טובת הנאה באגב וחליפין / יאיר קאהן

"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו... א"ל ההוא מרבנן, רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. רבי זירא קבלה, רבי אבא לא קבלה. אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע. ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו, חליפין דרך מקח וממכר היא מטלטלין אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא". (בבא מציעא י"א.-י"א :)

כמה דברים אינם ברורים לגמרי מהגמרא פו. "טובת הנאה אינה ממון ממון לקנות ממנו בחליפין..." האם זה רק למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, או אפילו למ"ד טובת הנאה ממון, הכל זאת אינה ממון לקנות ממנו באגב חליפין? ועוד, האם יש הבדל בין אגב וחליפין לשאר קניינים?

"ולא היא..." האם למסקנה שאפשר לקנות טובת הנאה באגב וחליפין, זה רק למ"ד טובת הנאה ממון, או אפילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון? בתשובות לשאלות אלו יש שיטות שונות. עלינו להבין את יסוד המחלוקת בין השיטות השונות. כאן אני נתקלים בבעיה. שכן הסוגיא הזאת מורכבת מכמה נושאים. מגמת המאמר היא להראות כיצד לגשת לסוגיא מורכבת לשם כך אדון בסוגיית טובת הנאה. אח"כ אתייחס בקיצור לאופי קנייני אגב וחליפין. ורק לבסוף אחזור לסוגייתינו.

א. טובת הנאה

אין לישראל זכות להשתמש בתרומות ומעשרות. אולם הוא יכול לתת מתנות אלו לכל מי שירצה. זכות זו נקראת טובת הנאה, ויש מחלוקת אי הוי ממון או לא. מחלוקת זו מובאת בכמה תחומים: האם ישראל יכול לקדש ישראלית בתרומות ומעשרות (קידושין נ"ח.- נ"ח:), כהן המודר הנאה מישראל, האם יכול הישראל לתת לו תרומותיו (נדרים פ"ד : ), כאשר תרו"מ נגזלים מישראל, האם הגזלן חייב בתשלומין (שם, שם), האם ישראל עובר בבל יראה ובבל ימצא על תרומותיו (פסחים מ"ו:). אתייחס לכל תחום בנפרד.

1. נדרים

כאשר ראובן מודר הנאה משמעון יש שני איסורים. האחד הוא איסור נכסים, שראובן אינו יכול להשתמש בנכסי שמעון. השני הוא איסור על ראובן להנות אישית[1]. באיסור הראשון החפץ צריך להיות מוגדר כנכסי שמעון, כלומר שיש לו קניין בחפץ. באיסור השני יש צורך להגדיר את ההנאה שראובן מקבל משמעון כהנאה במובן פורמאלי הלכתי, אבל סתם שמחה משמעון מותרת[2]. על רקע זה אפשר להסביר את בעיית טובת הנאה בשתי צורות:

א. האם יש לישראל קניין בתרומות ומעשרות? אם טובת הנאה ממון, כלומר שיש לישראל קניין, אז התרומות והמעשרות הוי נכסי דישראל, ואסור לכהן מודר הנאה להשתמש בהם. ואם אין טובת הנאה ממון, כלומר אין לו קניין, מותר לכהן להשתמש בהם, דלא הוי נכסי דישראל.

ב. האם טובת הנאה מוגדרת פורמאלית כהנאה? אם טובת הנאה ממון, כלומר שהנאה זו מוגדרת כהנאה[3], אסור לו לכהן לקבל תרומות מיד הישראל, דהא נהנה ממנו. אבל אם אינה ממון, א"כ לא מטי ליד כהן שום הנאה.

2. קידושין

כדי לדעת אם תרומות ומעשרות יכולים להיות "כסף" קידושין, יש להגדיר מהו כסף קידושין. לכאורה, בכסף קידושין האיש צריך למסור לאישה חפץ הקנוי לה ששווה פרוטה. אבל יתכן שבקידושין יש מסלול אחר שבו האיש מהנה את האישה הנאה השווה פרוטה. ומקור לכך בקידושין (דף ס"ג.) "שחוק לפני רקוד לפני... אם יש בו שווה פרוטה מקודשת". על רקע זה ניתן גם בקידושין להעלות את שתי ההבנות הנ"ל במחלוקת טובת הנאה:

א. אם טובת הנאה ממון, ותרומות ומעשרות קנויים לישראל, אז האיש מסר לאישה חפץ שווה פרוטה הקנוי לה, וקידשה. ואם אינו ממון, וממילא אין לאיש קניין במתנות כהונה, אינה מקודשת.

ב. אם טובת הנאה ממון, האישה קבלה הנאה מהאיש, ומקודשת, אע"פ שאין לאיש קניין בתרומות ומעשרות עצמם, ואם אין טובת הנאה ממון האישה לא "נהנתה" מהאיש, ואין כאן קידושין.

3. גזילה

גם בגזילה אפשר להעלות אפשרויות מקבילות, וזה תלוי בהבנת המחייב בתשלומי גזילה. בפשטות, המחייב הוא לקיחת החפץ הקנוי לנגזל, בעל כרחו. אבל יתכן שהפסד הנגזל על ידי מעשה גם כן מחייב תשלומי גזילה, אף כאשר החפץ אינו קנוי לנגזל [4].

א. אם טובת הנאה ממון, היינו שיש לישראל קניין בתרומות ומעשרות, חייב הגזלן לשלם גם בעד התרומות והמעשרות. ואם אינה ממון, ישלם רק דמי חולין שבו.

ב. אם טובת הנאה ממון, הפסיד הנגזל הנאה זו של טובת הנאה, אבל אם אין טובת הנאה ממון, אין גזל תרומות ומעשרות מוגדר כהפסד, וממילא הגזלן פטור מלשלם [5].

4. חמץ

לכאורה בעלות ממונית היא הקובעת לאיסור בל יראה ובל ימצא, אבל יתכן שאין צורך בבעלות ממשית, ומספיקה זיקה ממונית לחמץ[6].

א. אם טובת הנאה ממון, יש קניין בחמץ, ועובר הישראל על "בל יראה". ואם אינה ממון - אינו עובר.

ב. אם טובת הנאה ממון, יש לישראל זיקה מסויימת לחפץ המוכרת בהלכה, דהיינו טובת הנאה. ולפיכך עובר על בל יראה ובל ימצא. אבל אם אין טובת הנאה ממון, אין לאחיזת הישראל בתרומות ומעשרות משמעות הלכתית, ואין כאן זיקה, וממילא איסור בל יראה אינו קיים[7].

לגבי קביעת הנאה באופן פורמאלי, ייתכן שדבר זה תלוי באפשרות לתרגם הנאה זו לכסף, כלומר: האם למעשה אפשר לקבל עבור הנאה זו ממון. עיין בירושלמי קידושין פ"ב ה"ט שתולה שאלת טובת הנאה אי הוי ממון, במחלוקת אמוראים אם מותר לישראל לקבל כסף תמורת נתינת תרומותיו לכהן מסויים. לכאורה אין קשר בין זה לקניין הישראל בתרומותיו בחושן משפט, שהרי מחלוקת זו תלויה באיסור צדדי של חילול תרומות, ועיין שם: אם זו שאלה של הגדרת טובת הנאה כ"הנאה" פורמאלית הלכתית, הקשר מובן: שאם מותר לישראל לקבל כסף עבור תרומותיו, טובת הנאה מוגדרת כ"הנאה", ואם אסור לקבל כסף, אף שטעם איסור זה משום חילול תרומות ולא משום חישובי השוק, מכל מקום למעשה א"א לתרגם הנאה זו לכסף, וממילא אינה מוגדרת כ"הנאה".

יתכן לחלק בין התחומים השונים. מפשטות הגמרא משמע שיש השוואה לפחות בין נדרים, קידושין וגזל. שהגמרא בקידושין משווה בין קידושין לגזל, ובנדרים הגמרא משווה בין נדרים לגזל. אבל יתכן שחמץ שונה משלושת התחומים האחרים. בסוגיא בפסחים אין זכר לתחומים אלו, וא"כ אפשר לומר שבשלושת התחומים האלו שאלת טובת הנאה היא שאלה בדבר הגדרת הנאה, ובחמץ זו שאלה בדבר קניין הישראל. ובירושלמי (שמשמע משם שזה דין בהגדרת הנאה) אין זכר לחמץ.

אפשר לומר הפוך, שבשלושת התחומים הללו בעיית טובת הנאה היא האם יש קניין בתרומות ומעשרות, אבל בחמץ, אף אם אין לישראל קניין, בכל אופן עובר על בל יראה, אם יש לו זיקה לחמץ (ועיין בשאגת אריה ס' ע"ז).

אשר לדעת הרמב"ם בנידון להלכה: (עיין פ"ב מהלכות תרומות ה"כ וכ"א) הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן בירושלמי, שאסור לו לאדם לקחת כסף בעד תרומותיו. ובהלכות גניבה פ"ב ה"ה הוא פוסק שטובת הנאה אינה ממון. גם לגבי קידושין הוא פוסק שטובת הנאה אינה ממון, בהלכות אישות פ"ה ה"ו. לעומת זאת בהלכות נדרים פ"ז הי"א משמע שטובת הנאה ממון.

אפשר לחלק בין המקרים: שבגניבה וקידושין ישראל נותן התרומה לישראל אחר, ומכיון שאסור לישראל השני לקבל כסף בעד התרומות, הוא לא קיבל הנאה שאפשר לתרגמה לכסף, ולפיכך אינה מוגדרת כ"הנאה" פורמאלית הלכתית[8]. אבל בנדרים, התרומה ניתנת לכהן שיכול לאכלה, ולפיכך אסור לו לכהן לקחת תרומה מישראל המדיר.

"הכסף משנה" מתרץ את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת, ומחלק בין נדרים לתחומים אחרים. דשאני נדרים שאפילו וויתור אסור במודר הנאה (נדרים דף ל"ב:)[9]. ואפשר להסביר שכאשר אדם מוותר על שימוש בנכסיו, וכל מאן דבעי רשאי להשתמש בחינם, אין שימוש זה מוגדר כ"הנאה", שהרי אין ערך כספי לשימוש זה בשוק. ואם בנדרים בכל זאת שימוש זה אסור, יש צורך לומר שאסור להשתמש בנכסים הקנויים למדיר גם אם אין בשימוש זה "הנאה". ולפיכך אף על פי שבטובת הנאה אין הנאה, שהרי אסור לישראל לקבל כסף בעד תרומותיו, בכל זאת קניין יש לו בתרומות. אם כן למרות שבקידושין וגזילה אנו פוסקים שטובת הנאה אינה ממון, כלומר אינה מוגדרת כ"הנאה", בכל זאת בנדרים טובת הנאה ממון, דהוי נכסי ישראל המדיר.

כדי להבין סוגייתינו בבבא מציעא, אנחנו צריכים לברר את רמות הבעלות שיש לישראל בתרומות ומעשרות. כמובן שזה תלוי בשאלה שדנתי בה, דהיינו איך להבין בעיית טובת הנאה. אם בעיית טובת הנאה היא הגדרתה כ"הנאה", אין לזה קשר לבעלות במתנות. אבל גם אם בעיית טובת הנאה היא בעלות הישראל במתנות, עדיין פתוחה הדרך לכמה אפשרויות. יתכן שגם למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, ואין לישראל בעלות, בכל זאת משהו יש לו בתרומות ומעשרות. ולמאן דאמר טובת הנאה ממון, ויש בעלות ישראל, יתכן שבעלות זו מצומצמת.

ראשית נבדוק את האפשרויות השונות למאן דאמר טובת הנאה ממון.

א. אם נאמר שטובת הנאה אינה ממון, היינו שאניה מוגדרת כ"הנאה" הנחשבת כממון, תיתכן אפשרות שיש לישראל קניין גמור במתנות כהונה.

ב. לפי ה"מחנה אפרים" בהלכות טובת הנאה, "קניין כל דהו אית ליה בגוף המתנות כדי ליתנה לכל כהן שירצה ושאינו יכול הכהן להוציאה מידו של בעל הבית שלא מדעתו, וכ"כ מהרש"ל ז"ל... דלא גרע מגוזל פחות משווה פרוטה".

ג. ה"קהילות יעקב" כותב בסוגיין : "אפילו אי טובת הנאה אינה ממון, ואין התרומה והמעשר ממונא של ישראל, הא מיהא על כל פנים התורה נתנה לו זכות ליתנה לכל כהן שירצה... עשאתו התורה בעלים על ההקנאה, והוא הוא המקנה לכהן, אף על פי שעצם הדבר אינו של הישראל, וכעניין קני על מנת להקנות". לפי ה"קהילות יעקב" יש לישראל בעלות חלקית (רק לעניין הקנאה) בכל החפצא. לעומתו סובר ה"מחנה אפרים" שיש לישראל בעלות גמורה, אבל רק בחלק מהחפצא (קניין כל דהו).

ד. בעל שו"ת עמודי אור כותב (קה ' ז'): "ולמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, לא מקניא בחליפין... יורש אינו יורשה... אינו יכול ליתנה לאחר, ומכל מקום מבואר הוא בסוגיא דערכין (דף כ"ט.) דיכול להקדיש טובת הנאה... ולפי זה הדבר מסתבר לכאורה, דחוב לא גרע מטובת הנאה". כוונתו לא לגמרי ברורה, אבל ההשוואה בין חוב לטובת הנאה מאירה לנו את שיטתו. בחוב לכאורה, לא שייך בשום פנים להקדיש את גוף המלווה, היות ומלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין. אבל אפשר לשקול אפשרות להקדיש חוב. כך גם בטובת הנאה הישראל אינו בעלים כלל על גוף החפץ, אלא על זכות טובת ההנאה, ואותה הוא מקדיש[10].

ה. יתכן שאין לישראל שום קניין זכות בתרומות ומעשרות, והאפשרות להרוויח כסף ע"י נתינה לכל כהן שירצה היא רק אפשרות פוטנציאלית[11].

ואילו למאן דאמר טובת הנאה ממון:

א. אם טובת הנאה ממון, היינו שזה מוגדר כ"הנאה", יתכן שאפילו למאן דאמר זה אין לישראל שום קניין במתנות.

ב. אפשר לומר כמו הקהילות יעקב שהישראל הוא רק בעלים של ההקנאה, ומאן דאמר זה סובר שקני על מנת להקנות הוי בעלות.[12] (נדרים מ"ח:)

ג. יתכן שיש קניין בחפץ עצמו, אבל רק בטובת ההנאה שבו. ועיין בערכין (כ"ח:), "מחרים אדם את קודשיו... הבכור... וכיצד פודים אותו, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו". לפי פשטות המשנה יש לישראל קניין בכור רק עד שווי טובת ההנאה שבו, ולפיכך יכול להקדיש רק סכום זה, ואם בא לפדות, בא לפדות רק סכום זה[13].

ד. לפי הריטב"א (קדושין נ"ח: ד"ה "לימא "), יש לישראל קניין בכל.

לסיכום: הסברנו בעיית טובת הנאה, אי הווי ממון בשתי דרכים: א. האם יש לישראל בעלות במתנות כהונה, ב. האם הנאה הזו, שיכול הישראל לתת לכל כהן שירצה, מוגדרת כ"הנאה" פורמאלית - הלכתית. ולאחר מכן ביררנו רמת הבעלות בטובת הנאה.

עכשיו, אפרט בקיצור האפשרויות השונות בהבנות קנייני אגב וחליפין, ואח"כ נשלב זאת עם סוגיית טובת הנאה במגמה להבין את הגמרא בב"מ "טובת הנאה אינה ממון לקנות באגב וחליפין...".

ב. אופי קנייני אגב וחליפין

1. קניין אגב:

בקניין זה הקונה מבצע מעשה קניין על נכסים שיש להם אחריות (קרקע) וע"י מעשה קניין זה נקנים לו גם נכסים שאין לו אחריות (מטלטלין). (עיין קדושין כ"ו.). ניתן להבין קניין זה בשלשה דרכים:

א. מטלטלין שאינם כ"כ חשובים בטלים לקרקע שהיא דבר חשוב, ויש חפצא אחד של קרקע יחד עם המטלטלין, כאילו הם חלק מהקרקע. (עיין בריטב"א קדושין כ"ז: ד"ה "אמר רב אחא דאגב אבדינהו בקרקע עצמו ובגוף אחר דמו" [14].

ב. מעשה קניין על הקרקע מתייחס גם למטלטלין היות שהקרקע והמטלטלין הם עסקה אחת, אבל אין המטלטלין בטלים לקרקע, ואין מעשה קניין על המטלטלין עצמם, אלא מעשה קניין על הקרקע, הגורם חלות קניין על הקרקע, גורם לחלות קניין גם על המטלטלין דהוי חלק מהעיסקה.[15]

ג.אין הקניין באגב מבוסס כלל על מעשה קניין, אלא על גמירות דעת, ומעשה הקניין על הקרקע הוא רק כדי להראות או ליצור דעת לגבי המטלטלין. ועיין בקדושין כ"ז. שמסתפק אם אפשר לקנות מטלטלין לאדם אחד ע"י קרקע הנקנית לאדם אחר.

2. קניין סודר (חליפין):

גמר קניין זה הוא ע"י העברת כלי מהלוקח למוכר[16]. יש ארבעה דרכים בהבנת קניין זה:

א. יתכן שקניין סודר מבוסס על העיקרון של קניין כסף. ועיין בראב"ד פכ"ט הלכות מכירה ה"ח, ופ"ה מהלכות אבידה ה"ג.

ב. עיקרון הקניין הוא החלפה ותמורה. בקניין כסף - הכסף הוא הקונה והחפץ הוא הנקנה. בתמורה אין קונה ונקנה אלא מחליפין חפץ בחפץ. ועיין בשיטה מקובצת ב"מ (דף מ"ו: ד"ה אבל הריא"ף ) שמחלק בין החלפה לקניינים אחרים.

ג. יתכן שאין משמעות של קניין בסודר, אלא שזה מעשה פורמאלי הנותן תוקף להסכמת הצדדים, "לקיים כל דבר". ועיין בחידושי הריטב"א החדשים ב"מ (דף מ"ז. ד"ה בההיא ) "עיקרא מילתא גזירת הכתוב הוא וכו '".

ד. אין בכלל מעשה קניין בנתינת סודר, והקניין מתבצע על ידי גמירות דעת. נתינת הסודר היא רק להראות או ליצור גמירות דעת. ועיין ביד רמה ב"ב (דף קי"ד ד"ה ברם) ובמאירי ב"מ (דף מ"ה: ד"ה זה).

ג. טובת הנאה באגב וחליפין

נחזור להסבר סוגייתינו "... טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין, הכי נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע. ולא היא, מתנות כהונה נתינה כתיב בהו, חליפין דרך מקח וממכר היא, מטלטלין אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא". ישנן ג' דרכים בהסבר פשט הגמרא ביחס לקשר בין בעיית טובת הנאה והאפשרות לקנות באגב וחליפין.

א. ניתן להעלות את שתיהן ביחד. אם טובת הנאה ממון, אפשר לקנות באגב וחליפין, אבל אם אינה ממון אי אפשר לקנות. ולפיזה בהוא אמינא טובת הנאה אינה ממון. הגמרא מסיקה "לא היא" שאפשר לקנות באגב וחליפין מפני שלמסקנה טובת הנאה ממון.

ב. ללמוד את כל הסוגיא לפי מאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, ואם כן ההוא אמינא דאין לקנות באגב וחליפין מובנת, אבל מסקנת הגמרא, דאפשר לקנות אף על פי שטובת הנאה אינה ממון, טעונה הסבר.

ג. ללמוד את כל הסוגיה לפי מאן דאמר טובת הנאה ממון, ואם כן מסקנת הגמרא דאפשר לקנות באגב וחליפין אתיא שפיר, אבל ההוא אמינא שאי אפשר לקנות צריכה ביאור.

 

א. הדרך הראשונה התולה את האפשרות לקנות, בשאלת טובת הנאה, היא שיטת הריטב"א [17] ולדבריו נראה שטובת הנאה ממון, היינו שיש לישראל בעלות, ולפיכך הוא יכול להקנות המתנות. ולמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון, אין הישראל יכול להקנות, דאין לו בעלות בתרומות ומעשרות.

ב. הרמב"ם פוסק בהלכות גניבה ואישות שטובת הנאה אינה ממון. ובכל זאת פוסק שאפשר להקנות מתנות כהונה באגב. עיין פי"א מהלכות מעשר שני הי"א. (ועיין בש"ך חו"מ סר"ג סק"א ). ואם כן הוא לומד סוגייתינו בדרך השנייה, ומסקנת הגמרא שאפשר להקנות טובת הנאה באגב וחליפין, היא למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון. כדי להסביר מסקנה זו נחזור לחלק הראשון של המאמר העוסק ברמת הבעלות בטובת הנאה.

אם נגדיר טובת הנאה כ"הנאה" אפשר לומר שיש בעלות גמורה. ואם כן נוכל לפסוק שטובת הנאה אינה ממון, ובכל זאת ניתן להקנותו.

לפי ה"מחנה אפרים" יש לישראל קנין כל דהו בגוף המתנות, אף למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון. ושוב תיתכן שיטת הרמב"ם דאפשר להקנות טובת הנאה אפילו אם אינה ממון.

לפי ה"קהילות יעקב", אף על פי שאין שום בעלות בגוף המתנות, בכל זאת יש לישראל בעלות על ההקנאה. ואם כן אתי שפיר גם בדרך זו.

לפי ה"עמודי אור" יש לישראל זכות פורמלית של טובת הנאה זכות זו לא ניתנת להקנאה, ובכל זאת ניתנת להקדשה. מה ההבדל בין הקנאה להקדשה? עיין במקור החיים (סימן תל"א ס"ק ג') שהקדש שאני דהוא קנין הנתפס בדיבור. כלומר הצורך בבעין בקנין לפי השיטה הזאת, הוא רק למעשה הקנין שמעשה קנין מתייחס רק לחפץ ממשי, אבל הרעיון של קנין שיך גם בזכות פורמלית אף על פי שאיננה בעין. ולפי זה בתחומים שיש חלות קנין בלי מעשה קנין, כמו הקדש הנתפס בדיבור, תתכן חלות זו גם על זכות פורמלית.

ובכן נחזור לחלק השני של המאמר, אופי קניני אגב וחליפין. אם הם סוגים של מעשי קנין, לא יחולו על זכות טובת הנאה, אבל אם קנינים אלו בנויים על גמירות דעת, יתכן שיחולו על זכות הפורמלית של טובת הנאה אפילו למאן דאמר אינה ממון[18]. אם אין שום בעלות או זכות בטובת הנאה, לכאורה אין אפשרות להקנותה. אבליתכן שבמתנות כהונה אין צורך בהקנאה אלא בנתינה כדי לסלק את הכהנים האחרים. ונתינה כזו אפשר לבצע אפילו למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון. וזו מסקנת הגמרא "ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכו '"[19]

ג. הדרך השלישית מבוארת בשיטה מקובצת, שלפי ההוא אמינא של הגמרא אף על פי שטובת הנאה ממון בכל התורה כולה, בכל זאת אינה ממון לקנות באגב וחליפין, משום שאגב וחליפין הם קנינים גרועים. אם נבין כמו הריטב"א, שלפי השיטה שטובת הנאה ממון, יש בעלות גמורה בכל החפץ, לכאורה אפשר יהיה להקנות טובת הנאה באגב ולחליפין, אבל אם אין בעלות גמורה על כל החפץ, אלא על טובת הנאה שבו, נפתח לנו פתח לחלק בין סוגי הקנינים, ולומר שקנינים גרועים לא יועילו. השאלה היא למה אגב וחליפין נחשבים לקנינים גרועים? אם אגב וחליפין הם מעשי קנין רגילים במה גריעי ? ולמה לא יקנו טובת הנאה? אלא אם נאמר שאינם מעשי קנין אלא מבוססים על גמירות דעת, ולא מוכרים ממש גוף החפץ, אלא משהו יותר מופשט (כמו טובת הנאה שבחפץ, או כח הקנאה) יתכן שקשה יותר ליצור על כך גמירות דעת ולזה רק מעשה קנין יועיל.

---