"פלס מעגל רגליך" (משלי ד') / ירמיהו סטויסקי
ישנן שתי תפיסות עולם מרכזיות לתפישת ההיסטוריה. האחת אומרת שההיסטוריה חוזרת על עצמה, מסתובבת סביב סביב בלי יעוד ותכלית מסוימים. השניה גורסת שההיסטוריה אצה רצה קדימה לעבר יום אמת, שכל מאורע ומהלך הם נדבך בבנין הכללי – לתקופה שבה האור האמת והצדק יתגלו, הסכנה בכל אחת מהתפיסות האלה היא גדולה. הסכנה בתפיסה הראשונה הטוענת שהעולם מסתובב סחור סחור די ברורה, כשאין ייעוד, כשאין יום דין – אז הפיתוי למעשה רשעה גובר והולך. וכמו כן הדחף לטוב מצטמצם במידה ניכרת. אם אין יום דין התוצאה היא לרוב איש הישר בעיניו יעשה. הסכנה בתפישה השניה אינה פחותה משל הראשונה ואולי בגלל היותה נסתרת היא אף רבה ממנה. כשאדם רץ לקראת מטרה והיא רחוקה, יש סכנה שלפתע ימצא את עצמו מנותק מהמקום ממנו יצא, תוהה ובוהה בחלל בלי לדעת לאן הוא הולך ואולי אף מאין בא. הדבר הורגש בתנועות משיחיות שגרעיניהן היו חיוביים, אך מתוך רצון לדחוק את הקץ, - להגיע להישג מירבי תוך פרק זמן מינימלי, הן נכשלו.
אנסה להראות סדר מסוים בשלושת הרגלים שאולי מתיחס לבעיות שנדונו לעיל.
פסח: אחד המרכיבים ההלכתיים החשובים בפסח הוא דין חמץ. הרעיון הפשוט העומד מאחורי איסור חמץ וחיוב מצה בפסח הוא שחצץ – הוא הלחם התופח – מסמל את הסיגים והמגרעות שבאדם. לעומתו מסמלת המצה את המצב הנקי והטהור הראשוני של אדם. החטא גרם לאדם הפרטי ולאנושות כולה לרדת לרמה נמוכה יותר מרמתו בשעת הבריאה. השאיפה בפסח הוא להסתכל במצב הראשוני והזך שלפני החטא.
סוכות: ישנו פרט מענין בקיום מצות השמחה בסוכות. יש חיוב כללי של "ושמחת בחגיך" ברגלים כמו שנפסק ברמב"ם בהלכות יו"ט פ"ו הל' ט"ז: "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב" והלכה י"ח: "כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים" וכו'. בנוסף לחיוב הכללי של החג (עיין דרך ה' פרק שלישי בחלק א'). ישנו חיוב שמחה מיוחד כמפורט בסוף הלכות לולב בענין שמחת בית השואבה.
"ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלה גדולי חכמי ישראל"
השמחה של בית השואבה מתוארת כשמחה מובדלת ולא של כלל העם כי אם של המיוחדים שבעם! וכך כותב הרמב"ם:
"אבל כל העם האנשים והנשים כלם באים לראות ולשמוע"
לראות ולשמוע אבל לא להשתתף.
יש לעמוד על מהות השמחה הכללית, ושמחת בית השואבה בפרט. בדרך כלל אדם שמח כשנוסף לו דבר שחסר לו. אדם שמתחתן (ומוצא את צלעו האבודה) (קידושין ב:) או שמוליד בן חש שמחה. ולהפך אדם שבנו נהרג חש עצב – כתוצאה מהרגשת חסרון.
הדברים נשמעים ג"כ בפסוקים "איש מחסור אהב שמחה" (משלי כ"א) לאדם החסר דבר מה ישנה שאיפה ואהבה לשמחה. וכן "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון" (ישעיהו נ"ה) ישנה הקבלה בפסוק בין שמחה לשלום או במילים אחרות בין שמחה להשלמה (מהר"ל נתיב שלום פרק א'). השמחה או ההשלמה (כפי שהגדרנו לעיל) מורגשת ברוב העם אפילו ע"י "ההשלמות" ברמה הנמוכה ביותר. אכילת בשר ושתית יין, לילדים באגוזים ולנשים בתכשיטים. שמחת בית השואבה היא ההשלמה הנעלה ביותר. השלמה או שמחה הבאה באמצעים רוחניים. לא כל אחד מסוגל להרגיש שמחה ע"י ריקוד לפני הקב"ה. רק החסידים ואנשי המעשה. (עיין בסוף הלכות סוכה לגבי החיוב התמידי לשמוח לפני הקב"ה).
סוכות מצויין בנביאים כחג לעתיד לבוא. בזכריה פרק י"ד מסופר:
"והיה הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות"
את החג זה יחגגו אחרי הגיע העולם ליום הדין ליום הצדק והמשפט – ליום ההשלמה שלו. מעט מריחו של יום זה ניתן להריח בשמחת בית השואבה. לא כל האנשים מסוגלים להשתתף בשמחה זו. אין הם מסוגלים לחיות אותה. החסידים ואנשי המעשה מסמלים עבור העולם את מעמד כל העולם לעתיד לבוא. "והיה אור החמה כאור הלבנה".
שבועות: הדרך מפסח לסכות חייבת לעבור דרך שבועות. הדרך להגיע לגאולה ו"לחדש ימינו כקדם" היא רק בעזרת התורה.
מבנה מצוות העשה (כמעט כולם) הוא מבנה מעגלי. חזרה על אותה פעולה מקץ זמן מסויים ותקופה מסוימת. הנחת התפילין היום היא למעשה חזרה על הנחת התפילין של יום אתמול. השבת היום היא למעשה השבת לפני שבעה ימים. אלא שכל שבת צריכה להיות מעולה מחבירתה, כל הנחת תפילין צריכה להיות מרגשת יותר. באופן זה מצד אחד יש קנה מידה, ניתן להשוות ליום אתמול ולשנה שעברה. ומצד שני יש תמיד המשך והתקדמות.
כדרך האדם הפרטי כך דרך ההיסטוריה היהודית הכללית. הגאולה העתידה אינה דבר מנותק וחדשני לגמרי. היא מזכירה לנו את יציאת מצרים ה"ישנה" כדברי ירמיהו הנביא:
"ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות" (ירמיהו כ"ג)
היא מזכירה את העבר אך עולה עליו. מערכת "מעשה אבות סימן לבנים" היא למעשה נתינת שורש ושלד ראשוני למעשנו (עיין רמב"ן על התורה בראשית י"ב ו'). כשנחזור על מעשי האבות צריך הדבר להיעשות ביתר עז, ביתר דבקות.
ביהמ"ק השני דמה לביהמ"ק הראשון אם כי עלה עליו כדברי הנביא חגי "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". צריך לחזור לראשוניות של המצה ולהגיע לחידוש ולשכלול שבגאולה.
אם כן נראה שמבנה ההסטוריה הכללית ודרך חייו של האדם בקיום המצוות צריכים ליצור מעין סינתזה בין השיטות שהובאו בתחילת הדברים. אין סכנה של ריצה בשטח פרוץ בגלל ההשואה התמידית לאחור מצד אחד, ומצד שני אין סכנה של התנונות רוחנית כללית ופרטית בשל ההתקדמות והשאיפה התמידית להגיע ליום שכולו טוב.