"וראית בשביה אשת יפת תואר" / אבינעם דאר
"כי תצא למלחמה על אויבך...ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כ"א).
דין זה של אשת יפת תואר, מצריך בדיקה של תנאי היתר על צדדיהם השונים:
א. באיזו מלחמה מדובר? - א. מלחמת מצוה. ב. מלחמת רשות.
ב. היתר ביאה ראשונה ושניה.
ג. מטרת המעשים האמורים בפרשה וחיובם.
מוקד הדברים, כפי הנראה, מצוי בבירור היחס שבין ביאה ראשונה ושניה, השופך אור על כל דין היתר אשת יפת תואר. (ובו יתמקד עיקר דיוננו בהמשך).
א. ביאה ראשונה
גדר ביאה ראשונה יש לבחון ממספר זויות ראיה:
א. סיבת ההיתר.
ב. זמנה.
ג. תנאי ההיתר.
ד. חלותה ופעילותה של ביאה ראשונה, ביחס לקידושין.
א. סיבת ההיתר
"ת"ר וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפי' אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות ..." (קידושין כא:).
לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע - סיבת היתר זאת תמוהה היא ביותר וכי היכן מצינו שהתורה התירה איסור, מחמת יצריהם ותאוותם של ישראל, וכי נבוא להתיר אסורים בשבת מחמת אי יכולתו של אדם לעמוד בהם מחמת יצרו?!.
התרת שאלה זו נעוצה בהמשך דברי הגמ' "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" ופירש רש"י שם: "...דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה, בשר מסוכנת שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל "ולא בא בפי בשר פגול", ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהיו נבילות".
א"כ היתר ביאת יפת תואר אינו בטול איסור מפורש מדאורייתא, אלא בטולו של גורם שנאסר לישראל, לא מעיקר הדין. אלא כסייג, כגדר, מעין האוכל בשר בהמה המסוכנת, שמדאורייתא - הותרה, אלא שמאוסה היא.
מהו הגורם שהתירה תורה? גורם זה יכול להיות אחד משנים:
א. דין בדיני אישות. ב. דין בדיני גרות.
א. דין בדיני אישות
איסור ביאה על כותית בא לידי ביטוי בתורה בשתי רמות:
א. ביאה דרך אישות וחתנות – לאו מדאורייתא ולוקין עליו, כלשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי ביאה ה"א: "ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות – הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך".
ב. ביאה דרך זנות – אסור מדברי סופרים ומכין אותו מכת מרדות, וכהמשך דברי הרמב"ם שם בד"כ: "ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן".
ואף שתי רמות אלה מתחלקות לשתי סיטואציות שונות. בצנעה ובפרהסיה. כאשר בפרהסיה- קנאין פוגעין בו – הלכה למשה מסיני, וכדברי הרמב"ם שם, הל"ד: "כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיה, והא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ראיה לדבר מעשה פנחס בזמרי".
על פי זה היתרה של התורה יכול להיות רק במישור ביאת הזנות, ואומנם, אין הוא בא עליה ביאה ראשונה דרך חתנות אלא דרך זנות "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ועוד, שאם ירצה הוא לשאתה צריכה היא להתגייר, ואין כאן דרך אישות בגויה, וכלשון הרשב"א "כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה".
אם כן, במישור ביאת הזנות אין איסור דאורייתא, אלא, או אסור מדברי סופרים בביאה בצנעה, או הלכה למשה מסיני – בביאה בפרהסיה, ודין שהתירה תורה יכול להיות באחד משני המישורים הנ"ל:
שיטת הלחם משנה (פ"ח מהלכות מלכים הל"ב): "ואולי יש לומר כיון דלוקחה לעיני הכל ואומר שהוא לוקחה לבועלה. אף על פי שמכניסה לתוך ביתו הוי כפרהסיה ולכן הוצרך הכתוב להתירה". התירה תורה הלכה למשה מסיני. ואל תתמה כיצד התרנו הלכה למשה מסיני, משום שכל ביאת זנות לא נאסרה אלא "גזירה שמא יבוא להתחתן" – כדברי הרמב"ם, והכא, ליכא חשש שמא יבוא להתחתן, שהרי מכאן ואילך או שתתגייר ומותרת, או שמשלחה.
מתוך התמיהה שבשיטת הרא"ם (פרשת "כי תצא"): "כיון שבביתו שהוא בצנעה בא עליה הביאה הראשונה, למה לי קרא הא לא אסרה תורה אלא דרך חתנות וכו'", משמע שביאה ראשונה מוגדרת כביאה בצנעה, ואם כן הותרה ביאת זנות שכל אסורה הוא סופרים, ומדאורייתא אין כל אסור, והוי רק כדבר מאוס, כבשר מסוכנת. וזהו שהתירה התורה. לעומת שיטות אלו הרואות בדין שהתירה תורה חידוש בדיני אישות, טוען התוס' שאין כל חדוש בדין אשת יפת תואר במישור דיני אישות.
ב. דין בדיני גרות – למסקנה זו מגיע התוס' מתוך השוואת היתר כהן בדין יפת תואר, להיתר כהן בדין שפחה כנענית. בדין שפחה כנענית המובא בגמ' מתברר, למסקנה שאין חלוק גבי היתר כהן בשפחה כנענית, בין ביאה ראשונה לשניה, ואף ביאה שניה מותרת. ולעומת זאת בדין יפת תואר מחלקת הגמ' בין ביאה ראשונה לבין ביאה שניה. ובביאה שניה לכולי עלמא כהן אסור ביפת תואר. את סיבת ההבדל תולה התוס' בהבדל שבין שפחה כנענית ליפת תואר, וטוען שרק בשפחה כנענית הותרה ביאה שניה לכהן. כיון שישנו חדוש מיוחד לגבי ישראל של הפקעת דין לא יהיה קדש, אבל ביפת תואר, כיון שאין חדוש לגבי ישראל הרי שאף לא יכול היה להווצר היתר לכהן בביאה שניה. (בביאה ראשונה, ישנה מחלוקת, האם הותרה לכהן) (תוד"ה "בביאה") ואם כן דין שהתירה תורה הוא דין בדיני גרות.
שיטת רש"י (בהסבר התוס' ד"ה "שלא"): "ומה שהקשה אמאי קרי ליה בשר תמותות כיון שנתגיירה, הא נמי לא קשה דאיכא למימר, לפי שמגיירה בעל כרחה ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות", דהיינו, אף על פי, שאין היא מתגיירת בלב שלם, אלא בעל כרחה הרי מותרת היא לישראל, שהרי אין מקבלין גרים בעל כרחם: "משה רבנו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל.. ולכל הרוצה להתגייר משאר אומות, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות" (רמב"ם פ"ח מהלכות מלכים הל"ו), מכל מקום. הכא, מותרת היא לו לאחר שנתגיירה אפילו לשאתה לאשה וכמו שפירש רש"י את הגמ' (בקידושין כב.) ""ולקחת" – ליקוחין יש לך בה", ופירש שם: "קדושין תופסין, ואף על פי שהייתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה".
המורם מכל האמור לעיל שגדר ביאה ראשונה, הרי היא ביאת זנות בכותית, שהותרה בדין יפת תואר, מחמת הסבות שהוזכרו לעיל.
ב.ג. זמנה ותנאי ההיתר
בנוגע לזמנה של ביאה ראשונה ניתן להעלות מס' אפשרויות:
א. יכול לבא עליה במלחמה.
ב. אסור לבא עליה במלחמה וכשמביאה לביתו בועלה אף קודם המעשים.
ג. אסור לבא עליה, אלא רק לאחר המעשים והגיור.
ד. אפשרויות ביניים, כגון: היתר ביאה לאחר גיור חלקי וכדומה.
מקור הדברים בגמ' בקידושין כב. "והבאתה" – מלמד שלא ילחצנה במלחמה".
א. שיטת רש"י[1]
פירש רש"י שם: "שלא ילחצנה במלחמה – לבוא עליה".
מתוך סתימת דבריו של רש"י, נתן להעלות אחת משלוש הבנות:
א. קודם הגיור מותרת בביאה ראשונה.
ב. לאחר המעשים והגיור מותר בביאה ראשונה.
ג. אפשרויות ביניים, כגון: גיור חלקי וכדומה.
הבנות אלה הועלו בשיטות ראשונים אחרות וחלקם אף נסו לזהותם עם שיטת רש"י כפי שיבואר בהמשך בירור שיטות הראשונים.
ב. שיטת התוס' – 1. בהבנת שיטת רש"י. 2. שיטתם.
התוס' הבינו את שיטת רש"י כאפשרות השניה, דהיינו, ביאה ראשונה מותרת רק לאחר המעשים והגיור, וכמו שכתבו בתוד"ה "שלא": "פי' בקונטרס, לבא עליה, משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפ' ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל מעשים".
דבר זה גורם להם להקשות על רש"י מס' קושיות: א. מהי המשמעות של הגמ' "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – אם אסורה היא עד לאחר כל המעשים, "היאך נתפייס יצרו בכך"?. ב. מה חדוש חדשה בדין יפת תואר, אם נתגיירה? ג. בגמ' בסנהדרין דף כא. מובא: "אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר הייתה" ומוכיחה זאת הגמ', מדבריה של תמר לאמנון הרוצה לשאתה לאשה, "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". אם כן מותרת היא, תמר, לאמנון, והרי אם נניח, כשיטת רש"י, שאמה נתגיירה קודם ביאתו של דוד הרי מתייחסת היא לדוד, ונחשבת כאחות אמנון, ומדוע מותרת היא?
ותרצו הם דאין הכי נמי, לשיטת רש"י אסור לבוא עליה אלא רק לאחר המעשים והגיור וליכא יצר הרע "כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו", וחידוש שחדשה תורה הוא בדיני גירות שמגיירה בעל כורחה ואף מתמר לא יקשה, שלא נתעברה היא מביאתו של דוד אלא מעכו"ם נתעברה קודם המלחמה ולכן הותרה לאמנון.
שיטת התוס' לעומת זאת שונה, וכן משמע מדברי הרשב"א:
"ונראה דביאה ראשונה מותרת במלחמה, אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת". דהיינו, אין צורך להמתין, בביאה ראשונה, עד לאחר כל המעשים אלא מותר הוא לבוא עליה אפילו במלחמה, ולשון "שלא ילחצנה במלחמה" פירש הרשב"א: "היינו שלא ידחוק אותה במלחמה לעשות כל המעשים האלו כדי שיבוא עליה פעם שניה". (וכן משמע בתוס' ישנים), וחידוש שחדשה תורה הוא בדיני גירות שהרי בדיני אישות אין כל חדוש לשיטת התוס' (ד"ה רואה). אפשרות נוספת ביחס לשיטת רש"י היא זיהויה עם: שיטת הרמב"ם לפיה ביאה ראשונה מותרת אף קודם המעשים והגיור כמו שהתבאר בפ"ח מהלכות מלכים הל"ב "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו", אלא שיבעלנה בצנעה, וכמו שפירש הרמב"ם את דין הגמ' "שלא ילחצנה במלחמה בהלכה ג': "ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר "והבאתה אל תוך ביתך" – יכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול" ונתן הריטב"א טעם לכך "שלא יבוא עליה בתוך המחנה משום "והיה מחניך קדוש". וחידוש שחדשה תורה הוא בדיני אישות וכמו שפירש הלחם משנה שם: "כיון דלוקחה לעיני הכל ואומר שהוא לוקחה לבועלה אף על פי שמכניסה לתוך ביתו הוי כפרהסיה ולכך הוצרך הכתוב להתירה".
אלא ששיטת התוס' בהבנת דברי רש"י, והנסיון לזהות את שיטת רש"י עם שיטת הרמב"ם יתקלו בקשיים מחמת דברי רש"י בסנהדרין כא. "תמר בת יפת תואר הייתה".
התוס' טענו שאליבא דרש"י חייבים לומר שמעכה, אם תמר, נתעברה מביאת עכו"ם ולא מביאתו של דוד. דבריהם אלה, עומדים בסתירה מפורשת לדברי רש"י בסנהדרין כא. ד"ה שמע מינה: "עדיין לא נתגיירה אמו כשילדתה ותנן ולד שפחה וכותית מישראל אין לו קורבת אב". משמע מדברי רש"י שמדוד נתעברה מעכה.
ואף לשיטות הרמב"ם קשה להשוות את שיטת רש"י שהרי לרמב"ם מותרת ביאה ראשונה ואף קודם הגיור, ואלו רש"י שם בד"ה "תמר" כתב: ..."בת יפת תואר הייתה קודם שנתגיירה בלב שלם", משמע שנתגיירה אמה אלא שלא נתגיירה בלב שלם. (והגדיל בדבריו הריטב"א שכתב: "ומה שפירש רש"י שם, שלא נתגיירה אמה בלב שלם, אין זה מספיק, דאפילו הכי גיורת גמורה היא").
לכן נראה לפרש שלשיטת רש"י מבחינה עקרונית ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים אולם כאן יש לחלק בין שני מקרים: א. כאשר עשתה את המעשים נתגיירה בלב שלם – הולד ישראל. ב. כאשר נתגיירה בעל כרחה, הרי מצד אחד מופקע אסור ביאת כותית אפילו לשם אישות ומנגד – הולד גוי.
מצב ביניים מקביל לאפשרות השניה קיים בדין שפחה כנענית ועבד כנעני כמבואר ברמב"ם בהלכות איסו"ב, פי"ב, הלי"א:
"העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם, ולכלל ישראל לא באו... והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו".
דהיינו נוצר מצב ביניים, של יציאה "מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו", והרי היא מותרת לעבד עברי ואף "הבא על השפחה ואפילו בפרהסיה ובשעת עבירה אין הקנאין פוגעין בו וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה" (הלי"ד) ומדוע? "ושמעת שטבלה וקבלה מצוות יצתה מכלל העכו"ם" (לשון הרמב"ם, שם).
אולם מצד שני כותב הרמב"ם בהלי"ג: "אל יהי עוון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל".
דהיינו – הולד גוי.
על פי זה משמע שלשיטת רש"י ביאה ראשונה היא ביאת אישות ולא ביאת זנות, שהרי בא עליה לאחר המעשים וחדוש שחדשה תורה הרי הוא בדיני גירות ולא בדיני אישות.
אלא שלשיטתו עדיין יקשה "מאי חלוק איכא בין ביאה ראשונה לשניה"? (כלשון התוס') קושיה שאותה נתן לתרץ בשני אופנים:
א. סבירא ליה כאמורא דפליג על רב בירושלמי: "לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים שנאמר: "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" (תוס').
ב. החלוק קיים רק בכהן, דוקא ביאה ראשונה הותרה דלא דברה תורה לא כנגד יצר הרע, אבל ביאה שניה לכהן נאסרה "דהויא לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא".
שיטת תוס' רי"ד
ביאה ראשונה הותרה מיד ואפילו בשביה, קודם כל המעשים, אבל ביאה שניה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים "ואף על פי שלא קבלה עליה להתגייר כופה אותה ומטבילה בעל כרחה ומותר בה והיא אשתו גמורה".
הבדל זה בין ביאה ראשונה לשניה נותן משמעות למעמדו של הולד. ולד הנולד מביאה ראשונה הרי הוא גוי לכל דבר (וזהו אף מעמדה של תמר שנולדה מביאה ראשונה), ולעומת זאת בביאה שניה אף על פי שלכאורה הולד היה צריך לקבל מעמד של גוי שהרי נתגיירה אמו בעל כרחה מכל מקום חדוש הוא שחדשה תורה שהרי היא אשתו לכל דבר, וכלשונו שם:
"אבל הבנים שיוליד ממנה לאחר שעשה לה את כל האמור בענין, אף על פי שלא נתגיירה מדעת, הם קרויים בניו שהרי הכתוב קראה אשתו".
ולשיטתו התחדשו שני חידושים, האחד בדיני אישות והשני בדיני גירות. בדיני אישות – שהרי ביאה ראשונה הותרה בלא שום דבר שיעשה לה, ובדיני גרות אף על פי שלא קבלה עליה להתגייר והיא אשתו גמורה.
בין שיטתו של רש"י המתיר ביאה ראשונה רק לאחר המעשים לבין שיטת התורי"ד המתיר לבוא עליה בגויותה, ללא שום מגבלות, קיימות שיטות ביניים המציבות מגבלות ביסוד היתר ביאה ראשונה, אף קודם שתתגייר.
שיטת "ספר היראים" (מובא ברשב"א): "שלא יבוא עליה בעל כרחה אבל מדעתה מותר קודם שתתגייר".
ביטוי זה של "ספר היראים" – "מדעתה" פורש ע"י הרשב"א ביחס לגיור והוא מהוה את סיבת ההיתר לביאה ראשונה אף קודם הגיור "כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה" (רשב"א)
נראה שכוונת דברי הרשב"א מבוססת על יסוד איסור ביאת כותית משום חשש של "והסיר את בנך מאחרי", על כן היות ובדעתה להתגייר, הרי יש בכך כדי להפקיע את דין "ולא תתחתן בם", באופן חלקי. ולכן הותרה רק ביפת תואר והוי "בשר תמותות שחוטות".
גוון דומה לשיטת "היראים" נתן לראות בדברי "המאירי": "מותר לבא עליה אף בגויותה על דעת שיכניסנה לביתו, אבל לא על דעת שיבעלנה וילך לו... ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ודברה כנגד יצר הרע שבו, כלומר מוטב שיאכל בשר תמותות, קרי מסוכנות שחוטות והיא הבעילה על סמך שיגיירנה, ואל יאכל בשר תמותות נבלות והיא הבעילה אף בלא גירות".
כלומר, לעומת שיטת "היראים" השמה את המוקד בדעת האשה להתגייר הרי "המאירי" מציב את המוקד בדעת האיש לגיירה, וכפי הנראה, המטעם דלעיל.
ד. קידושין ביפת תואר בכסף ושטר
נראה שהצורך בקידושין בכסף ושטר ביפת תואר תלוי יהיה במספר גורמים: א. זמנה של ביאה ראשונה. ב. כח חלותה ופעולתה, אשר תלויים הם במגוון הדעות דלעיל.
1. לדעת הסוברים, שביאה ראשונה מותרת רק לאחר המעשים וגיור בלב שלם – נראה שמעמדה הרי הוא כמעמדה של כל אשה רגילה, ודינה בקדושין רגילים וכסף ושטר גומרין בה.
2. לדעת רש"י שביאה ראשונה מותרת אף קודם שנתגיירה בלב שלם – הרי אינה מן העכו"ם ולכלל ישראל לא באה וכשתתגייר סביר יהיה להניח, שדינה יהיה כדין שפחה כנענית שנשתחררה ונתגיירה, והרי היא רוצה להנשא לעבד עברי שנתנה לו בתקופת עבדותה, דהיינו, שכבר בא עליה.
מתוך הגמ' ביבמות מה. משמע שעובד כוכבים ועבד אין קדושין תופסין בהם וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות הלט"ו: "המקדש כותית או שפחה אינן קידושין אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהייתה קודם הקדושין". משמע שאין כל משמעות הקשורה בקידושין יכולה לנבוע מביאה ראשונה ולהתייחס לכותית.
לכאורה נתן יהיה לחלק בין שתי אפשרויות בין סתם ישראל הבא על כותית לשם קידושין, לבין ישראל הבא על יפת תואר שביאה ראשונה הותרה בה. דהיינו, שמא מחמת ההיתר הבסיסי הקיים בביאה ראשונה, יווצרו השלכות לגבי מעמדה של אותה אשת יפת תואר בתחום חלות ביאה ראשונה כפעולת קידושין.
אפשרות זו, סביר להניח שנתן לשייכה בדוקא לאותן גישות שבאופן בסיסי בונות את ההיתרים באשת יפת תואר על סמך גורמים מתירים אחרים, כגון שיטת "המאירי" המתירה את ביאה ראשונה אף קודם הגיור. רק אם בדעתו לגיירה, או שיטת ה"יראים" (כפירוש הרשב"א) הבונה את ההיתר הנ"ל בתנאי; שדעתה להתגייר, ויתכן שאף כאן על בסיס היתר זה של ביאה ראשונה, תקבל האשה מעמד שונה לגבי קדושין כשם שקבלה מעמד שונה לענין ביאה. אלא כפי הנראה, אף לשיטות אלא אפשרות זו תדחה על הסף.
יש להבדיל בין היתר אשת יפת תואר בביאה ראשונה לבין כח חלות קידושין. העובדה שאשת יפת תואר מותרת, אינה נובעת מחמת שינוי במעמדה או באישיותה ככותית אלא יסודו בחידוש שחדשה תורה "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ואף לשיטות התולות את היתר ביאה ראשונה בדעתו לגיירה או בדעתה להתגייר. אין זה משנה את מעמד הוולד שיולד מביאה ראשונה קודם שתתגייר והרי הוא גוי. לעומת זאת בקידושים – חלותם קשורה באישיותו ובמעמדו של האיש או האשה כישראלים לכל דבר וכל עוד לא נתגיירו עדיין חל שם כותית ואין הקדושים יכולים לחול. וכלשון הרמב"ן על התורה: "וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת גילולים שאין קדושין תופסים בה".
3. לדעת המתירים ביאה ראשונה אף קודם המעשים: נחלקו השיטות.
א. שיטת הרמב"ן על התורה – אמרו בספרי "אין לך בה אלא מצות בעילה, נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסים בה".
שיטה זו של הרמב"ן דורשת ביאור שהרי לאחר שנתגיירה, הרי היא כיהודיה לכל דבר ומאי טעמא אין קדושי כסף ושטר תופסים בה"?
הסבר לכך יתכן למצוא בהשוואה למקרה אחר שבו מדאורייתא אין משמעות לקידושי כסף ושטר, אלא רק מדרבנן, והוא, דין יבום. מעבר לגזירת הכתוב: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ויבמה" הרי נתבאר טעם מצוה זו "להקים לאחיו שם בישראל" והראיה, דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום וחליצה ה"ב: "ואלו הם שאין להם זיקה כלל סריס חמה ואנדרוגינוס מפני שאינם ראויין לילד ולא הייתה להם שעת הכושר" (בהשואה לדין קידושין בפ"ד מהלכות אישות הל"י: סריס שקידש, בין סריס חמה ובין סריס אדם וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים"). ולכן, כפי הנראה אף דרך הקנין שהיא בבעילה, מהוה ביטוי למטרת הקידושין שהיא יחסי האישות. מתוך כך נתן לראות אף את דין יפת תואר מזוית ראיה דומה, שהרי "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ומטרת האדם היא יחסי האישות ולכן אף דרך הקנין תבטא זאת בהיותה בבעילה ולא בקדושי כסף ושטר.
ב. שיטת הרמב"ם
בפ"ח מהלכות מלכים ה"ו כתב הרמב"ם: "וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתובה וקדושין".
שיטה זו המצריכה כתובה וקידושין נתן להסבירה באחת משתי אפשרויות:
א. לא דרשינן את דרשת הספרי "ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה בלבד", אלא סמכינן על דרשת הגמ' "ולקחת – לקוחין יש לך בה" והיינו כל סוג הקדושין הרגיל הקיים. שהרי מאחר ונתגיירה הרי היא כיהודיה לכל דבר ודינה בכתובה וקידושין.
את האפשרות הנ"ל לא נוטה ה"לחם משנה" לקבל ונשאר בצריך עיון. בשאלה כיצד דוחה הרמב"ם את דברי הספרי. לכן נראה להציע אפשרות אחרת.
ב. גרסת הגר"א בספרי שונה מעט מגרסת הרמב"ן וכך כותב הוא "ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעל", גירסה זו, יתכן ומסיתה את תחום הקנין ממוקד הבעילה, כפי שבא הוא לידי ביטוי ברמב"ן, לתחום נרחב יותר, הקשור "במצות בעל" והיינו כל תחום הקידושין הרגיל הכולל כסף שטר וכפי שנתבאר בדברי הרמב"ם.