פרשת שמשון / צבי בזק
"ויהי איש אחד ממשפחת הדני ושמו מנוח, ואשתו עקרה ולא ילדה" -(שופטים י"ג א')
שבט דן, הפחות שבשבטים, כדברי הילקוט שמעוני שם, עדין אינו מבוסס בארץ-ישראל. עדין מחפש הוא נחלה לשבת בה- "כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל בנחלה" (שופטים י"ח), וילחצו בני האמורי את בני דן ההרה" ( שם א'). כמו כן מצאנו בשירת דבורה רמז המציין את עובדת היותו של השבט נע ונד, ומנותק מן הנעשה בארץ - "ודן למה יגור אוניות".
גם המדרש שם לב לפחיתות של שבט דן, ואומר על כך הילקוט שמעוני שם "אילולא שנתדבק למיוחד שבשבטים (יהודה), אפילו שופט אחד לא היה מעמיד ".
אך בתורה נראים פני הדברים אחרת. בברכת יעקב לדן, בבראשית מ"ט, נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", ואומר על כך המדרש רבה שם, "כאחד- כמיוחד שבשבטים".
דן הוא השבט החמישי, אחרי ארבעת הראשונים מבני לאה. המספר חמש מציין את המצאות נקודת הטוב הנסתרת, הקיימת בעולם. ארבע הוא מספר רוחות העולם. הם נפגשות בנקודה המרכזית המאחדת אותם, שהיא הנקודה החמישית, המקור שממנו יוצא הכל. זוהי גם כוונת חז"ל שהעולם הזה נברא בה"א (מדרש רבה בראשית, פרשה י"ב - "בהבראם - בה"א בראם") - זאת אומרת : שגם בשיא הרע שבעולם אפשר למצוא נקודת טוב נסתרת. כך גם בשבט דן- עם היותו הפחות שבשבטים, קיימת אצלו איזו נקודת טוב, אשר עתידה להתגלות. ואולי זו משמעות היותו החמישי בסדר השבטים.
בפרק י" בשופטים, לאחר התבססותם של רב שבטי ישראל בנחלותיהם, מופיעה פרשת שמשון. יתכן שפרשה זו באה כניסיון להוציא משהו יקר וחשוב, אולי מעין משיח, מאותו שבט. ננסה לעיין בפרשת שמשון על מנת ללמוד על אישיותו, למה ציפו ממנו, מה התגשם, ומהן הסיבות שגרמו לכשלונו.
"ויהי איש אחד... ושמו מנוח (י"ג, א'), איש אחד- נאמר בילקוט שמעוני שם- מיוחד שבדורו. גרוע אם כן, מצבו של אותו דור, שהרי נאמר על מנוח במסכת ברכות ס"א על הפסוק "וילד מנוח אחרי אשתו" - "אפילו בר בי רב נמי לא קרא לא ידע אפילו פסוקים פשוטים שנאמר: "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" (בראשית כ"ד), ולא לפני האיש", שהרי אסור ללכת אחרי אישה. וזהו "המיוחד שבדורו..." ואולי משום כך מתגלה מלאך לאשת מנוח, ולא למנוח עצמו.
המלאך נותן הוראות לגבי התנהגותם של מנוח אשתו, ובנם העתיד להוולד - "נזיר יהיה הנער מן הבטן", מורה לא יעלה על ראשו", "אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא". נראה מן הכתובים שנועד לשמשון תפקיד מיוחד, תפקיד שלא היה כמותו לאף אחד מן השופטים לפניו. אומר הילקוט שמעוני: "שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פ"ד)- מה שמש מגן על העולם, אף הקב"ה מגן על ישראל". ועוד בילקוט שם- "כיחידו של עולם שאין צריך סיוע, כך שמשון". רואים מזה שנועד לשמשון תפקיד חשוב ביותר- הגנה וסיוע לעמ"י, שרמתו של ה' כביכול.
שמשון נקרא מלשון שמש- "ואוהביו כצאת השמש בגבורותו " (שופטים ה') ומצד שני- "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג'). גבורה וצדקה, אלו הם תכונות השופט, תכונות של מנהיג אמיתי. השמש מחממת ומרפאת, אך יכולה גם לשרוף. כך שמשון- בעל כוחות גדולים כשמש, שעל גבורה, בעל שאיפות גדולות, ואלה עלולים לשמש להושעת ישראל- הריגת פלישתים נצחון במלחמות, אך כך אותם כוחות גדולים אם אינם מכוונים לטובה עלולים מצד שני לגרום לשמשון לרדת לתהומות חטאים עמוקים.
הרב קוק באורות הקודש ג', פ"ט, במאמר "ההתקשרות ונתיב החיים" המדבר על בני אדם נעלים ובעלי כחות גדולים שפרשו מדרך הישר- "... אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים להיות אובדי דרך ואומללים בחייהם... וכשם פורשים מן התורה מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות והתעוררות הרע המחריד". נראה שאין מתאים להגדרות אלו משמשון, שבשעת התעלותו הגיע לנצחונות גדולים על פלישתים, אבל בירידתו לעומק החטא - חטא הזונה, דלילה - אשר בגלל תאוותו אליה ויתר על נזירותו שהוקדש לה מרחם. שהרי "כל הגדול מחברו יצאו גדול ממנו". מי שלמד הרבה והתעלה, והשקיע הרבה בפיתוח כישוריו ותכונותיו, גורם הוא להם לגדול ולהתעצם, ומשעבד אף את יצר הרע שלו עם כל הכחות הגדולים הטמונים בו (עיין בסוכה נ"ב באורך, בנושא זה), וצד הטוב. אך אם נוטה האדם מדרך הטוב, עדיין ממשיכים לפעול בו כל הכחות שחיזק ופיתח, אך הפעם לצד ההפוך- לכיוון הרע, וכבכל הכח. וכך קרה לשמשון כפי שנראה.
"נזיר אלוקים יהיה הנער", נאמר כאן. ואומר על כך המדרש בילקוט שמעוני "גלוי וידוע לפני ה' ששמשון יהיה הולך אחר עיניו, ולפיכך הזירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין ומביא לידי זימה, ואילו היה שותה לא היתה לו תקנה לעולם". ידע ה' מי הוא שמשון, מהם כחותיו העצומים, אשר יכולים לשמש לו לעזר רב אך יכולים להיות גם לרועץ, ולכן הזירו בנזיר, על מנת שיגביל את תאוותיו, ישתמש בכחותיו לטובה בלבד, ולא ילך אחרי הבלי העולם, ובכך יצליח בתפקידו כשופט להושיע את ישראל מיד פלישתים.
שמשון נולד, ואמנם בצעדיו הראשונים זוכה לברכה רבה, והשראת השכינה "ויגדל הנער ויברכהו ה' ", ותחל רוח ה' לפעמו" - ועל כך אומר המדרש - "שהיתה שכינה מקשקשת לפניו". אך כבר בשלבים הראשונים של חייו, מתחילה הירידה. "וירד שמשון תמנתה " וירד, לשון ירידה, וכמו ב "וירד יהודה מאת אחיו", שהגיע אח"כ למעשה תמר, כך שמשון- ירד תמנתה ושם הלך אחר עיניו - "וירא שם אשה מבנות פלישתים... ויאמר... אותה קח לי, כי ישרה היא בעיני" - בלי לבדוק את האשה מבחינה פנימית- מי היא, מה יחוסה, מה מדותיה, מאיזה עם היא. אלא "וירא"- "ישרה בעיני". ואמנם עדיין אין זו ירידה ממש- "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי תואנה הוא מבקש מפלישתים" - אע"פ ששמשון, מצד עצמו, הלך כאן אחרי עיניו, מצד ה' היתה כאן כוונה נעלה, הזדמנות לנקום בפלישתים.
בדרך לתמנה, עובר שמשון בין הכרמים, פוגש אריה והורגו. כשהוא חוזר לשם לאחר זמן, על מנת לקחת את האשה אחרי הסכמת הוריו, מוצא הוא דבש בגויית הארי. מה משמעותו של הדבש?
בשמואל א' י"ד מסופר על שבועה שהשביע שאול את העם, בשעת מלחמה בפלישתים- "ארור האיש אשר יאכל לחם עד ערב". יונתן בנו לא שמע על השבועה, וכשמצא יערת דבש ביער אכלה. ותגובתו היתה- "ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי מעט דבש הזה". זהו תפקידו של הדבש - מאיר עינים, אך האם צריך שמשון לטעום- והלא על המנהיג האידאלי אומר ישעיהו -" ולא למראה עיניו ישפוט"? ודוקא כאן מופיע דבש, המאיר עינים, בדרכו של שמשון אל האשה שגם אותה בחר על מראה העיניים.
ועם זאת, נוצל קשרו זה של שמשון אל הפלשתים, ע"י ההשגחה - להכאה ונקמה בהם, כפי שאנו קוראים בסוף פרק י"ד ותחילת ט"ו, ועל נקמותיו של שמשון בפלשתים לאחר שרימוהו וגזלו ממנו את אשתו.
בהמשך פרק ט"ו אנו קוראים על שמשון המכה בלחי חמור אלף איש. אל עם הנצחון הגדול מופיעה כאן הדרדרות נוספת של שמשון. בפסוק ט"ז הוא אומר מעין שירה על נצחונו -"בלחי החמור, חמור חמורתים, בלחי החמור הכיתי אלף איש" השורש החוזר: חומר, חמור, חומריות. וכמו כן "הכיתי", בלי עזרת ה' לישועה זו. אך מיד מעמידו ה' על טעותו ומקומו האמיתי- "ויצמא מאוד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת, ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים?" שמשון אמנם מקבל את המסר, וזועק לה' - "אתה נתת... " אתה ולא אני, ומיד כשמודה בכך שמשון מגיעים המים - "ויבקע אלוקים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי". ברגע שיודע שמשון מי הוא העל הבית על העולם, ומיהו נותן הישועה האמיתי, חוזרת זכותו לחיות. לחיות - ולהמשיך בתפקידו.
אך למרות הודאתו זו, ממשיך שמשון בהדרדרותו. בתחילת פרק ט"ז נאמר "וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה ויבוא אליה". שוב הולך אחר עיניו. "וירא"- ומיד "ויבא אליה". אך בפסוקים הבאים אנו רואים שעדיין שומר שמשון על הקשר עם שורש אומתו. "ויאחז בדלתות שער העיר... ועלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" - פניו עדיין לחברון, ומי שמחובר לחברון עדיין לא נותק ממקור האומה, האבות. אך שמשון יורד במהירות גם מהר חברון. "ויאהב אישה בנחל שורק ושמה דלילה", ודורשים חז"ל על שמה, מדרש המובא בילקוט שמעוני שם- "דלדלה כחו, דלדלה לבו, דלדלה מעשיו". את מה שנותר עוד בשמשון, את מקצת הטוב שעדין היתה קימת בו, מדלדלת דלילה לגמרי. שוב, לא בבת אחת מגלה לה שמשון את סוד כחו, לאט לאט, שלב אחרי שלב מדרדר שמשון עד שמגלה לה את כל לבו, והוא מרמה אותה שלוש פעמים, אשר בהם אפשר למצוא סמלים יפים להדרדרות מצבו:
א. "אם יאסרוני בשבעה יתרים לחים" - יתרים- חבלים דקים.
ב. "אם אסור יאסרוני בעבותים חדשים" - חבלים עבים יותר.
ג. "אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת".
אולי ללא מודעות לכך, מראה כאן שמשון בדיוק נפלא את שלבי הדרדרותו. "יצר הרע דומה תחילה לחוט ולבסוף לחבלים ולעבותות" אומרת הגמרא בסוכה נ"ב. שמשון מתחיל ב"יתרים" - חבלים דקים, כי בתחילה מושך יצר הרע את האדם בעדינות ובקלות, לאט ובפיתוי, כמעט בלי שהאדם ירגיש בכך. אח"כ הוא עובר לעבותו - חבלים חזקים יותר, שכח משיכתם גם הוא חזק יותר, משל לאדם שכבר התחיל להסחף אחר יצרו, להענות לדרישותיו, וממילא מושך אותו היצר יותר יותר, כחבל עבה. "הוי מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה", ונאמר בישעיהו ה'. בתחילה, האדם מושך את עצמו את העון בחבל, בקלות, ועדיין יכול הוא להמלט מחטאו, אך אם הוא ממשיך להענות ליצרו, נסחף הוא אחריו בכח חזק יותר.
והסימן השלישי- אריגת מחלפות הראש עם המסכת. כאן אין עוד משיכה. יש כבר אריגה, סימן לקביעות, להתמקמות. מפרש כאן הרד"ק - "לארוג שערותיו שלא יוכל לזוז". כאן קבוע האדם בחטאו, ואין לו עוד יכולת לצאת ממנו. "ותתקע ביתד" האדן תוקע יתד במקום חטאו ונקבע שם מקומו לעולם.
אמנם גם ממצב זה מצליח שמשון להשתחרר - "ויסע את היתד הארג והמסכת" - עד כדי כך גדול כחו של שמשון, וממילא באה שאלת דלילה - "במה כחך גדול" - כיצד אתה יכול להצליח לצאת גם ממצבים ירודים כאלו? אך שמשון למרות ידיעתו את כחתיו העצומים, את האפשרות האחרונה כמעט, שעדין נותרה לו לצאת גם ממצבו הירוד ומדלילה, אינו מנסה לנצל אפשרות זו. "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים, ותאלצהו, ותקצר נפשו למות" - דורשים חז"ל בילקוט שמעוני שם- "שהיתה נשמטת ממנו בשעת תשמיש". הגיע לנסיונות שאין האדם יכול לעמוד בהם, ואז הדרדר לגמרי וגילה את סודו : "אם גלחתי וסר ממני כחי, וחליתי והייתי אחד האדם". כי כל זמן שיש לשמשון קשר כלשהו וחיבור עם שערותיו, עם "נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר ז'), עדיין יכול הוא לקבל סיעתא דשמיא ולעלות מן התהום אליה הדרדר, אך ברגע שיגולח שערו, ינותק גם קשר זה, האחרון שעוד נותר לו עם הקב"ה.
"ותגלח את שבע מחלפות ראשו", וממילא נותר שמשון לעצמו, עזוב ועלוב, אינו נזיר ואינו מקודש. לכן אין גם טעם להשאיר לו את עיניו, אותם עינים שבהם כמעט הלך אל הרע. ולכן "וינקרו פלישתים את עיניו".
"שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו" נאמר בסוטה ט: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" - נאמר בבמדבר ט"ז וזה נאמר לכל אדם, על אחת כמה וכמה למי שאצורים בו כחות גדולים, העשוים להורידו אל עומק החטא. אך שמשון, כיון שחטא בעיניו, אין עוד טעם להשאירם אצלו, ולפיכך נקרו אותם הפלשתים. "ויורידוהו עזתה, ויאסרוהו בנחשתיים, ויהי טוחן בבית האסורים" טוחן אומר הילקוט שמעוני "לשון חוטא, שכל אחד מהפלשתים הביא את אשתו לשמשון כדי שיבוא עליה ותלד בן חזק כמוהו". בכמה ספרי מוסר (מכתב מאליהו א', במאמר "הגהנום") מבואר שהמשמעות העמוקה של הגהנום היא החטא עצמו, ושהאדם ימשיך לחטוא בגהנום, ולחיות שם כפי שחי בעולם הזה, עם אותן תכונות נטיות ומעשים. אלא שם לא ירגיש הנאה מזה, כיון שהגוף אבד ובלה, ורק הנשמה ממשיכה לחטוא, מכח האינרציה וההרגל שהונחל לה ע"י הגוף בעולם הזה, אך בלי להרגיש שום הנאה, אלא להפך. אולי זה מה שקורה כאן לשמשון -"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". רצה שמשון ללכת אחר עיניו, לבוא על הרבה נשים, הנה קיבל- "טוחן בבית האסורים", בא על נשים רבות, אבל - בלי עינים, בלי מראה, בלי הנאה כלשהי...
ובתוך אותה תהום עמוקה וחשוכה מכל הבחינות, אשר בה נמצא שמשון, עדין לא כלו כל הקיצין. עדין נמצא איזה ניצוץ אחד. שוב נזכיר את מה שנכתב בתחילת המאמר לגבי משמעות היותו של שבט דן השבט החמישי, ואת המספר חמש, המציין המצאות הטוב בכל הרע בעולם. "ויחל שער ראשו לצמוח כאשר גלח" - משהו חדש מתחיל לצמוח, יש קרן אור באפילה. יש אפשרות להתחיל מחדש, לעלות במאמצים אחרונים מן התהום העמוקה של החטא. במאמץ גדול מנסה שמשון לנצל את אשר ניתן לו מן השמים. את מעט השיער, את מעט "נזר אלוקיו על ראשו", מנסה שמשון לנצל על מנת לצאת מחטאו וממצבו, אף אם יעלה לו הדבר בחייו. הוא כבר יודע שאין טעם לחייו. לעולם לא יוכל עוד להגיע לייעודו האידאלי, כשופט ונזיר, מעין משיח, אחרי שנוקרו עיניו וממילא לא יוכל עוד לקיים את "ולא למראה עיניו ישפוט " שהרי מי שאין לו עינים מהי גדולתו אם אינו שופט למראיהם? אחת היא מטרתו של שמשון- למות בכבוד, ולעלות איזו מדרגה מהתהום שבה נמצא, לעשות איזה מעשה של תשועת ישראל והצלתם מפלשתים. "ויאמר ה' אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה... ויט בכח ויפול הבית, ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו".
בכך נסתיימה פרשת שמשון, פרשה של אדם שאמור היה להיות מנהיג גדול, שופט ונזיר, אך נכשל בכך שהלך אחר עיניו, בגלל שבמקום לקיים את "ולא למראה עיניו ישפוט" קיים "ישרה היא בעיני", ומהליכה אחר העיניים הגיע לעריות.
נקראו עריות חסד. "וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו חסד הוא" (ויקרא י"ח). "למס מרעהו חסד" (איוב ו'), דורשים על כך חז"ל בבראשית רבה פ' ל"ג שהכוונה היא ליעקב, שנמנע מלתת את דינה לעשו. כי שני יסודות ביצר העריות- בצד אחד הטומאה הגדולה שבחיבור בין שני קרובים האסורים זה לזה, אך מהצד השני, אם מסתכלים לעומק היסוד, מגלים רצון נעלה להגיע לאיחוד, להשלמת אחד את חסרונות חברו, להרמוניה מושלמת. רצון להמשכת רצף הדורות, להנחלת מורשת אבות לבנים, ל"לא לתהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ב). ולא רק במישור שבין בני האדם קיים רעיון זה. גם במישור שבין הקב"ה לישראל קיים הרצון להביא לאיחוד- "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיה ב') "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (ירמיה ל"א), "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב'), ומצויים עוד בתנ"ך ביטויים רבים הממשילים את אהבת ה' לאהבת חתן וכלה. נוסף על כך הפועל "ידע" משמש לשני עניינים אלו, אם לעריות במובן השלילי - "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (בראשית י"ט), ואם למובן העמוק והחיובי של יסוד האחדות והחיבור- "כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו (בראשית י"ח), אומר ה' על אברהם, והמשמעות היא חיבור לנצח בינם. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" (עמוס ג') - החיבור בין ה' לישראל, תפקידו של המשיח, או המנהיג הוא להביא לאותה אהבה, להביא לחיזוק הקשר בין ה' וישראל, ובתוך ישראל- בין אדם לחבירו.כמו כן בפרק י"א בישעיהו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... לא ירעו ולא ישחיתו... ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" דעה = דעת, וגם מלשון קשר וחיבור אמו " וידע האדם את חוה אשתו" (בראשית ד'). זהו ענינו של המשיח. לפיכך נותנים לו כחות גדולים, המסוגלים לעזור לו בהגשמת ענין האיחוד שבין ה' וישראל. אך כל אותם כחות יעזרו לו באמת, בתנאי ש"לא למראה עיניו ישפוט", בתנאי שלא ישתמש בהם לצרכים הגשמיים, שהרי אז יבואו כחות אלו לביטוי בכוון שלילי- עריות וכדומה. וממילא מובן מדוע להוט היה שמשון אחר העריות שהרי תפקידו היה להיות שופט נעלה משאר השופטים, אך משלא ניצל כוחותיו לכיוון זה, באו לידי ביטוי בצד השלילי, של העריות. כי רעיון האיחוד- אחד הוא, ברובד הגשמי וברובד הרוחני. העיקר הוא לאן פונה האדם הנושא רעיון זה. "ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
"ויראהו… עד דן" (דברים ל"ד) נאמר כך בתאור על משה שראה את א"י לפני מותו. ודורשים חז"ל בילקוט שמעוני שם: "ראה משה, עד שמשון, שהיה משבט דן". כי משה שהיה אישיות בעלת כחות גדולים, אשר כולם היו משועבדים לעבודת ה', ראה בשמשון מעין משיח, ואולי אפילו משהו שאין צריך אחריו דבר. משה האמין ששמשון יוכל להתגבר בקלות על תאוותיו, וינצל את כחתיו לצד החיובי בלבד, להביא לחיזוק הקשר בין ה' וישראל. "ייראה לגבי משה- מילתא זוטרתא היא" (ברכות ה'), וממילא האמין וסמך על שמשון שיהיה צדיק ויצליח בתפקידו, אך כפי שראינו- נכשל הדבר. אך "לא אלמן ישראל" (ירמיה נ"א). תקופת השופטים, שהיתה רצופה בעיות ומשברים, בעיקר בגלל הפירוד בעם, ובגלל ש"אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", עומדת להסתיים, ובמקומה מתחילה תקופת שמואל- תקופת המעבר בין הנהגת השופט להנהגת המלך, אשר אמנם גם היא לא היתה מושלמת בכללה אך זוהי ההנהגה אשר עליה מדובר גם לעתיד לבוא, כדברי יחזקאל (לז ) : "ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם, ובמשפטי ילכו, וחוקותיו ישמרו ועשו אותם".