לע"נ סבי אליהו בן חיים ושרה
מגילת רות / אליהו עסיס
שני מאמרי חז"ל מתייחסים לשאלה הזאת.
"אמר רבי זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא אסור ולא היתר ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי-חסדים" (מדרש רבה ב, ט"ו).
ספק אם ניתן להסתפק בתשובה זו. יש להניח שכדי ללמד כמה שכר טוב לגומלי חסדים, היה מבחר גדול של ספורים. מדוע איפוא דוקא סיפור זה הוכנס לתנ"ך?
במאמר חז"ל אחר נאמר:
"אמר רבי יוסי בן-קסמא תמה אני אם מגילה זו לא באה לייחס זרע של דוד" (זהר חדש מדרש רות הוצאת הרב קוק ע"ח).
בסוף המגילה כתוב: "ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (פרק ד' פס' י"ז) ובהמשך מפרטת המגילה את שושלת בית דוד מפרץ עד דוד. ואלה תולדות פרץ... וישי הוליד את דוד" (פרק ד' פס' י"ח-כ"ב). נראה מפסוקים אלה שכל המגילה לא באה אלא להביא את יחוסו של דוד כדברי הזהר החדש. מאידך, אילו רצו להביא את יחוס דוד מה הדין היה לכתוב רק "ואלה תולדות פרץ.. הוליד את דוד", ולא היה מקום להביא את כל פרטי סיפור נעמי, רות ובועז.
הכוזרי (מאמר א', צ"ה) מסביר שהנזכרים בספר בראשית בשושלת אדם עד נוח ועד אברהם הם אלה שעבר בהם "הענין האלוקי" זו אינה שושלת שמטרתה לספר מי הוא אביו של מי, אלא עניינו לספר שבאותם אנשים המוזכרים שם עבר "הענין האלוקי" בתורשה ושאר התכונות העוברות בדרך זו.
כדבר בזה מוצאים אנו במגילת רות. מגילה זו באה להראות שושלת בה עוברת תכונת המנהיגות בתורשה מאב לבן עד דוד.
לפי חז"ל שמואל כתב את המגילה: "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (ב"ב יד:). הוא המליך את דוד למלך על ישראל תחת שאול, מלוכה שתחילתה בדוד ועוברת בירושה מאב לבן. ואף המשיח לעתיד לבוא יהיה מצאצאי דוד. בהמליכו את דוד צריך היה שמואל להסביר מה ההגיון בהעברת המלוכה מאב לבן. אין ספק שדוד התאים למלוך, אך השאלה האם גם בנו וגם בן בנו עד סוף הדורות כולם יהיו מתאימים למלוכה? במגילת רות מסביר שמואל שאכן כל בני השושלת מתאימים למלוך.
דמות המנהיג האידיאלי
המנהיג האידיאלי הוא מנהיג שכל שאיפותיו ומעשיו הם למען העם. כל רצונותיו האישיים צריכים להיות כפופים לצורכי העם. בעימות בין רצונות המלך ובין צורכי העם, צורכי העם מכריעים. מנהיג כזה לא יכפה את מלכותו על העם, כי כפיית המלכות, בדרך כלל, נובעת מרצון המלך למלוך ולא מרצונו בטובת העם. מלך כזה יהיה חלוץ לפני העם, ילחם במלחמותיו ולא ישאר בעורף כאשר חייליו בחזית. הוא ילחם למען העם ולא העם למענו. הוא לא יראה עצמו גבוה מעמו. העושר והכבוד לא נתנים לו אלא כדי ליצור מרחק מסויים בינו לבין העם, ולא לכבודו הוא. ואין הדבר נעשה אלא כדי שהמלך ימלא את תפקידו ביעילות. כל עושר וכבוד שאינם למטרה זו אסורים עליו.
מלך הרואה את עצמו במרכז והכל לכבודו, עלול גם להגיע למצב בו יראה את עצמו במרכז גם על פני הקב"ה. מלך אידיאלי לא יגיע למצב זה.
מגילת רות באה להראות שתכונות המנהיג האידיאלי נמצאים בבית דוד. ראוי שתמצא המלוכה מאותה שושלת ותעבור בירושה מאב לבן, משום שתכונה זו היא תורשתית.
אלימלך הוא מנהיג. נעמי חוזרת ממואב לבית לחם לאחר עשר שנות שהות שם. למרות ששבה עניה ובחוסר כל ולאחר דרך ארוכה שעשתה ברגל הכירוה, ומיד בבואה בלוית רות "ותהם כל העיר עליהן" (רות א', י"ט) ניתן להסביר את התופעה הזאת, שכל העיר באה לראות את נעמי רק אם אלימלך היה אדם ידוע ומנהיג. חז"ל אומרים "רות וערפה בנותיו של עגלון מלך מואב היו" (רות רבה ב' ט') נשואי בני אלימלך לבנות מלך מואב מחייבים מעמד נאות ופחות או יותר שווה. חז"ל מתייחסים למעמדו זה של אלימלך: "אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור" (רות רבה א', ד'), ובמקום אחר: "אלימלך היה שופט בשופטים והוא איש זרוע ואנשים רבים תחת ידו" (מדרש תנחומא שמיני ט')
אלימלך כמנהיג
כאשר פקד רעב את הארץ ונאלץ אלימלך לפרנס את אנשיו עמדה מנהיגותו במבחן. האם יהיה מוכן לוותר על טובתו למען טובת הכלל כידוע אלימלך נכשל, וכשלונו היה כפול לאור בריחתו למואב. חז"ל דורשים: "שם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות" (נודע בשערים בעלה משלי ל"א) אלימלך רצה שאליו תבוא המלכות, שתבוא למענו ולא ולמען העם. בנגוד לאלימלך עומד קרוב משפחתו – בועז. גם הוא היה מנהיג. ביום גאולת רות עלה בועז לשער העיר, שער העיר בימים ההם היה מרכז העיר (נודע בשערים בעלה משלי ל"א), שם היו שווקים, מוסדות ציבור, בית המשפט ושם ישבו נכבדי העיר – הזקנים. בועז עולה לשער העיר "וישב שם" (רות ד' א'). הישיבה בשער העיר אינה סתם ישיבה אלא ישיבה שמשמעה תפקיד חשוב. זאת ועוד, כשעבר הגואל אמר לו בועז "שבה פה פלוני אלמוני" (רות ד' א') והגואל ציית "ויסר וישב". משתמע מכך שהיה אדם חשוב המצווה על נחות ממנו ואין כאן שיחה בין שוים. ועוד נאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו" (רות ד', ב'). לו היה בועז אדם במעמד נמוך היה צריך ללכת אל זקני היער בניגוד למה שעשה, נראה שבועז, במעמד גבוה מהם. בועז מנהל את המשפט "ויאמר לגואל... ויאמר בועז... ויאמר בועז לזקנים" (רות ד', ג'). מאופן ניהול המשפט נראה שבועז היה השופט. חז"ל במסכת ב"ב דף צא. עמדו על כך וזיהו אותו עם אחד השופטים: "בועז הוא אבצן". תפקיד השופט באותם ימים אינו מצטמצם בשפוט אלא אף במנהיגות השבט ואולי אף על כל העם.
אך שלא כמו אלימלך בועז היה מנהיג שרק טובת העם עמדה לנגד עיניו. בועז אכל עם הקוצרים (פרק ב' פס' י"ד) "ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים".
בועז ישן עם הקוצרים על ערמה של קש פרק ג' פס' ז' "ויבא לשכב בקצה הערמה". בועז מברך את הקוצרים "ה' עמכם" והם עונים לו "יברכך ה'" (פרק ב' פס' ד') זה מורה אולי על שנהג בועז לדבר עם הקוצרים, שהתיחס אליהם. שלושת הפעולות האלה אכילה, שינה ודיבור בד"כ נעשים בצוותא בין שווים, ולא בין אנשים המשתייכים למעמדות שונים. על אף מעמדו הגבוה, ועל אף תפקידו הרם עושה בועז פעולות אלה עם הקוצרים ואינו מתרחק מהם. הוא לא רואה עצמו למעלה מהם. מנהיגותו היא לא לכבודו אלא לטובת העם.
מנהיג טוב מוכן לוותר על טוב עצמו למען האמת. ותכונה זו נמצאת בבועז. בועז מוכן לשאת את רות לאשה פרק ג' פס' י"א "כל אשר תאמרי אעשה לך". רות גרה ובפי כל נקראת מואביה. רות גם עניה ואעפ"כ מוכן בועז לשאת אותה לאשה כדי לגאולה-גמילות חסדים לרות ולבעלה המנוח. ואם נניח שבועז חפץ לקחתה לאשה בגלל יופיה וטוב ליבה הרי שגם אז רואים אנו שהוא מוכן לוותר עליה כדי שטוב יגאלנה בהיותו קרוב לאלימלך ממנו בענין הגאולה. שוב, מוכן בועז לוותר על טובתו למען האמת.
בועז הוא מנהיג את העם ולא מנהיג על העם. הוא שליח העם. זוהי דמות המנהיג האידיאלי. מדמות כבועז יכולה לצאת שושלת המנהיגות, שושלת שתעביר בתורשה את אותן התכונות מאב לבן.
בועז נושא את רות לאשה. מה משמעות נשואין אלה מבחינת תכונות המנהיגות? ברית רבה ו' בכתוב: "טוב ואלימלך ובועז אחים היו". בתחילה מגיעה רות לבית אלימלך בנשואיה עם בנו, לאחר מותו עוברת הזכות לשאת אותה לטוב, ולבסוף נושא אותה בועז לאשה. נראה שיש איזה מאבק סמוי ביניהם מי את רות. מאבק מביתו של מי תצא שושלת המנהיגות.
רות במגילה אינה מנהיגה. אך חז"ל אומרים: "רות וערפה בנות מלך מואב היו". נראית בעליל ההקרבה הגדולה של רות לנעמי ולאלוקיה או במלה אחרת לאמת שהיא כאמור תכונה הדרושה למנהיג גמילות החסדים מודגשת אצלה בעצם הליכתה עם נעמי ובנשואיה עם בועז. כדברי בועז בפרק ג' פס' י': "ברוכה את לה' ביתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל עם עשיר". ויתור על טובתה למען אחרים.
לרות תכונה נוספת שאף היא הכרחית למנהיג, ואולי היא המקור לשאר התכונות הדרושות למנהיג תכונה זו: הבטול העצמי. ומנהיג שידע להוציא עצמו מהמרכז ידע לשים במרכז את טובת הצבור ואת רצון ה'. פעמים רבות רות אינה מוזכרת בשמה אלא בשמות יחס אחרים כגון: "כלתה", "הנערה", "נערה מואביה", "לה". לעומת שמות אחרים בהם מופיע עושה הפעולה יחד עם הפעולה גם כאשר עושה הפעולה ידוע.
בפרק ג' פס' ד' "כל אשר תאמרי (אלי) אעשה", המילה אלי אינה נמצאת בכתיב אלא בקרי. וכן בפס' י"ז "כי אמר (אלי) אל תבואי" המילה אלי מופיעה רק בקרי. דברים אלה מראים שוב את תכונת בטול העצמי אצל רות שהיא הכרחית למנהיג.
רות באה מעם אחר מכיון שנמצאה המתאימה ביותר, ומוצאה הזר גם הפחית מהגאוה המשפחתית של שושלת המלוכה. לא בכדי מוצאה הוא דוקא ממואב. מואב הוא בן הבת הבכורה של לוט. במערה לאחר חורבן ערי הככר אומרת הבת הבכירה לבת הצעירה (פרק י"ט פס' ל"ד): "לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונהיה מאבינו זרע". ובנות לוט חושבות שכל העולם חרב ולא נותר בעולם אלא הן ואביהן. ואם כך אין אדם שיבוא עליהן כדרך כל הארץ. בנות לוט חשבו להציל את האנושות ולכן עשו את מה שעשו. חז"ל עמדו על נקודה זו בבראשית רבה נ"א ט' "בנותיו לא נתאוו לו" ובמסכת נזיר כג. "שתי בנותיו נתכוונו לשם מצוה". הבת הבכירה היא יוזמת הרעיון ועושה את המעשה ראשונה. גם אצלה אנו מוצאים א. שבראש מעייניה דאגה לכלל. ב. יוזמה והליכה בראש. זוהי "אמה הזקנה" של רות ותכונה זו עברה גם לרות.
המגילה מזכירה את שושלת דוד מפרץ ועד דוד. בין אלה הנכרים המקרא וחז"ל מראים שלהם תכונות אלה שהזכרנו.
פרץ
פרץ יוצא לעולם ראשון לאחר שאחיו שתאום כבר החל לצאת. וזה המקור לשמו (בראשית פרק ל"ח פס' כ"ט) "ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ". יש כאן ביטוי כלשהו של ראשוניות וחלוציות.
נחשון
נחשון לפי חז"ל קפץ לים סוף ראשון "בדרך מצאתם ממצרים". במדרש רבה י"ג ז': "למה נקרא שמו נחשון על שם שירד לים תחילה לנחשול שבים". בספרי משא מ"ז אומרים חז"ל "היה נחשון מלך". אנו רואים שנחשון מנהיג – חלוץ לפני העם. נחשון יודע שהוא מנהיג את העם ולא מנהיג על העם.
תכונה זו של נחשון אנו מוצאים גם במקום אחר בחז"ל. ספרי נשא מ"ח: "זה קרבן נחשון בן עמינדב משלו הביא ולא שגבה משבטו". שוב אנו פוגשים אצל נחשון את אותה תכונה: הוא מקריב משלו מעצמו, למען טובת העם.
דוד
אפשר לראות את תכונת המנהיגות אצל דוד במקומות רבים בכתובים אך נסתפק רק באחד מהם, שאול ביחס לדוד.
רוח ה' סרה מעם שאול והוא מודע לכך. הוא הבחין בכך שה' מאס במלכותו ושדוד צריך למלוך תחתיו ולא יהונתן בנו. ולכן הוא רודף אחרי דוד במטרה להורגו, הוא רוצה שמלכותו תתקיים. מלך שכל מלכותו למען טובת העם כשידע שעבר זמנו היה מקבל זאת, ואולי אף מפנה את מקומו, לא כך נוהג שאול.
לדוד היו הזדמנויות להרוג את שאול מתוך הגנה עצמית. אך הוא נמנע מלעשות זאת. הוא מנמק זאת בדבריו לאבישי שמ"א כ"ו ט: "אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ויאמר דוד חי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת ובמלחמה ירד ונספה חלילה לי מה' משלוח במשיח ה'". דוד מחשיב את שאול למשיח ה' על אף שהוא כבר הומלך. דוד סובר שכל עוד שה' והעם לא מאסו בשאול, כל עוד שאול חי, שאול הוא משיח ה' על אף ששאול אינו מתפקד כראוי למלך טוב. דוד מחכה עד ששאול ימות ואז ירש אותו. זוהי גישה של מנהיג שלנגד עיניו טובת העם ולא טובתו. דוד הוא המלך האידיאלי.
סיכום: מגילת רות נכתבה על מנת להסביר למה עוברת המלוכה בירושה, ענין זה אכן חדר לתודעת שבט יהודה ו"עם הארץ" ממליכים מלכים מבית דוד עוד בצעירותם על אף שיתכן והיו אנשים מנוסים מהם.