עד היכן ברכת הזימון? / יאיר קאהן

"שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשניים ועונה עמהם ברכת הזימון... אינו צריך להפסיק עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו". (שו"ע סימן ר'). ויש אומרים שצריך להפסיק אלא עד שיאמר הזן את הכל, וכן נוהגין". (רמ"א שם). ואפילו לדעת הרמ"א, "אם הם עשרה ומפסיקין שלשה לשבעה, אינם צריכים להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלוקינו" (מגן אברהם שם).

מה הדין באחד המפסיק לתשעה לדעת הרמ"א? האם דינו כאחד המפסיק לשניים שצריך להמתין עד סוף הזן, או כשלשה המפסיקים לשבעה הממתינים רק עד ברוך אלוקינו? בתשובה לכך, יש לדון בשתי שאלות.

א. למה אחד מפסיק עד סוף הזן לשניים?

ב. מה ההבדל בין אחד המפסיק לשניים, לשלשה המפסיקים לשבעה?

1. אחד המפסיק לשניים

מחלוקת המחבר והרמ"א מבוססת על סוגיא בברכות דף מו. "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד נברך, ורב ששת אמר עד הזן."

יש שלש גישות בראשונים בסוגיא זו:

א. רש"י.

ב. תוספות, תלמידי רבנו יונה, רשב"א, רא"ה.

ג. רא"ש.

א. רש"י ד"ה היכן, מסביר שלרב נחמן ברכת הזימון מסתיימת ב"ובטובו חיינו". לפיכך, יחיד המברך מתחיל מברכת הזן. אבל לרב ששת ברכת הזימון כולל את ברכת הזן, ויחיד מתחיל מברכת הארץ.

ב. לפי הראשונים אלו, לכולי עלמא יחיד המברך מתחיל מברכת הזן. ומחלוקת רב נחמן ורב ששת היא במקרה שאחד מפסיק סעודתו כדי ששניים יוכלו לזמן (דף מה:). לפי רב נחמן האחד צריך להמתין עד "ובטובו חיינו". ולפי רב ששת, עד סוף ברכת הזן, דברכת הזן הוי חלק מברכת הזימון.

ג. הרא"ש מביא שיטה דומה. לכולי עלמא יחיד מתחיל מברכת הזן, ומחלוקת רב נחמן ורב ששת באחד המפסיק לשניים. אבל סברת רב ששת, שצריך להמתין עד סוף הזן, אינה משום שברכת הזן מהוה חלק מברכת הזימון, אלא מסיבה צדדית, כדי שיהיה ניכר שמזמנין עליו.

"רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל, משום דנברך אינה ברכה, הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו, ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון, דהא כל יחיד נמי אומר הזן, אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת". (רא"ש על אתר)

הראשונים חולקין כאן בשתי נקודות.

א. האם יחיד מברך ברכת הזן?

ב. האם ברכת הזן היא חלק מברכת הזימון?

לדעת רש"י (לפי רב ששת), ברכת הזן היא חלק מברכת הזימון, ומשום כך ברכת הזן אינה חלק מברכת זימון.

שאר הראשונים פליגי ארש"י בחדא, וסברי כוותיה בחדא. יחיד מברך ברכת הזן, ובכל ברכת הזן הויא חלק מברכת הזימון. לפי תלמידי רבינו יונה יש קשר עניני בין שתי הברכות. "שאף על פי שהיחיד גם כן צריך לומר ברכת הזן, אפילו הכי מענין הזימון הוא". אבל לרא"ה הסבר אחר, "דברכת הזן לאו בנברך תליא דאינה ברכה לעצמה, אלא תוספת היא לה. ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה לעצמה". כלומר מכיון שברכת הזימון אינה ברכה שלמה (אין בה הזכרת השם או מלכות עיין בדף מ:) ואינה יכולה לעמוד לבד, היא מתקשרת עם ברכת הזן.

הגמרא ממשיכה "נימא כתנאי, דתני חדא ברכת המזון שניים ושלשה, ותניא אידך שלשה וארבעה, סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא, מאי לאו בהא קמיפלגי, מאן דאמר שתיים קסבר עד הזן, ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך".

א. לפי רש"י מדובר על מנין הברכות. לרב ששת יחיד מברך רק שתי שתי ברכות, ברכת הארץ ובונה ירושלים, ובזימון מוסיף ברכה שלישית, ברכת הזימון. והיינו כמאן דאמר שתיים ושלש. לרב נחמן יש שלש ברכות ליחיד. וארבע לזימון כמאן דאמר שלש וארבע.

ב. תוספות וסיעתו בעקבות הרי"ף, מפרשים שמדובר על מספר האנשים שאפשר לחלק ביניהם ברכת המזון. לפי רב ששת יש שלש ברכות בברכת הזימון, לפיכך שניים או לכל היותר שלשה אנשים יכולים לחלק ביניהם את ברכת המזון, אבל ארבעה לא. כל אחד צריך לגמור לפחות ברכה אחת, דאי אפשר לחלק ברכה אחת לשני אנשים.והיינו כמאן דתני שניים ושלשה.

תניא אידך שלשה וארבעה הוי כרב נחמן שיש ארבע ברכות בברכת המזון, וארבעה אנשים לכל היותר, יכולים לחלק ביניהם את ברכת המזון. (השיטה הזאת אינה יכולה לפרש כרש"י שמדובר על מנין הברכות כי אין אוקימתא שמברך רק שתי ברכות, שהרי גם יחיד מברך הזן).

ג. לפי השיטה המובאת ברא"ש, אפשר לכאורה לחלק את ברכת הזימון וברכת הזן לשני אנשים גם לרב ששת, שברכת הזן אינה חלק מברכת הזימון. אם כן, לא יתכן לפרש הגמרא כמו תוספות והרי"ף. הרא"ש לשיטה זו מביא פירוש שלישי המבוסס על סוגיא בדף מו: (לפי כמה ראשונים): "להיכן הוא חוזר? (כלומר, אחד שהפסיק לשניים, והמתין עד סוף הזן כדעת רב ששת, ואחר כך גמר סעודתו, כשהוא מברך, האם הוא חוזר על ברכת הזן או מתחיל מברכת הארץ?) רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש (תחילת ברכת הזן), ורבנן אמרי למקום שפסק (מברכת הארץ) והלכתא למקום שפסק." תני חדא שתיים ושלש היינו כרב ששת (כמו רש"י מדובר על מנין הברכות) דלמאן דאמר מקום שפסק מברך שתיים במקרה של הפסקה, שהרי מתחיל מברכת הארץ, ובמקרה רגיל מברך שלש ברכות. ותני אידך שלש או ארבע כרב נחמן, שלש במקרה של הפסקה, וארבע בזימון.

הרא"ש עצמו דוחה פירוש זה, ומקבל (כמו תוספות) את פירושו של הרי"ף. אין כאן דחייה של פירוש השיטה בהמשך הגמרא בלבד. הרא"ש חולק עקרונית על כל השיטה, וסובר כתוספות וסיעתו שלפי רב ששת ברכת הזן היא חלק מזימון. שהרי כבר הוכחנו שהשיטה המובאת ברא"ש אינה יכולה לקבל את פירושו של הרי"ף בהמשך הסוגיא. הרא"ש מצטט את הרי"ף ואומר "וגמרינן מיניה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה כי אם שלש ברכות לבד", והיינו כתוספות וסיעתו.

הבית יוסף בסימן ר' לא הרגיש בזה, ומזהה את הרא"ש, תוספות רבינו יונה עם השיטה הנדחית ברא"ש, ומתוך כך מקשה על הטור:

"ומתוך מה שכתבתי בשם התוספות והרא"ש, דטעמא דרב ששת דאמר עד הזן, לא משום דחשיב ברכת הזן ברכת הזימון, דהא כל יחיד נמי אומר הזן, אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת, יתבאר לך שלא היה לו לרבינו לכתוב לעיל 'עד שיזמנו עד הזן דהיינו ברכת הזימון' שזו דעת רש"י, וכבר דחו המפרשים דבריו"

ולפי מה שכתבתי דברי הטור הם מדוייקים,ועולים בקנה אחד עם דבריי אביו הרא"ש ורוב המפרשים, המסבירים את הסוגיא כמו הרי"ף. היינו: למרות שיחיד מברך ברכת הזן, בכל זאת כאשר יש זימון, ברכת הזן היא חלק מהזימון.

להלכה, יחיד מברך ברכת הזן, ובאחד המפסיק לשניים, המחבר פוסק כרב נחמן שצריך להמתין עד "ובטובו חיינו". לעומתו פוסק הרמ"א שצריך להמתין עד סוף הזן כרב ששת.

2. שלשה המפסיקים לשבעה

בטור מובאת תשובה מהרא"ש (שלשה שהפסיקו כבר לשבעה,ובאים אחר כך לברך לעצמם) "יחזור לרא"ש כדין זימון נברך שאכלנו משלו, כי לא נצטרפו אלא לאלוקינו, ומיד כשאומר נברך אלקינו היו השלשה רשאין לאכול, לכך יחזרו לרא"ש, אבל אחד המפסיק לשניים צריך להמתין עד סוף ברכת הזן"-משמע שבזימון של עשרה יש שני חיובים.

א. חיוב לברך ברכת זימון כמו כל שלשה שאכלו כאחד, וכדי לצאת ידי חובת ברכת הזימון יש להמתין עד סוף ברכת הזן שהיא חלק מברכת הזימון (הרא"ש לשיטתו).

ב. חיוב נפרד להזכיר השם כאשר מברכים ברכת הזימון בעשרה וכדי לצאת ידי חיוב זה אין צורך להמתין עד סוף הזן, אלא עד גמר השם.

לפיכך פוסק הרא"ש, שהמפסיקים יוצאים רק ידי חובתם השניה היא חובת הזכרת השם, ואוכלים מיד בלי להמתין עד סוף הזן. אלא שאחר כך חייבים השלשה לזמן עד סוף הזן כדי לצאת ידי חובת הזימון.

בעל קרית ספר כותב בהלכות ברכות "ברכת זימון ילפינן מדכתיב את ה' אלקיך, ונראה דהיינו ברכת זימון בעשרה או יותר דמזכירן את ה', דהרי משמע קרא את ה' אלקיך, אבל זימון דשלשה לא הוי אלא מדרבנן". ולפי זה בעשרה חל עליו חיוב זימון חדש של ברכת הזימון עם השם, ואין זה חיוב נפרד של הזכרת השם. אם כן, שלשה המפסיקים לשבעה צריכים לצאת ידי ברכת זימון בעשרה, ולא רק ידי הזכרת השם. אבל לשיטת הרא"ש חיוב הזכרת השם בעשרה הוא חיוב נפרד.

על רקע יסוד זה אפשר להסביר עוד כמה חילוקים בין זימון בעשרה לזימון בשלשה.

א. חלות החיוב

בחלות חיוב ברכת זימון יש מחלוקת. לפי לשון אחת בירושלמי (פ"ז ה"א) ברגע שנתנו החבורה דעתם לאכול ביחד, אף על פי שעדיין לא אכלו, כבר חלה על החבורה חובת זימון (ועיין בתלמידי רבינו יונה דף לז. ברי"ף).

לפי הרא"ש חל החיוב רק אם התחילו לאכול ביחד, אף של אכלו כזית.

הלשון השני בירושלמי מחייב רק כאשר אכלו כזית ביחד (ועיין תוספות ריש פ"ז)[1].

ביחס לחיוב הזכרת השם, עיין בדף נ. "אמר רבא כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' (רש"י – ריש גלותא מאריך בסעודתו, ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך) וליברכו י' וי'? שמע ריש גלותא ואיקפד. וניפקו בברכת דריש גלותא? איידו דאוושו (פירוש רועשים) כולי עלמא לא שמעי". ולמרות שאכלו בעשרה, זימנו בשלשה. לפי רש"י הרשב"א והרא"ש, באמת חלה עליהם חובת זימון בעשרה, מכל מקום עדיף היה לזמן בשלשה משום כבוד הבריות שלא לבייש את ה"ריש גלותא". אבל הט"ז (בסימן ר' ס"ק ג') מחלק בין המחייב בשלשה למחייב בעשרה. בשלשה החיוב הוא חיוב ברכת הזימון ועצם האכילה או הקביעה ביחד מחייבתו, אבל בעשרה אין זה חיוב של ברכת הזימון עם השם אלא חיוב נפרד של הזכרת השם, ורק אם גמרו עשרה אינם רשאים ליחלק, וחייבים לזמן ביחד כדי להזכיר את השם.

אם האכילה או הקביעה בעשרה מחייבות הזכרת השם, כדעת רש"י הרשב"א והרא"ש, אין להכריע מה אופיו של חיוב הזכרת השם. אבל הט"ז שמחלק בין חיוב זימון לחיוב הזכרה, סובר לכאורה שחיוב הזכרת השם הוא חיוב נפרד.

ב. הפקעת החיוב

דף נ. "אמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק, והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם (רש"י – ונתחייבו אלו בזימון, ועמד אחד מכל חבורה, ונצטרפו שלשה לחבורה אחת, חייבין לזמן, ואינן רשאין ליחלק) אמר רבא לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו (רש"י כדאמרינן לעיל דף מ"ה: "קורין ומזמנין עליו") פרח זימון מינייהו".

עולה מסוגיא זו, שאם אחד מפסיק לשניים, ועונה לזימון, אף על פי שהוא חייב עדיין בברכת המזון, פקעה חובת זימון מכל החבורה. "ואם היו חמישה בחבורה אחת והפסיק אחד לשניים, שוב לא יוכל לזמן עם שני הנשארים, דפרח זימון מכולהו" (מגן אברהם סי' ר' ס"ק ג') אבל בשלשה שהפסיקו לשבעה, אף על פי שכבר יצאו ידי חיוב הזכרת השם, לא פקע מהם חיוב זה, ויכולים להפסיק לעוד שבעה, ולזמן בשם. בחיוב זימון שייך "פרח זימון מינייהו", אבל בחיוב נפרד להזכיר השם, כל עוד יש עשרה שיכולים לזמן, ניתן להזכיר השם בברכת הזימון פעמים נוספות. שלשת אלו שהפסיקו לשבעה יצאו ידי הזכרת ה', אבל עדיין חייבים בזימון , ויכולים לזמן עם עוד שבעה בשם. לשון המגן אברהם (שם) "ונראה לי דיכולים להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו, שלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו, דאכל י' שכינתא.

ג. צירוף לזימון

(1) דף מח. "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין, א"ר זירא בעאי מיניה מרב יהודה שמונה מהו? אמר ליה לא שנא" .

יש מחלוקת ראשונים בשניים שאכלו דגן ואחד שאכל ירק. הרי"ף, הרמב"ם והרשב"א קובעים שאוכלי הירק מצטרפים רק לעשרה, לדעת הרא"ש מצטרפים בין לשלשה בין לעשרה.

אפשר להסביר הבדל זה בין שלשה לעשרה על רקע היסוד שהניח הרא"ש. כדי ליצור חיוב ברכת זימון, השייכת למסגרת ברכת המזון, כל החבורה צריכה לאכול דגן. אבל לחייב חיוב נפרד של הזכרת השם, אין זקוקים לאוכלי דגן בדווקא. הרא"ש עצמו חולק כאמור על הרי"ף וסובר שאוכל ירק מצטרף לזימון שלשה, אבל אין לראות בזה סטייה מהיסוד הנזכר.

(2) שנינו בדף מה. "עד כמה מזמנין? עד כזית" וכותב ה"ביאור הלכה" (סי' קצ"ז) "בביאור הגר"א משמע שדעתו דלא בעינן כזית לצירוף עשרה, וכן משמע בחידוש הרא"ה....ומתניתין (דקתני עד כזית) מיירי בצירוף שלשה". דבשלשה שהם יוצרים חיוב זימון, כולם צריכים לאכול כזית. אבל בעשרה שיש כבר חיוב זימון, שמצטרפין לחיוב הזכרת השם, אין אנו זקוקים לכזית.

(3) "אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנים עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה" (דף מז:) "להלן (בעשרה) שהוא מזכיר את השם עושין אותו סניף, כאן (בשלשה) שאינו מזכיר את השם אין עושין אותו סניף". (בראשית רבה פרשה צ"א) "כלומר ט' שיש שם ג' חבורות שראויין לזימון בלא קטן, אין צריכין לקטן כי אם להזכרת השם, לפיכך עושין אותו סניף לי'. כאן שאין מזכיר את השם, שאינו בא להצטרף להזכרת השם אלא לזימון, שניים אין עושין אותו סניף" (פירוש המיוחס לרש"י שם). משמע שאין קטן יכול להצטרף לשניים ליצור חיוב זימון אבל בתשעה שחיוב זימון כבר קיים, אפשר לצרף קטן להזכרת השם.

הגמרא מסיקה (דף מח.) "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו". וחולקין הראשונים אם דינו של ריב"ל, דקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה, נדחה למסקנא. (ועיין בתוס' ד"ה "ולית", בבעל המאור, בהשגות הראב"ד, ובמלחמות ה') לפי הראב"ד, על אף שריב"ל נדחה להלכה, מכל מקום החילוק בין שלשה לעשרה קיים. הראב"ד פוסק שדינו של רב נחמן, שקטן היודע לברך למי מברכין מזמנין עליו, נאמר דוקא לעשרה, אבל לשלשה לא (תמים דעים סימן א', וע"ע בשבלי הלקט סי' קנ"ג).

3. אחד המפסיק לתשעה

הרא"ש סובר שהחיוב להזכיר השם הוא חיוב נפרד שאינו קשור לחיוב ברכת הזימון, אלא שכאשר מזמנין בעשרה חייבים להזכיר השם בברכת הזימון. משום כך שלשה המפסיקים לשבעה ממתינים רק עד "ובטובו חיינו", ויוצאים רק ידי חיוב הזכרת השם, ואחר כך חייבים השלשה לזמן לצאת ידי חיוב זימון. דין זה שייך רק בשלשה המפסיקים לשבעה, אבל אחד המפסיק לתשעה צריך להמתין עד סוף הזן כדי לצאת ידי זימון.

יש טועים בזה, ויש להם סמך מדברי המגן אברהם (סי' ר' ס"ק ג') "ומפסיקין ג' לז' אינם צריכים להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלוקינו, ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד". משמע שאין לשלשה חיוב לזמן אחר כך. ועל כרחך לדעת המגן אברהם יצאו השלשה גם ידי חובת זימון כאשר ענו לשבעה, אף על פי שלא המתינו עד סוף הזן, שלא כהרא"ש. אבל מהט"ז (סק"ג) ומהפרי מגדים (משבצות זהב שם) משמע כהרא"ש "אין הג' מן הזימון... ואם כן אף לא אכלו אח"כ ולא היה דעתם לאכול אפילו הכי יזמנו אחר כך כדין ג'".

יש להסביר שהמגן אברהם התבסס על הבית יוסף דלהלן:

"לפי מה שכתבו התוספות והרא"ש, דטעמא דרב ששת לאו משום דחשיב ברכת הזן זימון, אלא משום דנברך אינה ברכה שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת, כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו, איכא למימר דשאני הכא כיון שהוא מזכיר אלוקינו, חשיב שפיר ברכה, והלכך אין צורך להפסיק יותר".

הבית יוסף לשיטתו, שהשיטה המובאת ברא"ש עיקר. לפי שיטה זו אין ברכת הזן חלק מברכת הזימון, והצורך להמתין עד סוף הזן, הוא כדי "שיהיה ניכר שמזמנין עליו". בעשרה שמוסיפים אלוקינו, ברכת זימון לבד נחשבת לברכה, (לבעיית הזכרת מלכות אתייחס בהמשך) ו"ניכר שמזמנין עליו" בלי להמתין עד סוף הזן. לפי סברא זו, אין הבדל בין שלשה המפסיקים לשבעה, לאחד המפסיק לתשעה, ומותר לאכול מיד אחרי "ובטובו חיינו". אבל כבר הוכח שכל המפרשים חולקים על השיטה הזאת, והרא"ש עצמו דוחה אותה, ולכן קשה לסמוך עליה להלכה.

בשיטת רוב המפרשים, שיחיד מברך ברכת הזן, ואפילו הכי ברכת הזן היא חלק מברכת הזימון, ראינו שני הסברים:

לפי תלמידי רבינו יונה, הקשר בין ברכת הזן לזימון הוא עניני. ואם כן, אחד המפסיק לתשעה חייב להמתין עד סוף הזן.

לפי הרא"ה אין קשר עניני בין ברכת הזימון להזן, אלא מכיון שברכת הזימון אינה ברכה שלמה, היא מתקשרת עם ברכת הזן. לפי זה יתכן לומר שבעשרה שמזכירים השם, ברכת זימון היא ברכה בפני עצמה, ואינה מתקשרת עם הזן, וממילא אחד המפסיק לתשעה ממתין עד "ובטובו חיינו", ויוצא ידי זימון.

נצטרך לבחון אפשרות זו על פי הסוגיא בדף מ: "אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת שם אינה ברכה. ורבי יוחנן אומר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה". לפי רב שפיר הוי ברכת הזימון בעשרה ברכה בפני עצמה, דהא יש בה הזכרת השם. אבל לפי רבי יוחנן, דברכה בעי גם מלכות, לכאורה גם בעשרה הזן הוי חלק מברכת הזימון. להלכה כתב הרא"ש (פ"ו סי' כ'ג): "רב האי גאון פסק הלכה כרבי יוחנן... ור"י היה מסופק אם הלכה כרב...ונפקא מינה שאם דילג מלכות שמים". בשו"ע נפסק דברכה צריך מלכות, וא"כ גם בעשרה ברכת הזן הוא חלק מזימון.[2]

אלא שנראה לחלק בין הזכרת השם, למלכות. הזכרת השם היא חלק מעצם הברכה, ובלי שם אין ברכה. מלכות היא חלק מההודאה או השבח של הברכה וגם בלעדיה יש ברכה, אלא שהיא פסולה.

יש כמה הבדלים בין "הזכרת השם" ל"מלכות". תוס' דף מ: ד"ה אמר אביי שמונה עשרה אין בהן מלכות, דאינן באין בפתיחה, ובחתימה אין שייך מלכות". ובהזכרת השם אין הבגל בין פתיחה לחתימה, דאם שם אין כאן, ברכה נמי אין כאן. ובדף מט. "ברכת הארץ מאי טעמא לא (בעי מלכות?) משום דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה". ואפילו הכי יש הזכרת השם גם בברכה הסמוכה לחברתה. הרוקח (סימן שס"ג) כותב "בכל הברכות שהן הודאות להקב"ה. יש בהן הזכרת שם ומלכות, אבל בתפילת שמונה עשרה, שאינו הודאה על שום הנאה ומצוה, אלא על תביעת צרכיו של אדם לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל, הילכך לא תיקנו בה מלכות".

אם נקבל את החילוק הזה, אולי נוכל לומר בדעת הרא"ה, שברכת הזן הופכת חלק אורגני מברכת זימון, רק בגלל שאין בברכת זימון הזכרת השם, שהיא חלק עקרוני מהמושג "ברכה", אבל בעשרה שיש הזכרת השם, אף על פי שאין מלכות אין ברכת הזן חלק מברכת הזימון. אלא שזה קשה שלפי זה ברכת הזימון היא ברכה פסולה שהרי אין בה מלכות, אלא אם נחדש שברכת הזימון לא צריכה מלכות ומנין לנו דבר זה[3]?

לסיכום נראה כל היתר לאכול מיד אחר "ובטובו חיינו" בעשרה, מבוסס על תשובת הרא"ש, "כי לא נצטרפו אלא לאלקינו, ומיד כשאומר נברך אלקינו, היו הג' רשאין לאכול".

משמע שברכת הזימון גם בעשרה הויא עד סוף הזן. לפי זה שלשה המפסיקים לשבעה יוצאין רק ידי חיוב נפרד של הזכרת השם, וחייבים אחר כך לזמן בג' (וכדאמר הרא"ש בפירוש, "יחזרו לראש כדין זימון נברך שאכלנו משלו)

ואם הרא"ש אינו מתיר אלא בשלשה המפסיקים לשבעה, נראה לומר שאחד המפסיק לתשעה חייב להמתין עד סוף הזן.