לע"נ סגן אפרים חוברס ז"ל
נהרג בשלהי מבצע שלום הגליל
"וקראת אליה לשלום" / יוסי צור אל
"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה ה' אלקיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב". (דברים כ' י'-י"ג)
אחת המצוות המרכזיות הקשורות בדיני יציאה למלחמה היא מצוות "פתיחה לשלום". כמו שכתוב במדרש רבה (שופטים פרשה ה'):
"כמה גדול כוחו של שלום, אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקב"ה: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה לא תהיו פותחים תחילה אלא בשלום"
ספר החנוך, בעמדו על שרשי המצווה, אומר: לפי שמדת הרחמנות היא מידה ובה וראוי לנו, זרע קדש, להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה למעלתינו אנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד.
במאמר זה אעמוד דווקא על הצד ההלכתי של המצווה, מתי וכיצד נוהגת.
א. מתי נוהגת המצווה
רש"י בדברים (כ', י') והספרי שם אומרים שהמצווה נוהגת רק במלחמת הרשות. ומביא רש"י ראיה לדבריו מהפסוק המובא בהמשך הפרק (פס' ט"ו): "כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד". לעומתו הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"א) אומר: "אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה. אם השלימו וקבלו שבע מצוות בני נח שנצטוו עליהם, אין הורגין מהם נשמה, וכדכתיב: "יהיו לך למס ועבדוך". קבלו המס ולא העבדות או להיפך, אין שומעין להם. והמס הוא כגון בניית החומות וחזוק המצודות ובניין ארמון המלך וכיוצא בזה, שנאמר "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא... כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס" (מלכים א', ט' ט"ו-כ').
חזוק לדברי הרמב"ם אנו מוצאים:
א. בירושלמי פ"ו דשבועות ה"א: "שלש פרסטיניות (ס"א פרוזדוגמאות) שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות – יפנה. להשלים-ישלים. לעשותו מלחמה – יעשה. גרגשי פנה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי. "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" (מלכים ב' י"ח) – זו אפריקי. גבעונים השלימו. "וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל" (יהושע י'). שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו.
מכאן אנו למדים שיהושע העמיד את שבעת העממין יושבי ארץ ישראל בפני הברירה להשלים או להלחם. וברור שזו הייתה מלחמת מצווה ולא מלחמת רשות. כפי שמגדיר הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"א): "ואי זו היא מלחמת מצווה, זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ומלחמת הרשות היא בשאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".
ב. מצאנו שמשה קרא לסיחון מלך האמורי לשלום, ומלחמת סיחון היא מלחמת מצווה. אך ראיה זו אינה כל כך חזקה שהרי משה לא קרא לשלום כפי שצוותה התורה שיהיו למס ויהיו עבדים, אלא רק בקש רשות לעבור, ואם כן צריך להסביר את פרשת סיחון באופן אחר.
ערוך השולחן העתיד (הל' מלכים ע"ה א') אומר שכוונת רש"י והספרי היא לגבי הסיפא (פס' י"ד): "רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך". ובהמשך (פס' ט"ז): "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה", אבל מסכים רש"י שמצוות הקריאה לשלום נוהגת גם במלחמת מצווה.
ואין דבריו משתי סיבות:
א. לשם מה היה צריך לאמר זאת, הרי התורה כותבת זאת במפורש.
ב. רש"י כתב פרוש בסוטה (לה:) שאין מקבלים בתשובה אלא את חזרתם בתשובה של שבעת עממין היושבים רחוקים מגבולי ארץ ישראל, אבל לא את אלו שבתוך גבולי ארץ ישראל.
ב. מהם התנאים להשלמה
התורה מציבה תנאים להשלמה עם האויב: "והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך".
וכן שיטת רש"י והספרי: עד שיקבלו עליהם:
א. מסים.
ב. שעבוד.
לעומת זאת הרמב"ם מצריך תנאי נוסף, והוא קבלת שבע מצוות בני נח. בפ"ו ה"א אומר הרמב"ם: "אם השלימו וקבלו שבע מצוות בני נח אין הורגין מהם נשמה והרי הם למס".
ובפ"ח ה"ט אומר הרמב"ם: "וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בעבודה זרה ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצוות שנצטוו בני נח. שכל עכו"ם שלא קבל מצוות שנצטוו בני נח הורגים אותו אם ישנו תחת ידינו".
הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב: "אין שואלין למלחמת הרשות, אלא שיהיו למס".
ואין לאמר שדעת הראב"ד היא שאפילו עבדות אין שואלים, שהרי כתוב בספרי בפרוש שאם קבלו המס ולא העבדות, אין משלימים אתם. אלא כוונתו היא שאין שואלים מהם שיקבלו שבע מצוות בני נח, ונראה שבכך סובר כרש"י.
מצאנו, אם כן, שרש"י והרמב"ם נחלקו בשתי נקודות:
א. מתי חלה המצווה – האם רק במלחמת הרשות או גם במלחמת מצווה, ובנקודה זו אין מהפסוקים ראיה חד משמעית לאחד מן הצדדים.
ב. במספר התנאים הדרושים לקיום המצווה. ובנקודה זו משמע מהפסוקים בפרוש כרש"י, ותמוה מנין שאב הרמב"ם את המקור לתנאי של קבלת שבע מצוות בני נח.
פרשה שבה באה לידי ביטוי מצוות הקריאה לשלום היא פרשת הגבעונים.
מעשה הגבעונים
ביהושע ט' מובא הספור על הגבעונים שבנגוד לשלשים ואחד המלכים שערכו מלחמה נגד יהושע, באו להשלים עם בני ישראל, אך עשו זאת בדרך לא שגרתית. בלשון הכתוב: "ויעשו גם המה בערמה". יהושע והעם אמנם חששו שזה מעשה תרמית וכפי שאומרים בני ישראל: "אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית". וכשמתגלה התרמית מחליט יהושע להפוך אתם לחוטבי עצים ושואבי מים למשכן, ולא הורגם.
מספור הגבעונים ניתן להבין שמצוות הקריאה לשלום נוהגת רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצווה:
א. אם היתה נוהגת גם במלחמת מצווה, מדוע הערימו הגבעונים? הרי יכלו להשלים ולא היו נהרגים?
ב. מדוע בני ישראל אומרים להם: "אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית", הרי יכולים לכרות ברית גם אם הם מיושבי ארץ כנען?!
ג. הפסוק אומר שיהושע הפך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים כדי להציל אותם מיד בני ישראל שרצו להרגם. כלומר, לולי הפתרון הזה היו בני ישראל הורגים אותם כשאר יושבי ארץ כנען, ולא משלימים אתם.
הרמב"ן בדברים (כ', י') טוען שמצוות הפתיחה לשלום נוהגת גם במלחמת מצווה, ודוחה את שלש הראיות שנראות לכאורה מפרשת הגבעונים:
א. הגבעונים הערימו מפני שלא ידעו שיש מצווה לפתוח לשלום, או שבשעה שקבלו מיהושע את האגרת השיבו עליה בשלילה ולא ידעו שיש להם עדיין אפשרות להשלים בשעה שיבואו בני ישראל לארץ.
ב. בני ישראל אומרים להם: "איך אכרות לך ברית" כי הגבעונים רצו לכרות ברית שיהיו שווים לבני ישראל ועוזרים זה לזה במלחמות, ולא התכוונו כלל לקבל עליהם מסים ושעבוד. אם כן, הם לא קבלו את תנאי התורה שאמרה: "והיו לך למס ועבדוך".
ג. בני ישראל רצו להרגם בגלל שלא קבלו עליהם מסים ושעבוד, אלא רצו להיות שווים כאמור לעיל. ופרוש הדבר, שלא קבלו עליהם את התנאים שמציבה התורה להשלמה, ולכן היו חייבים מיתה.
ה"מזרחי" על התורה (בפרשת חקת) מקבל את דעתו של רש"י שהמצווה נוהגת רק במלחמת הרשות, ודוחה את טענות הרמב"ן:
א. אין לאמר שהגבעונים לא ידעו על מצוות הפתיחה לשלום, שהרי כתוב: "ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה. ולפי האמור בירושלמי בשבועות שלח יהושע לכולם אגרות, הרי שבהכרח שמעו הגבעונים על מצוות הפתיחה לשלום. כי דחוק לאמר שהגבעונים שמעו רק על המלחמות ביריחו ובעי אבל לא על הקריאה שקראו להם לשלום.
ב. לפי דברי הרמב"ן לא מובנים דברי בני-ישראל: "אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית". משמע שאם אכן היו הגבעונים מהעמים הרחוקים, היו בני ישראל משלימים אתם וכורתים להם ברית להיות שווים. אבל התורה מצווה בפרוש "כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד" שאם רצו להשלים – עליהם לקבל על עצמם מסים ושעבוד.
ג. גם הטענה שרצו להרגם בגלל שלא קבלו מסים ושעבוד נדחית כי בסופו של דבר בני ישראל נשבעו להם וכרתו אתם ברית להיות שווים. אחר שנתגלתה התרמית, יהושע מפר את השבועה והופך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. על סמך מה הותר ליהושע להפר את השבועה? עם נאמר שאחר שנתגלתה התרמית, והתברר שהם יושבי ארץ כנען צריך לשעבדם ולקחת מהם מס, לא ברור מדוע הוקשה הדבר לנשיאים ורצו להורגם.
הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"ה) מסביר לשטתו (שמצוות הקריאה לשלום נוהגת בין במלחמת רשות ובין במלחמת מצווה) את הצורך שהיה לגבעונים להערים על בני ישראל. וכך כותב הרמב"ם: "אם כן, מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם (יהושע) בכלל ולא קבלו. ולא ידעו משפט ישראל ודמו ששוב אין פותחין להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה? מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר "לא תכרות להם ברית". אלא היה דינם שיהיו למס עבדים. והואיל ובטעות נשבעו להם, בדין היה שיהרגו על שהטעום, לולי חילול ה'".
הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב שכל מה ששלח יהושע לעמי כנען, היה קודם שנכנס לארץ. אבל אחר מכן אין מקבלים אותם. נראה שהראב"ד סובר שאין מצוות הפתיחה לשלום נוהגת אלא במלחמת רשות. אם כן מדוע בכל זאת שלח יהושע אגרות ליושבי ארץ כנען קודם שעבר את הירדן? נראה שנהג כמו שנהג משה עם סיחון מלך האמורי שקרא לו לשלום, וכמו שאומר רש" שם (במדבר כ"א, כ"ב): "אעברה בארצך" – אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום – בקשו מהם שלום. ושואל שם השפתי חכמים: והלא סיחון מלך האמורי משבעת עממין הוא, ולמה פתחו לו לשלום, והלא כתוב בשבעת עממין: "לא תחיה כל נשמה"? ומתרץ שהלאו "לא תחיה" נוהג בשעה שכבר התחילו להלחם, וכאן עדיין לא קרב משה למלחמה והיה מותר לו לפתוח לשלום. וכן ביהושע, מישלוח הכתבים היה קודם שעבר את הירדן, אבל לאחר מכן שוב אין פותחין להם לשלום. וכן אומר התוס' בגטין (מו. ד"ה כיוון).
את הסבר הרמב"ם שהגבעונים לא ידעו על משפט הפתיחה לשלום דחה המזרחי בטענה שכתוב בפרוש "ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי".
את הסבר הרמב"ם לעובדה שרצו הנשיאים להרגם כי הטעו אותם וגרמו להם לעבור על הלאו "לא תכרות להם ולאלוקיהם ברית" דוחה רמב"ן (בדברים כ', י"א) ואומר שהלאו "לא תכרות" נוהג בשעה ששבעת העממין הינם עובדי כוכבים, ואז נוהג בהם גם האסור להושיבם בארץ "פן יחטיאו אותך לי". אבל מדברי הגבעונים משתמע שקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה, כמו שאמרו: "באו עבדיך לשם ה' אלקיך".
ומכל מקום קשה גם לשיטת רש"י, שהרי כתוב ביהושע (י"א, י"ט): "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון. את הכל לקחו במלחמה". משמע שאם רצו, היו בני ישראל משלימים אתם. אם כן מצוות הפתיחה לשלום נוהגת גם מלחמת מצווה!
אבל גם מכאן אין ראיה. כי הפסוק אומר: "לא היתה עיר אשר השלימה... בלתי החוי". שלום שמסוגו קבלו עליהם הגבעונים לא היה מי שקבל. והשלום שקבלו עליהם הגבעונים כלל בסופו של דבר גם גרות. דבר הנלמד מהשוואת לשון "חוטבי עצים ושואבי מים" הכתוב ביהושע עם לשון "מחוטב עציך ועד שואב מימך" שאמר משה, ושם מדובר בגרים. שלום כזה מותר לכרות גם עם יושבי ארץ כנען, אבל אין זה סוג השלום עליו מדברת התורה בספר דברים שם מוזכרים רק התנאים: מסים ועבדות. ובאמת הסבה שמובאת בדברים לאסור החייאת כל נשמה "מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה" היא "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוקיהם". אבל אם קבלו גרות שוב אין חשש שילמדו מהם את תועבותיהם.
ואכן הרמב"ן בדברים (כ', י') מחלק בין תנאי מלחמת רשות לבין תנאי מלחמת מצווה.
במלחמת הרשות ישנם רק שני תנאים: מסים ועבדות. ובמלחמת מצווה, עם שבעת העממין שבארץ ישראל קיים גם התנאי השלישי, שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח.
המשנה למלך מקבל את שיטת הרמב"ם ועונה (בפ"ו מהל' מלכים ה"ה) על קושיות ה"מזרחי":
א. הקושיא איך עשו אתם שלום של שיויון ולא של מסים ועבדות בהסתמך על העובדה שחשבו שהם מהעמים הרחוקים, יש לאמר שהתנאים של מסים ועבדות נוהגים רק בשעת מלחמה. אבל עם הגבעונים עדיין לא נגשו בני ישראל למלחמה, ואם כן לא היו צריכים לנהוג בהם מסים ושעבוד.
ב. הקושיא איך הפר יהושע את השבועה שנשבעו להם בני ישראל, יש לאמר שהשבועה היתה רק על להחיותם, אבל על המס והשעבוד לא נשבעו להם.
ג. הקושיא מדוע הוקשה הדבר לנשיאים אם בסופו של דבר היו צריכים לקיים בהם מס ושעבוד, יש לאמר שהדבר הוקשה לנשיאים כי הגבעונים רמו אותם וגרמו להם לעבור על הלאו "לא תכרות להם ולאלוקיהם ברית" (כמו שכתב הרמב"ם).
מכל האמור לעיל נראה ששתי המחלוקות של רש"י והרמב"ם ביחס למצוות הקריאה לשלום, תלויות זו בזו. רש"י אומר שהמצווה נוהגת רק במלחמת רשות ולכן אומר שישנם רק שני תנאים: מסים ועבדות. ובעמים הרחוקים אין ענין שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח כי אין חשש שילמדו את תועבותיהם לבני ישראל.
לעומת זאת הרמב"ם אומר שמצוות הקריאה לשלום נוהגת גם במלחמת מצווה, ולכן אומר שיש תנאי נוסף והוא קבלת שבע מצוות בני נח. ואינו מחלק בין תנאי מלחמת הרשות לתנאי מלחמת המצווה.
רש"י צריך להסכים, לכאורה, שבמלחמת מצווה אם קבלו עליהם גם שבע מצוות בני נח, משלימים אתם. מכיוון שאמרנו לעיל שכל האסור ש"לא תכרות להם ולאלהיהם ברית" הוא "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם". הא אם קבלו עליהם שבע מצוות בני נח ולא עושים עוד תועבות – אפשר להשלים אתם. אך מסתבר שרש"י לא קבל זאת, מטעם שיתבאר להלן.
במסכת סוטה (לה:) נחלקו ר' שמעון ור' יהודה באופן כתיבת התורה על האבנים. ר' יהודה אומר על האבנים כתבוה ואח"כ סדו אותם בסיד. ובינה יתרה נתן בהם הקב"ה (באומות העולם) ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה (העתיקוה – רש"י). ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת. שהיה להם ללמוד ולא למדו. ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבו, וכתבו להם למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם". הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה מקבלים אותם. בהמשך שואלת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא "ושבית שביו" – לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם – כר' שמעון. ומסביר רש"י: "דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום. אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל "לא תחיה כל נשמה". אבל לר' יהודה כולם בכלל "לא תחיה".
כלומר לדעת רש"י המחלוקת של ר' שמעון ור' יהודה היא לגבי שבעת העממין שבחו"ל. אבל בארץ בין לר' שמעון ובין לר' יהודה אין אפשרות להשלים אתם אלא מצווה להחרימם. והסבה לכך, כמו שאומר רש"י, היא שאין חזרתם בתשובה אמיתית, אלא "מתוך יראה עושים".
נראה מהגמרא שהלכה כר' שמעון, שהרי יש ברייתא הסוברת כמוהו.
וכן התוספתא סוברת כר' שמעון, ומובא בתוספתא שעל האבנים כתבו: "אם אתם חוזרים בכם – אנו מקבלים אתכם".
רש"י מביא את לשון התוספתא, ונראה שגם הוא סובר שלשבעת העממין שבחוץ לארץ אפשר לפתוח לשלום אם חזרו בתשובה, כלומר אם קבלו שבע מצוות בני נח. ומלחמת שבעת עממין בחו"ל היא מלחמת מצווה, אם כן מצאנו שרש"י חלק במלחמת מצווה בין שבעת העממין שבארץ ישראל לבין אלו הנמצאים בחו"ל.
לסיכום מחלוקת רש"י והרמב"ם קיימת:
א. במלחמת רשות, שלרש"י ישנם רק התנאים: מסים ושעבוד. ואלו לרמב"ם צריך שיקבלו עליהם גם שבע מצוות בני נח.
ב. במלחמת שבעה עממין שבארץ. לרש"י אין פותחים להם לשלום כי אין חזרתם בתשובה אמיתית, ולרמב"ם פותחים ומשלימים. אבל בחו"ל גם רש"י מודה שאם מצרפים את התנאי השלישי של קבלת שבע מצוות בני נח לשני התנאים: מסים ועבדות, אפשר להשלים ואין צורך לקיים בהם את "החרם תחרימם".
"... ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט') "אולי כי מצד שלא היו בני תורה לא שמעו ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם" (אור החיים שם)