"קדשו צום קראו עצרה" / יחיעם עוזרי

הגמרא במסכת תענית דף י"ב עמוד א', מביאה את דינו של שמואל – כל יחיד הרוצה לקבל תעניתו צריך לקבלה מבעוד יום.

בבואנו לדון בדין שמואל נצטרך לברר מספר דברים:

א. מדוע צריכים לקבל תענית יחיד מבעוד יום.

ב. ממתי צריכים לקבל את התענית.

ג. נוסח הקבלה.

ד. פסיקת ההלכה.

א. קבלת התענית מבעוד יום:

הגמרא במסכת תענית דף י"ב עמוד א', כותבת "אמר שמואל: כל תענית שלא קיבל עליו תענית מבעוד יום לאו שמיה תענית, ואי יתיב מאי, אמר רבה בר שילא דמי למפוחה דמליא זיקא"

ניתן להעלות שתי אפשרויות בהסבר דין שמואל

א. קבלת תענית נעשית מדין נדר. כשם שהנודר שלא לעשות פעולה מסוימת המותרת לו, חייב לקבל זאת על עצמו ועל ידי קבלת הנדר הוא אוסר את הפעולה, כך גם כשרוצה אדם לאסור אכילה ביום מסויים, חייב לאסור זאת על עצמו קודם שחל האיסור.

ב. כל פעולה שאדם מחייב עצמו מדעתו צריך לסמוך לה הודעה שתצביע על כך, שהפעולה המתבצעת היא תכליתית ואינה משום סיבה צדדית. על כן, כדי להוכיח שאי אכילתו היא משום תענית, צריך לקבל את תעניתו מבעוד יום כדי להחיל שם של תענית על הצום. שתי גישות אלו מובאות בראשונים, ר"ת, (מובא בתוספות עבודה זרה דף ל"ד עמוד ב' דבור המתחיל מתענים לשעות) וזה לשונו: "מעשה ובא לר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול, ואמר ר"ת כי לא הפסיד תעניתו כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והיינו בכלל נדיב לב, דאמר גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתותיו והא דבעי שמואל קבלה היינו לכתחילה" מדברי ר"ת עולה, שדינו של שמואל בקבלת תענית יחיד מבעוד יום הוא משום נדר, אלא שלדעתו בנדר אין צורך לבטא בשפתיו אלא די במחשבת ליבו. נראה שמקורו של ר"ת במסכת שבועות דף כ"ו עמוד ב' שם מביאה הגמרא מחלוקת האם נדר צריך הוצאה בפיו "לבטא בשפתיים" או מספיקה מחשבת ליבו: "כל נדיב לב", ומסקנת הגמרא היא שנדר נחשב גם אם רק קיבל על עצמו בלבו לקיים מחשבתו. ניתן להסביר שלדעת ר"ת קבלת התענית היא משום נדר צדקה ולא סגי במחשבה בלחוד, הקרבן נתנאל (מובא במסכת תענית על הרא"ש פרק א' סימן י"ג) מבין שלר"ת ישנם שני סוגי נדרים א. נדר קרבנות. ב. נדר צדקה. נדר קרבן הוא כמו שבועה ולכן חייבים לבטא בשפתיים כדי להתחיב ולומדים זאת מהפסוק "מוצא שפתיך תשמור" אולם נדר של צדקה אף על פי שנאמר בו "ומוצא שפתיך תשמור" מסיקה הגמרא הנ"ל – גמר בליבו דיו שנאמר "כל נדיב לב". הרא"ש על דין שמואל (פרק א' סימן י"ג) במסכת תענית סובר כר"ת "ואם הרהר בשעת תפילה לעניין זה (תענית) ראייתו טובה ונכונה וקרינן ביה שפיר קבלה עליו".

הרי"ף הביא הסבר נוסף לדינו של שמואל (דף ג' עמוד ב' באלפס) "אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לאו שמיה תענית שנאמר "קדשו צום" " הרי"ף מסביר את דינו של שמואל באופן הבא: כדי שאדם יחיל על עצמו תענית צריך הכנה מוקדמת על ידי קבלה מבעוד יום ולכן מביא את הפסוק ביואל "קדשו צום" ופרשני המקרא שואלים, וכיצד יקדשו? ומתרצים על ידי הכנה לצום. ניתן להסביר את דברי הרי"ף בשני אופנים א.כדי שיחול על הצום שם תענית צריך להכין את יום הצום, אחרת אינו נחשב לתענית, וביתר חידוד הביא הסבר זה הריטב"א בחידושיו על מסכת תענית (עמודה 50 בהוצאת מוסד הרב קוק) וזה לשונו: "משום הכי בעי קבלה גמורה דקביעותא בתפילה וסמוך לתעניתו, וכשאר קבלות שבתות וימים טובים שצריכים קבלה, דבעו קבלה בצום או בתפילה כשבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר" מתוך הריטב"א ניתן להבין שקבלת תענית יחיד מבעוד יום נעשית על מנת להחל שם תענית על הצום, ומביא הריטב"א דוגמא שאדם רוצה לקבל על עצמו קדושת שבת מפלג המנחה, חייב לעשות מעשה בפועל כדי שיראו ששובת ממלאכתו משום קדושת השבת ולכן מקדש בתפילה ומקדש על הכוס. כך גם בתענית, כדי שיחול שם של תענית על הצום שמקבל עליו, צריך לעשות מעשה בפועל ולקבל מבעוד יום. ב. צום אינו נחשב לתענית אלא אם כן אדם מכין עצמו לתענית, והוא שנאמר "קדשו צום" על ידי הכנה שתכינו את עצמכם לקראת הצום – תקדשוהו.

ב. ממתי מקבלים את הצום:

הגמרא בתענית (שם) שואלת על רקע דינו של שמואל, ממתי מקבלה, ומביאה מחלוקת בנידון: "אימת מקבל ליה, רב אמר במנחה שמואל אמר בתפלת המנחה, אמר ר' יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגילת תענית להן כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא "אסר"

ניתן להבין את מחלוקתם בשלשה אופנים:

א. האם קבלת התענית מבעוד יום צריכה להיות בתפילה או לאו דווקא.

ב. האם הקבלה צריכה להיות סמוכה לתענית או לא.

ג. האם מחלוקתם בהבנת דינו של שמואל מדוע צריכים לקבל את התענית מבעוד יום.

נוכל לבסס ההבנות השונות בסיבת מחלוקת הראשונים. ר' חננאל ור' גרשום מעלים את האפשרות, שרב ושמואל אינם חולקים במשמעות קבלת התענית מבעוד יום, אלא במסגרת בה מקבלים את התענית, רב סובר שניתן לקבל את התענית בכל מסגרת שהיא, אפילו עוסק במלאכתו ובלבד שיהא מבעוד יום וסמוך לתעניתו. לעומתו סובר שמואל שקבלת התענית חייבת להיות בתפילת המנחה סמוך לתענית. ר' גרשום (על אתר) "במנחה - בתשע שעות ומחצה", וכן ר' חננאל (על אתר) "אימת מקבל ליה במנחה בשעה שמתכוון לתפילת המנחה". אך ישנם המבינים את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם צריך לקבל את התענית סמוך למנחה ממש אם לאו. רב אומר במנחה אפילו זמן מרובה מהתענית ושמואל סובר בתפילת המנחה מפני שהיא סמוכה לתענית. כך מבין רש"י על אתר "ודווקא נקט (שמואל) מנחה סמוך לתחילת יום תעניתו לאפוקי תפילת יוצר... ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שעורא יתירא". וביתר בהירות מסביר זאת הר"ן על הרי"ף (דף ג' עמוד ב' באלפסי): "פרוש, רב אמר במנחה היינו לומר דלא בעינן קבלה בתפילת המנחה דווקא אלא כל שהקדים הקבלה בתענית דיו אפילו קבלה עליו שני ימים קודם התענית סגי, ושמואל פליג דדוקא בתפילת המנחה משום דבעינן שתהא הקבלה סמוכה לתענית". אולם ניתן לשזור את מחלוקת רב ושמואל בהבנת דינו של שמואל בצורך קבלת תענית מבעוד יום, ולומר שרב סובר שדין שמואל משום נדר, ולכן יכול לקבל את הנדר קודם הצום ולא צריך את שני התנאים: א. תפילה דווקא ב. סמוך לתעניתו. ושמואל סובר שקבלת התענית מבעוד יום היא על מנת ליצור חלות שם של תענית על הצום ולכן לדעת שמואל צריכים את שני התנאים: א. דווקא בתפילה ב. וסמוך לתעניתו. שאלו הם התנאים ליצירת חלות.

רב אינו מקבל את ההסבר שקבלת התענית מבעוד יום היא משום נדר מפני שרק נדר של מצוה יכול לנדור אבל נדר שאינו של מצוה אינו יכול לנדור, ותענית לדברי שמואל אינה בגדר מצוה כדברי הגמרא בתענית (דף י"א עמוד ב') "היושב בתענית נקרא חוטא" לכן סברתו היא משום חלות של תענית על הצום ולא משום נדר, הסבר זה כותב הריטב"א בחידושיו (על הגמרא הנ"ל) "ודאי שלרב כאן שמקבלה סגי ליה בדבור שלא בתפילה כשאר נדרי הקודש הוא הדין שאפילו הקדים הקבלה לתענית זמן מרובה... בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית. אבל לשמואל לפי שאין זה נראה כנדר מצוה גמורה ונראה כנודר להרע לעצמו... ומשום כי בעי קבלה גמורה דקביעותא בתפילה וסמוך לתפילתו" מתוך הריטב"א נראה שמחלוקת רב ושמואל מורכבת משתי שאלות א. האם תענית יחיד נחשבת לנדר ב. האם צריך לקבל את התענית סמוך לתעניתו.

יתכן להעלות סברה נוספת בהבנת קבלת התענית מבעוד יום. דין חיוב תענית מתחלק לשניים א. איסור אכילה בצום, ב. החלת שם תענית על הצום, שמואל מצריך את שני הגורמים. לגבי איסור האכילה צריך קבלת נדר ואפשר לקבלו אפילו זמן רב קודם התענית, אך כדי שהצום יחשב כתענית חייבים לקבלו סמוך לתענית מבעוד יום. אם לא קיבל סמוך לתענית אסור לו לומר בתפילתו עננו, אבל איסור אכילה בעינו עומד בגלל הנדר שנדר על האכילה. כך מסביר המאירי (על אתר) דבור המתחיל "קבלה": "כלל הדברים אין קבלה קדומה ר"ל שאינה סמוכה לתענית מועילה... אפילו נדר להתענות יום אחד והוא רחוק ממנו הסכימו הגאונים שהוא צריך לחזור ולקבלו בערב התענית, אם לא עשה כן אף על פי שחייב להתענות מתורת נדרו אין מתפלל בו תפילת תענית" ולדעת רב די בקבלת הנדר (חילוק ראשון שמעתי מפי מו"ר הרב א. ליכטנשטיין שליט"א).

ג. נוסח הקבלה:

בגמרא הנ"ל לא מובא נוסח קבלת התענית, מתוך הראשונים ניתן להעלות שתי נוסחאות בסיסיות. האחת מביא השאילתות (פרשת ויקהל שאילתא ס"ו) וזו הנוסחא: מאן דקבל תעניתא מיבעי ליה לקבולי מבעוד יום, וצריך לאדכורי: "וענינו ה' ענינו" והיכא מקבלה בתפילת המנחה, דאמר שמואל יחיד שקבל עליו תענית צריך להזכיר: "עננו ה' עננו" בתפילת המנחה בשומע תפילה. וכן סובר הרמב"ם (נוסחת כתב יד מובא במגיד משנה) שבמנחה לפני התענית מקבל תעניתו ואומר ענינו בשומע תפילה, הרמב"ם נשאל על דין זה (מובא בתשובות הרמב"ם תשובה קכ"ו בשו"ת הרמב"ם הוצאת אל המקורות)... "האר ענינו ושמח לבנו כי נפלאה מאוד מה שכתב בחיבור הגדול הלכות תענית שצריך לומר עננו במנחה בערב הצום בקבלת התענית, ואיך יאמר ביום צום התענית הזה ולא התענה עדיין", וענה להם הרמב"ם: "אם יאמרו ענינו בערב הצום ואף כי לא התענה עדיין אין בזה שום דבר מפני שבערב שהוא לתשלום היום כבר הוא יום המחרת ולזה יכול להתפלל ערבית של שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבת בשבת". את תשובת הרמב"ם ניתן להבין בשני אופנים:

א. ישנו קשר בין ליל היום למחרתו: כשם שבערב שבת מפלג המנחה ואילך יכול להקדים את השבת בתפילה ובקידוש ויחשב לו שבת, כך גם בתענית – ליל התענית שייך לתענית, ולכן צריך לקבלה לומר ענינו בתפילת המנחה.

ב. התענית מתחילה מזמן קבלתה ולכן במנחה אומר עננו. הסבר זה מובא באורחות-חיים: "כתב (הרמב"ם) שבקבלת התענית אומר עננו בתפילת המנחה ושאלו לו היאך יכול לאמר עננו והא אינו מתענה וענה כי מתפילת המנחה מתחיל התענית, והביא ראיה ממה שאומר תפילת שבת בערב שבת.

הרא"ש (בפרק א' סימן י"ג) משיג על דברי השאילתות והרמב"ם ודוחה דבריהם מהגמרא במסכת תענית (דף י"ג עמוד ב' עיין רש"י דבור המתחיל: "תפילת תענית") שאומרת שעננו אומרים בערבית שחרית ומנחה ולא מזכירה עננו במנחה סמוך לתעניתו. הב"ח על הטור בהלכות תענית (סימן תקס"ג) מתרץ שהגמרא הנ"ל מביאה את דינה לגבי התפילות שאם לא אמר עננו בתפילתו אינו חוזר ולכן לא הזכיר את קבלת התענית שאומרים עננו במנחה סמוך לתעניתו מפני שאם לא הזכיר עננו בה, לא הוי תענית כל עיקר ועל כן אמירת עננו זו הכרחית.

נוסחה נוספת מביא הר"ח על אתר: "אומר מחר אהיה בתענית, יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת" וכך כותב הרמב"ם על פי גירסתנו (הלכות תענית פרק א' הלכה י') "מחר אהא בתענית וגומר בלבו להתענות למחר" בניגוד לגירסת כתבי יד שגרסו שמקבל תעניתו על ידי אמירת עננו.

התוספות במסכת עבודה זרה (דף ל"ד עמוד ב') ד"ה "מתענים לשעות" מביא את דעת ר"י שמצריך לקבל בנוסח זה: "הרי אני לפניך בתענית יחיד למחר" ר"י מוסיף כאן את המילה יחיד להוציא מתענית צבור. ישנן עוד מספר נוסחאות אך לא אתמקד בהם כאן. בין שתי נוסחאות הללו עולה נפקא-מינה היכן מקבל את התענית בתפילה לדעת השאילתות וסיעתו שסוברים שהקבלה היא עננו ודאי אומרים בשומע תפילה אולם לדעת הסוברים כר"ח וסיעתו ניתן לומר שהקבלה היא בשומע תפילה או בסוף התפילה, הר"ח סובר שאת הקבלה לתענית צריך לאומרה בשומע תפילה לעומתו הר"י והרמב"ם סוברים שקבלת התענית היא בסוף התפילה ב"אלוקי נצור".

את מחלוקת ר"ח ור"י ניתן להסביר בשני אופנים:

א. מחלוקת זו תלויה במחלוקת רב ושמואל, אם פוסקים כשמואל שסובר שקבלת התענית בתפילת המנחה, אז הקבלה היא חלק מהתפילה, לכן אומרה בשומע תפילה. אך אם נסבור כרב שסובר שקבלת התענית היא בזמן המנחה, הקבלה אינה חלק מהתפילה ולכן לא אומרה בשומע תפילה אלא באלוקי נצור

ב. מחלוקת זו תלויה בהבנת קבלת התענית, האם היא כתפילה או ספור דברים עלמא, לדעת ר"ח קבלת התענית קודם הצום היא חלק מהתפילה, מפני שהיא כבקשת צרכים ולכן אומרה בשומע תפילה. לעומתו הר"י והרמב"ם סוברים שקבלת התענית היא כספור דברים בעלמא, ולכן לא יכול לאומרה בתפילה מפני הפסק בתפילה, ועל כן אומרה באלוקי נצור. כך מסביר הסמ"ק את דברי שמואל שבאומרו מקבל בתפילתו אינו מתכוון לי"ח ברכות כי אם באלוקי-נצור. וכן בב"ח (בסימן תקס"ח) "אם אמר הריני מחר בתעניתי... זהו ספור דברים בעלמא והוי הפסק בתפילה לכן יש להחמיר שלא להפסיק בשומע תפילה לומר הריני מחר בתענית אלא מקבלה באלוקי נצור".

ד. פסק ההלכה:

בבואנו לפסוק עלינו לדון:

א. האם מקבלים את דינו של שמואל, שתענית יחיד ללא קבלה מבעוד יום אינה תענית.

ב. אם מקבלים את דין שמואל מתי צריך לקבל את התענית ומה נוסח הקבלה.

א. מתוך פסקי הראשונים: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש נראה שעקרונית מקבלים את דינו של שמואל שתענית יחיד נחשבת כתענית רק אם קבלה קודם התענית, וחלקו הראשונים אם לא קיבל את התענית מבעוד יום מה דינו. המרדכי סובר כרבה בר שילא שאם לא מקבלים מבעוד יום אינו כלום ומותר לאכול אף על פי שקיבל מחשבה, אולם ר"י חולק עליו ומשווה תענית יחיד לתענית חלום, שבתענית חלום אף על פי שלא מקבלה מבעוד יום ואפילו משחשכה לא קיבל, אומר עננו, כך גם בתענית יחיד אף על פי שלא קיבל עליו תענית מבעוד יום אומר עננו.

ר"ת, בתוספות על מסכת עבודה זרה (דף ל"ד עמוד א') אומר שצריך לקבל את התענית לכתחילה, אבל בדיעבד עלתה לו תפילת תענית.

מרן (בסימן תקס"ב סעיף ה') סובר, שכל תענית יחיד שאינו מקבלה מבעוד יום אינה תענית, ואף על פי שקיבל בלילה בכל אופן לא מהני. אולם הרמ"א (שם) מביא את סברת ר"י, שלתענית יחיד יש דין דומה לתענית חלום, ולכן כמו שתענית חלום שאין מקבלה מבעוד יום נחשבת לתענית ואומר "עננו", כך גם בתענית יחיד גם אם לא קיבלה מבעוד יום יכול להתענות ולאמר "עננו", מפני שיחיד אינו קובע ברכה מיוחדת ל"עננו" אלא אומרה בשומע תפילה. ר"י מסביר שהגמרא שסוברת כשמואל, שכל תענית שלא קבלה מבעוד יום אינה תענית, עוסקת בכך שאם נדר לשבת בתעניתו לא יצא ידי חובת נדרו בתענית זו, אך לגבי "ענינו" אומר, ונחשב צומו לתענית. מרן אינו משווה תענית יחיד לתענית חלום ואומר שבתענית חלום אינו צריך לקבל מפני שמן השמים רמו עליה וזה נחשב לקבלה, אבל בתענית יחיד אם הוא לא מקבלה אינה נחשבת לתענית כלל.

יתכן להסביר את הרמ"א שמקבל את דין שמואל לכתחילה, אך בדיעבד אפילו שלא קיבלו מאתמול מיקרי תענית.

הט"ז מסכים עם הרמ"א שאפילו שלא קיבל תענית מבעוד יום אומר "עננו", אך מחסיר מנוסח עננו את המילים "ביום צום תעניתו" ואז יוצא ידי כל הדעות.

ב. הגמרא מביאה מחלוקת מתי מקבלה: רב אמר במנחה ושמואל סובר בתפילת המנחה, ונחלקו הראשונים כמי פוסקים. הרי"ף והרמב"ם פוסקים כשמואל שצריכים לקבל בתפילת המנחה, משום שהגמרא מוסיפה: "אמר ר' יוסף כוותיה דשמואל מסתברא" ומביאה הוכחה לדברי שמואל ממסכת תענית. אך הראב"ד פוסק כרב על פי הכלל שכל מחלוקת רב ושמואל פסקינן כרב באיסורים, ומה שהגמרא מביאה את דברי ר' יוסף לא לפסיקה מביאים אותו אלא מסתברא כשמואל קאמר.

מרן פוסק כדברי שמואל שסובר שמקבל בתפילת המנחה את התענית, אלא שצריך לברר היכן מקבל בתפילתו בשומע תפילה או באלוקי נצור. בראשונים אנו מוצאים מחלוקת, הר"ח פוסק שאומר בשומע תפילה, ואילו הרמב"ם סובר שאומר אחר התפילה. קשה על הרמב"ם מדוע סובר הוא כדעת שמואל שמקבל בתפילת המנחה, אך פוסק שמקבל תעניתו בסוף התפילה ולא בשומע תפילה.

ניתן לתרץ שהרמב"ם סובר כשמואל, ומסבירו, שלא צריך להגדיר דווקא בתפילה אל כשסומך הקבלה לתפילת המנחה הוי ליה שואל בתפילת המנחה.

הטור (סימן תקס"ב) פוסק: עדיף שלא להפסיק באמצע התפילה היות ויש מחלוקת כמי יש לפסוק, כרב או כשמואל. על כן עדיף לאומרה בסוף התפילה.

מרן (בסימן תקס"ב סעיף ו') פוסק שאומר בתפילת המנחה בשומע תפילה או אחר שסיים תפילתו קודם שיעקור רגליו כהסבר הר"ח והרמב"ם לעיל בהסבר שמואל. אבל הרמ"א (שם) פוסק שטוב יותר שיקבל תעניתו אחר התפילה ולא בשעת התפילה כדי שלא יפסיק בתפילתו (כהסבר הטור).

הט"ז בשם רש"ל (שם ס"ק י"א) סובר: "הצד הטוב נראה שבשעת התפילה יקבלנו בלבו התענית, ואחר התפילה קודם אלוקי נצור יקבלנו בפה ויוצא ידי כולם"

אם לא קיבל התענית בתפילת המנחה, הב"ח והמשנה ברורה פוסקים שכל זמן שעדיין יום יכול לקבלו והמגן-אברהם אוסר.

עדיף לקבל את התענית בתפלת מנחה קטנה שכן מוכח מרש"י בהסברו לדין שמואל, אך אם קיבל בתפילת מנחה גדולה בדיעבד מהני.

לפני תפילת המנחה אם קיבל לא מהני כהסבר רש"י את דברי שמואל. אף על פי שישנם פוסקים שסוברים ששמואל מודה לרב שאם מקבל לפני כן מועיל – לא פסקינן הכי, אבל אם מאחר להתפלל מנחה עד סמוך לשקיעת החמה וחושש שגמר התפילה תהיה אחר שקיעת החמה, טוב אם יקבל את התענית קודם מנחה, ויחזור ויקבל גם בתפילתו כדי לצאת ידי חובת כולם.

הנוסח בו צריך לקבל את התענית הוא: "הריני בתענית יחיד מחר, יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת" וצריך להזכיר תענית יחיד כדי לאפוקי מחומרת תענית צבור, אם קיבל בסתם ולא הזכיר יחיד יש לו דין תענית יחיד.

אם לא קיבל את התענית בפיו אלא מהרהר, פוסק מרן כרבינו-תם שחלה התענית, אלא שמגביל זאת רק לשעת התפילה, כלומר: אם מהרהר בשעת התפילה שיהא בתענית נחשב לקבלה ומהני, ושלא בשעת התפילה לא מהני הרהור.

לסכום:

יחיד הרוצה לקבל על עצמו להתענות תענית יחיד, חייב לקבלה מבעוד-יום בשעת התפילה, ונחלקו הפוסקים היכן צריך לקבל את התענית בשומע תפילה או באלוקי נצור קודם שיעקור רגליו. אם לא קיבל עליו תענית בשעת התפילה אם עדיין יום הוא (קודם שקיעת החמה) יש פוסקים המאפשרים לקבל עליו עדיין תענית אף על פי שקבל שלא בשעת התפילה, ומי שלא קיבל תעניתו מבעוד יום אינו מתענה, ואם מתענה אינו אומר "עננו" בתפילתו.

"...מיכאל שר של ישראל, הוא כהן גדול בשמים. ומיום שחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ובטלו הכהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים, עד שיבנה בית המקדש, שאז יוריד הקב"ה, בית המקדש שבזבול לירושלים של מטה". (מדרש עשרת הדברות)