חקירה בדין ספירת העומר / יונתן ברויאר

"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה"

מהי מצות ספירת העומר ומה אופיה?

מפורסמת חקירת ראשונים בדין ספירת העומר. האם היא מצוה אחת שתחילתה ביום הראשון וסיומה ביום האחרון, או שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמו.

נפקא – מינה מקובלת בין השיטות: אם דילג ולא ספר לילה ויום האם ממשיך לספור ימים או לא. לשיטה הראשונה – מובאת בשם "יש אומרים" בס' החינוך (מצוה ש"ו) – הפסיד המצוה כולה ואינו סופר הימים הבאים. "אינו יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה אחת הוא ומכיון ששכח יום אחד מהן הרי כל החשבון בטל ממנו".

ודעה החולקת – "ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא" (רא"ש סוף פסחים).

להלן השיטות השונות במקרים פרטיים של שכחה:

מקרה א: שכח לספור בלילה:

ר"ת: "לא יברך ביום" – וכוונתו לא יספור כלל – הפסיד המצוה של אותו יום (מנחות סו. תוד"ה "זכר").

בה"ג 1: יספור ביום (בברכה) שם.

בה"ג 2: ימנה בלא ברכה (מגילה כ: תוד"ה כל הלילה).

בה"ג 3: לא יספור כלל – הפסיד המצוה (מרדכי מגילה סי' תת"ג).

ר"ת מנמק דעתו: צריך לספור בערב משום "תמימות" ולכן ביום הפסיד המצוה, "ואי אתה מוצא "תמימות" אלא כשאתה מונה בלילה" (תוס' מגילה כ:).

מקרה ב: שכח לספור לילה ויום – כלומר דילג יממה שלימה.

בה"ג: הפסיד המצוה ואינו סופר ימים שלאחריו.

ר"ת: ממשיך ימים שאחריו.

בה"ג מנמק דעתו: "בעינן תמימות וליכא".

כלומר לבה"ג דין "תמימות" בא למעט שאם הפסיד יום אחד פגם בתמימות-שלימות ה-מ"ט יום. לר"ת משום "תמימות" סופר בערב, דתמימות נאמר לגבי כל יום ויום בפני עצמו, אבל לגבי כללות ה-מ"ט יום אין חיוב תמימות.

מקרה ג: שכח לספור לילה ראשון.

לרס"ג ולרב יהודאי גאון: הפסיד המצוה כולה ואינו סופר לילות הבאים, אבל שכח לספור בלילה אחר משלים ביום וממשיך לילות הבאים.

רב האי גאון חולק על רס"ג וטוען: "אי משום דבעינן תמימות שכח בשאר ימים נמי חסר המנין, והלכך, אם שכח סופר יום שלאחריו". כלומר, בין לילה ראשון בין שאר לילות משלים יום שאחריו.

סיכום השיטות:

 

שכח לילה ראשון

 

שכח לילה

 

דילג יממה

 

בה"ג 1

(תוס' מנחות סו.)

 

-------

 

משלים וסופר

ביום

 

הפסיד הכל

 

בה"ג 2

(תוס' מגילה כ:)

 

-------

 

ימנה בלא ברכה

 

הפסיד הכל

 

בה"ג 3

(מרדכי מגילה סי' תת"ג)

 

-------

 

הפסיד

 

הפסיד הכל

 

ר"ת

 

-------

 

הפסיד

 

ממשיך יום

שאחריו

 

רס"ג

 

הפסיד

 

משלים ביום

 

ממשיך יום

שאחריו

 

רב האי גאון-ר"י

 

משלים ביום

 

משלים ביום

 

ממשיך יום

שאחריו

 

בחקירה דלעיל, אם ספירת כל הימים היא מצוה אחת, או, כל יום ויום הוא מצוה בפני עצמו, אין די בכדי להסביר כל השיטות הנ"ל. בשלמא דעת הבה"ג מזה, ודעת ר"ת ורב האי גאון מזה, מובנות לגבי מדלג היממה. לר"ת ולרב האי גאון, כיון שסבורים שכל יום ויום מצוה בפני עצמה – ממשיך ימים הבאים, ולבה"ג, הפסיד הכל – כיון שהכל מצוה אחת. ולשון החינוך: "מכיון ששכח יום אחד מהן הרי כל החשבון בטל ממנו". אלא שעדיין קשה מה סברת הרס"ג?

מן ההיתר להמשיך אם דילג יממה נראה לכאורה שסברתו כדעת ר"י שכל יום ויום מצוה בפני עצמה היא, אבל, מן הדין של השוכח לילה ראשון – הפסיד הכל, על כרחינו נראית דעתו שהכל מצוה אחת שמתחילה ביום הראשון לעומר. וכהסבר הב"ח (טור, או"ח, סי' תפ"ט):

"וטעמו של רס"ג משום דס"ל דכל ספירות הימים מצוה אחת היא – התחלתה בט"ז בניסן וגמרה בה' בסיון – הילכך, כשהתחיל לספור בלילה הראשון שהתחיל במצוה, אע"פ ששכח באחד מן הימים – לית לן בה, ומברך בימים שלאחריו שאינו רק שגומר המצוה שהתחיל בה. אבל, אם שכח בלילה הראשון שוב לא יתחיל לברך עוד כי אין זה מצוות הספירה להתחיל בי"ז בניסן או ביום אחר ומאחר שעבר זמן ההתחלה בטילה ממנו המצוה לגמרי".

אם כן, מצאנו שתי דעות חלוקות באותה תפיסה עצמה שהכל מצוה אחת.

לדעת ה"יש אומרים" בס' החינוך דילג יממה – הפסיד הכל; לרס"ג – ממשיך ימים שאחריו. והרס"ג טעון ביאור.

בעיקר קשה מחלוקת ר"ת והבה"ג לעיל. ר"ת לומד מדין "תמימות" ספירה בערב וממעט ספירה ביום. ובה"ג לומד דין "תמימות" על שלימות ה-מ"ט יום. ולכן, לר"ת סופר בלילה דוקא "וביום ליכא תמימות" אבל בדילג יממה לא איכפת ליה. לבה"ג איפכא בדילג יממה – הפסיד "משום דבעינן תמימות וליכא" ואם כן היה לו להקל בספירת ערב ולומר, שגם ביום יכול לספור משום ש"תמימות" לא נאמר על הלילה, אלא על שלימות ה-מ"ט יום. והנה למרדכי (מגילה סי' תת"ג) דעת הבה"ג להחמיר גם בספירת הערב ואם שכח לילה אינו סופר כלל ביום (גם בלא ברכה אינו סופר). קשה מה טעם הבה"ג להחמיר בספירת ערב?

קושיה נוספת על ההסבר הקיים בתפיסה זו שכל ה-מ"ט יום הם מצוה אחת, עולה משאלה המתעוררת בראשונים: מדוע אין מברכים ברכת שהחיינו על ספירת העומר? נאמרו על כך תירוצים שונים:

בעל המאור (סוף פסחים): "אין מברכים שהחיינו... לעגמת נפשנו לחורבן בית מאוויינו"

רבנו ירוחם (נתיב חמישי חלק ד) מביא בשם "יש אומרים": "לפי שאין אומרים זמן אלא על דבר שהוא גמר המצוה וזה אינו נגמר עד מ"ט יום".

ומקשה על תירוץ זה רבנו ירוחם: "וזה אינו נראה דהא סוכה אינו מגמר עד לאחר זמן". ולכאורה, מה מקשה ר' ירוחם מסוכה דודאי בסוכה כל אכילה היא מצוה עצמאית ועל ראשונה שבהן מברך שהחיינו, ואילו בספירת העומר הכל מצוה אחת ואינה נגמרת אלא לסוף מ"ט יום ולכן אינו מברך שהחיינו. זו ודאי סברת התרצן ומהי אם כן קושיית ר' ירוחם?

אין לומר שר' ירוחם סובר שספירת העומר הן מצוות נפרדות בכל יום, מלשונו שנקט גבי סוכה "דהא סוכה אינו נגמר עד לאחר זמן". וראיה: אם סוכה היא מצוה ארוכה ספירת העומר לא כל שכן? מהשוואתו לסוכה ודאי גם ר' ירוחם סובר בספירת העומר שהיא מצוה אחת, ואם כן במה נחלקו התרצן ור' ירוחם?

מכל הקושיות הנ"ל מוכרח, שתפיסה זו שהכל מצוה אחת ניתנת להבנה בשתי צורות:

א. הספירה היא מצוה אחת המורכבת מארבעים ותשע פעולות של ספירה בלתי תלויות זו בזו.

ב. הספירה היא תהליך של התקדמות, כשכל יום נבנה על גבי חברו.

להבנה א: המצוה היא לעשות ארבעים ותשעה מעשים של ספירה מעשה ספירה לכל יום.

מעשה הספירה הוי כמו קריאת שם של יום ועל ידי מעשה הספירה הופך היום ליום מימי הספירה. שווים הימים זה לזה בהיותם ימים של ספירה, אלא שחלוקים זה מזה בשמם שזה יום ד' וזה יום ה' וכדומה. ומצות הספירה הכללית היא לספור ארבעים ותשע פעמים ועל ידי כך להפוך את הימים לימי ספירה.

להבנה ב: המצוה היא לספור מ"ט ימים מיום ליום – מוסיף והולך. כל יום בנוי על גבי חברו ומהווה יסוד ליום שאחריו. לכן יום חמישי שונה מהותית מיום רביעי כיון שחמישי כולל בתוכו את רביעי ומהווה שלב נוסף בהתקדמות הספירה. כל ה-מ"ט ימים הם תהליך אחד מתפתח ומתקדם.

מבחינה רעיונית: מה נאמר במצוה זו של ספירת העומר?

א. תקופה זו שבין פסח לשבועות, הם ימים של הבדלה מטומאת מצרים והכנה לקדושת ישראל ביום מתן תורה. וכך שיערה תורה שצריך לאדם ארבעים ותשעה ימי עבודה והכנה, ועבודת כל יום נפרדת היא אבל שווה בתוכנה, שכל הימים הינם ימי הכנה וכמו שאתמול היה יום רביעי לעבודת הכנה כן היום יום חמישי לאותה עבודה עצמה.

ב. תקופת ההכנה כולה היא תהליך של התקדשות והיטהרות, תהליך מתגבר והולך שמטרתו – קבלת תורה. כל יום קדושתו גדולה משל קודמו ושלב ההיטהרות שבו מהווה התקדמות ומשפיע על יום שאחריו.

לפי זה מתבארות הקושיות הנ"ל:

הקושיה הראשונה: דעת הרס"ג לגבי לילה ראשון ומחלוקתו עם ה"יש אומרים" בספר החינוך לגבי מי שדילג יממה, כך היא:

לדעת הרס"ג המצוה היא אחת, ומתחייב בה לעשות ארבעים ותשע פעולות של ספירה. לכן, מי ששכח לילה ראשון לא התחיל במצוה, וכיון שהפסיד שעת ההתחייבות במצוה אינו מתחיל ביום י"ז בניסן שאינו שעת תחילת המצוה. אבל המדלג יממה, עדיין צריך הוא להשלים הפעולות הנותרות שנתחייב בהן.

לדעת ה"יש-אומרים" בס' החינוך: הספירה היא תהליך מתקדם וכל יום נבנה על גבי חברו. ואם חיסר אחד מהימים בטל החשבון כולו, שאם איבד יום הרביעי כיצד יבוא יום החמישי ללא פעולת יום הרביעי שקדם לו? משמעותו של יום אינה רק מצד עצמו שהוא יום של ספירה אלא מותנה ביום שקדם לו. זה שאחר הדילוג אינו חמישי לספירה אלא רביעי ובטלה משמעותו.

הקושיה השניה: לר"ת "תמימות" נלמד על ספירת ערב אבל דילג יממה ממשיך. לבה"ג תמימות נלמד על דילוג יממה ואינו מקל בספירת ערב. מה טעם הבה"ג?

הבה"ג החמיר גם בספירת כל יום שתהא בערב דוקא וגם בספירת כללות ה-מ"ט יום שלא יחסיר אפילו יום אחד, שתי הקפדות אלו דין אחד הן, ונלמדות מדין "תמימות". מכיון שלבה"ג הספירה היא תהליך רציף ומתמשך, מקפיד הבה"ג שלא יהיה נתק בתהליך ואם לא ספר בלילה הרי היום אינו שלם, ורציפות התהליך כולו נפגמת. (בה"ג שבמרדכי מגילה סי' תת"ג)

ובה"ג המצוטט בתוס' מנחות סו. יכול להשלים הספירה ביום, נראה שלדעתם פחות מיממה שלמה לא מהווה קטיעת התהליך וניתוקו ודי במה שמשלים וסופר ביום, לצרף יום המחר ליום דאתמול.

לרס"ג, שהמצוה היא לעשות ארבעים ותשע פעולות של ספירה ובכל יום הספירה היא כמו קריאת שם של יום. אינו מקפיד על לילה אלא למצוה, ובדיעבד קריאת השם ניתנת להשלמה במשך כל אותו היום.

קושיה שלישית: הסבר מחלוקת ר' ירוחם והתרצן, לשאלה מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר.

לדעת שניהם הספירה היא מצוה אחת ארוכה. לתרצן, הספירה היא תהליך אחד ארוך ולכן אין מברכים שהחיינו, לפי שאין מברכים אלא על דבר שהוא גמר מצוה וספירת העומר נגמרת לאחר מ"ט יום.

לר' ירוחם: המצוה היא לעשות ארבעים ותשעה מעשים של ספירה. וגם הבנתו במצות סוכה – דומה, שהמצוה היא לאכול כל סעודות שאוכל במשך השבוע – בסוכה. לכן מקשה מסוכה: כפי שספירת העומר היא מצוה אחת המורכבת ממעשים רבים כך גם סוכה. וכשם שבסוכה מברך על המעשה הראשון כך גם היה צריך לברך בספירה ראשונה ומתרץ כבעה"מ הנ"ל.

לפי כל האמור מתבארת נקודה נוספת. ראשונים רבים שואלים מדוע אין הזבה מברכת על ספירת ימי הנקיים שהיא מצוה – "וספרה לה". ומשיבים שמא תראה דם ותסתור ספירתה ויתבטלו הימים שספרה, ונמצא שברכתה היא לבטלה. (תוס' מנחות סה: ועוד)

לכאורה קשה על תירוץ זה, דאף על הכשר – מצוה ראוי לברך וכמו שבבדיקת חמץ מברך אף אם לא ימצא חמץ שהמצוה היא לבדוק, כך גם כאן בעצם הספירה מקיימת מצוה אף אם לא עלו לה הימים לימי נקיים ולטהרה. ובמה שונה ספירת זבה מספירת העומר?

ולפי האמור נוכל לתרץ בין לשיטה הרואה במעשה הספירה קריאת שם של יום ובין לשיטה הרואה בספירה תהליך שהאדם בונה ספירתו מיום ליום. במעשה הספירה יש קיום, ויש חלות של יום שנספר. בספירת זבה עיקר המצוה הוא במה שיודעת מנין הימים ולא במעשה הספירה ולשם כך נצטוותה לספור. הדין הוא שאם היו ז' נקיים – תטבול ותטהר. נמצא שאם סתרה ספירתה לא קיימה כלום בספירתה ואין כאן מצוה ולכן אינה מברכת.

"כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג) אני ואתם – אומר הקב"ה – הרי אנו בבחינת "גרים ותושבים" שעה שאתם רואים עצמכם בעולם כגרים, ונוכרים שאינכם נמצאים כאן אלא בדרך ארעי בלבד, שכל זה אינו אלא פרוזדור אז הריני אצלכם תושב. וכנגד זה, אם אתם רואים עצמכם בעולם הזה כתושבים, כבעלי בתים שיושבים בו ישיבת קבע – אז הריני אצלכם גר. (המגיד מדובנא)