קבלת הבשר. משם עבר העם לרפידים, ובחורב (הנמצא בסמוך לרפידים – עיין שמות י"ז א', א') קבלו את התורה.

במעמד הר סיני היו בני ישראל, כאמור, במצב הגבוה ביותר של השראת שכינה וממילא פסקו לאכול בשר. עתה כשהעם שוב אינו ברמת השראת השכינה הגבוהה רוצה הוא לחזור ולאכול בשר: "והאספסוף...התאוו תאוה...ויאמרו מי יאכילנו בשר".

שבעים זקנים

בעוד העם יורד ממדרגתו, משה – עליו שורה השכינה ברמתה הגבוהה, אינו יכול להנהיג ישירות את העם. המנהיג חייב להיות במדרגת העם. הוא חייב ללכת בראשו אך גם יחד איתו. משה יכול להיות מנהיג רק כששכינה שורה עליו באותה הרמה השורה על העם. במצב זה שמשה נמצא מעל רמת העם יש צורך בהעברת מטה המנהיגות לזקנים.

חטא מרים

המסמל מכל דבר זה הוא חטאה של מרים:

"ותדבר מרים ואהרן במשה...ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (במדבר, י"ב, א'-ב')

שכינה ירדה ושרתה על הזקנים:

"וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (שם י"א, י"ז)

ובעקבות זאת מבינים אהרן ומרים כי רמתם הגיעה לרמתו של משה וכי מעתה גם הם יוכלו להנהיג את העם בדרגת הנהגתו. אך כאן מסביר להם הקב"ה את ההבדל:

"ויאמר ה' צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם. וירד ה' בעמוד הענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם" (שם י"ב)

משה, אהרן ומרים היו בתוך האהל, לאחר שאהרן ומרים יצאו נשאר משה בתוכו ועמוד הענן בפתח האהל חוצץ בין משה לאהרן ומרים. בכך רוצה הקב"ה לומר שהשראת שכינתו על משה אינה דומה להשראת שכינה על אהרן ומרים:

"לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו"

משה בהשראת שכינה של אהל מועד, רתם אינכם ראויים לה.

עונשה של מרים: "שבעת ימים תסגר, שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף " _(שם). בדומה לזה נאמר על משה: "ויקח משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד" _{(שמות ל"ג, ז')}   מרים רצתה להיות כמשה והדבר כביכול נתן לה, אך בעוד משה התבדל מן העם כי רמתו הרוחנית הייתה מעל רמתו של העם הרי מרים גם היא יוצאת אל מחוץ למחנה, אך זאת בגלל היותה מתחת לרמת העם: "ואביה הלא ירק ירק בפניה - הלא תכלם".

ג.

חטא מרים וחטא קברות התאווה הם הראשונים בסדרה של חמישה חטאים בהם חוטא העם או חלק ממנו. גם שלשת החטאים הבאים נגרמים מחמת אותו נתק במנהיגותו של משה את העם.

חטא המרגלים

נשיאי המטות, ראשי העם יחד עם העם כולו הבינו כי אינם נמצאים במצב השראת שכינה של "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינסו משנאיך מפניך", אין הם מונהגים ע"י משה ולכן:

"ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (דברים א', כ"ב)

העם חשב כי עתה עליו לכבוש את הארץ בצורה טבעית וכי שוב אין הקב"ה עוזר להם. מובן עתה פחדם של המרגלים מיושבי הארץ:

"אפס כי עז העם היושב בערים והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם...לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, פס' כ"ח, ל"א)

תשובת יהושע וכלב:

"אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו...אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את העם הארץ כי לחמו הם סר צלם מעליהם וה ' אתנו אל תיראום" (שם י"ד, ח')

וברמב"ן על אתר:

"כי יראתם לחוזק העם היושב בה, הוא מרד בשם הנכבד כי לא בכוחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם אם כן תאמינו ותצליחו, ואמרו 'ואתם אל תיראו כי לחמנו הם' כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאכלם כלחם"

שהרי ה' אתנו – אמנם לא תכנסו לארץ בצורה הניסית בה הייתם נכנסים אילו הייתם ברמת השכינה הגבוהה יותר, אך גם עתה כשתצטרכו להיכנס לארץ בדרך הטבעית הקב"ה יעזור לכם ותגברו על יושבי הארץ.

דור יוצאי מצרים הכירו רק את ההנהגה הניסית, עזרה ישירה של הקב"ה ולכן אי הנהגה ניסית נראתה להם כהנהגה ללא הקב"ה כלל. יהושע וכלב הכירו כי יש אפשרות לעזרת הקב"ה מתוך המהלך הטבעי של העולם ולכן היו הם היחידים שזכו להיכנס לארץ בעוד ששאר העם מתו במדבר.

חטאי המלחמה בעמלק

"וישכימו ויעלו את ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (שם י"ד, מ')

בני ישראל רוצים לעלות בחזקה לארץ ולנסות על ידי כך לכפר על חטא המרגלים "כי חטאנו" – רש"י: "על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה". אך התנאים אינם מאפשרים זאת. שתים הם, כאמור, אפשרויות העם לניצחון במלחמה:

א.  בצורה טבעית תוך עזרת הקב"ה.

ב.  בצורה על טבעית הקשורה בהשראת השכינה גבוהה ובהנהגת משה.  

כאן, אומר משה לעם, אין באפשרותכם לנצח באף אחת משתי אפשרויות אלו. 

ישראל לא ינצחו במלחמה: לא בדרך העל טבעית שהרי אין ה' בקרבם, ולא בצורה טבעית   כל עוד המלחמה היא מעבר על פי ה' ושיבה מאחוריו.

ואמנם כך היה: "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה".

חטא קרח ועדתו

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ואהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (שם ט"ז, א'-ג')

שוב בעקבות הבדלי רמת השכינה בין משה והעם נגרם חטא. משב לא מנהיג את העם לא בהנהגת דבור ואף לא במטה ואם כך משה ואהרן אינם שונים משאר העם – "כל העדה כלם קדושים" – ולא מגיעה להם הכהונה (ט"ז, ט') והמלכות (י"ג)- חושבים קרח ועדתו.

"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני". (שם)

בליעת האדמה את קרח ועדתו ושריפת מקטירי הקטרת נוסף על היותם ענש, מהווים הוכחה לכך כי משה הוא שליח ה', ומכוחו הוא פועל.

חמישה חטאים: 1. בשר התאווה; 2. חטא מרים; 3. חטא המרגלים; 4. מלחמת עמלק; 5. קרח ועדתו; - כולם נגרמו כתוצאה מהבדלי רמת השכינה בין משה והעם ומחוסר יכולתו של משה להיות מנהיגו של עם ישראל.

משה וישראל

חמישה מצבים אפשריים במערכת היחסים בין משה והעם:

א.  העם עולה למדרגת משה.

ב.  העם ומשה נשארים כל אחד במדרגתו.

ג.  העם ממשיך בלעדי משה.

ד.  משה ממשיך בלעדי העם.

ה.  משה יורד בהנהגתו למדרגת העם.

המצב הראשון הוא מצב העם בתחילת הליכתו לכיוון ארץ ישראל. העם בשיא מדרגתו בהשראת שכינה מלאה. אך כאמור חוסר רצון או יכולת של העם לעמוד במתח הרוחני המתבקש גורמים לירידת רמת השכינה השורה עליהם.

המצב השני הוא מצב העם ומשה כשכל אחד במדרגתו – במצב זה משה לא יכול להנהיג את העם ולכן חייבת לבוא הנהגה נמוכה יותר – הנהגת הזקנים. משה כמובדל מעם זהו המצב בפרקים שלנו, מצב המביא את החטאים הנזכרים לעיל.

אפשרות שלישית מציע משה לאחר שהעם מביע את רצונו לאכול בשר.

"לא אוכל לבדי שאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני ואם כן אתה עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (שם י"א, י"ד)

לאפשרות זו אין הקב"ה מסכים.

אפשרות רביעית מציע הקב"ה לאחר חטא המרגלים:

"אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (שם י"ד, י"ג)

משה לא מסכים לדבר זה, הוא רוצה את המשך קיומו של עם ישראל. "סלח נא   לעוון העם הזה כגדל חסדך" ואמנם הקב"ה נענה "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (פעמיים נוספות מציע הקב"ה אפשרות זאת לאחר חטא קרח).

האפשרות היחידה להחזרת הנהגתו של משה את העם היא אם כן האפשרות החמישית: משה כיוצא מתוך אוהל מועד לתוך העם.

"וילונו כל עדת בני ישראל...אתם המתם את עם ה'...וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע...יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף" (שם י"ז, ו'-ט"ו)

הקב"ה מחליט להרוג את העם, להשאיר את משה ואהרן ומהם להקים עם חדש.

"מהרה אל העדה וכפר עליהם...וירץ אל תוך הקהל...ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד" (שם)

אהרן מכניס את עצמו לתוך העם בשליחותו של משה. משה עצמו יוצא מתוך אהל מועד אל הפתח, ועתה שוב אין הענן מפריד בינו ובין העם. על ידי כניסתם לעם ישראל מצליחים משה ואהרן לכפר על העם ולהצילו.

עתה יכולים משה ואהרן להיות שווה מנהיגי העם:

"ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד...לבית אבותם שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך   מטותם ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" (י"ז ט"ז-כ"ד)

ההנהגה חוזרת אל משה ואהרן, לא הנהגת דבור כפי שהייתה על עם ישראל לאחר מעמד הר סיני אלא הנהגה נמוכה יותר של מטה – חוזרת היא מכוח מטות כל העם, ורק כאשר מטה אהרן בתוך מטותם.

משה ואהרן לא רצו שכך יהיה, הם רצו שהעם יעלה אל מדרגתם ותחזור הנהגת הדיבור:

"ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מעל הכפרת אשר על ארון העדות וידבר אליו" (ויקרא ז', ט')

אך "החל הנגף" וברירה אין, לכן מכניסים עצמם משה ואהרן אל תוך העם ויורדים למדרגתו [6].

מתן תורה

מערכת יחסים דומה בין משה והעם קיימת גם במתן תורה. בתחילה, עם קבלת לוחות ראשונים נמצא העם בשיא השראת השכינה, במדרגה הקשורה בהנהגתו של משה ברמתה הגבוהה. אך בני ישראל חוטאים בחטא העגל:

"ויאמר ה' אל משה ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב)

משה כממשיך בלעדי העם. ובהמשך הדברים:

"ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם)

העם ממשיך ללא משה, אך שתי אפשרויות אלו אינן מתקבלות:

"ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך...ויאמר ה' סלחתי כדברך...ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". (שם)

הקב"ה מוריד את רמת השכינה השורה על בני ישראל ("ועתה הורד עדיך מעליך") ומשה מתנתק מן העם ("והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל"). - הענן – מבדיל בין העם למשה, אך במצב זה כידוע אין משה מסוגל להנהיג את העם. האפשרות היחידה שנותרה איפוא הנה כניסה מחודשת לעם תוך ירידה בדרגתו של משה, ואמנם כך היה [7] :

"והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות, ל"ג, כ"ב)

אם מקודם כאשר הובדל משה מעם "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" הרי עתה כשכף היד מבדילה בין הקב"ה לבין משה העם "וראית את אחורי ופני לא יראו". משה כמנהיג העם יכול עתה שוב לקבל את הלוחות אך במקום "והלוחות מעשה אלוקים המה" – לוחות מעשה ידי אדם, לוחות הקשורות לשלוש עשרה מידות הרחמים הכתובות בפרשה.

כניסת משה לתוך העם מוכחת מצורת בקשת הסליחה. אם מיד אחר החטא מבקש הוא: "למה ה' יחרה אפך בעמך" הרי עתה מכניס עצמו בתוך הכלל: "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

אחרית דבר

"רצה הקב"ה לברוא עולם במידת הדין ראה שאין העולם יכול לעמוד בכך, עמד ושתף רחמים עמו".

צריכים היו ישראל לקבל תורה וארץ במידת הדין, בהשרת שכינה גבוהה, אך הם לא יכלו לעמוד בכך, הלך הקב"ה ונתנה להם במידת הרחמים.

"וכל מסיבות העולם הנם אחוזות זו בזו להביא את אור ה' בעולם וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם (של ישראל) יכירום כי הם זרע ברך ה' והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה ונעם ה' יוחש בכל לבב, לענג ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי" (אורות מלחמה ד')

חוזר העולם למצב שלפני החטא, חוזרים ישראל למדרגתם העליונה:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים...והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב')

---