לרעי
על האמת ועל הקודש / משה מאיר
נמשך הוא האדם אל הסתום והעלום, שואף לידע, לחשוף...
והיה כי גולה הסתור...
יש אשר כצייד על גבי ארי מובס יעמוד, וכולו חדווה ותחושת און, ויש אשר ברטט ניצב, מביט בפליאה, "מה נאדר המראה"...
הצייד- מאום לא ימצא עוד בטרפו, שהרי מת הוא, וסופו באשה.
אך המתבונן - עינותיו מפכות עוד ועוד...
הצייד - עובו חושיו, אך ארי במסתרים יעורנו,
אך בעדן, בקטון - לא יחוש,
והיה כי יחבור לאדם - טפל יהא בעיניו,
ללא רז, ללא סוד...
בואו נא נבחן את דרכנו.
האך לא כצידים עטנו על תלמודנו, הנדע גם אחר כיבוש ההר לעמוד ברטט למרגלותיו, להתפעם ממרומיו ?
הנדע לשמוע המית נשמתו, או שמא מת הוא עבורנו?
ובפגשנו באדם, הנדע אהבה, אהבת-אמת?
החשים אנו ברו האדם? או שמא סוד אשר עבורו אין צורך בשבירת חומה, כי אם בפתיחת-לב - זר הוא לנו?...