על הסדר שב"סדר" [1]  / שמעון גזונדהייט

הבעיה:

המדפדף בהגדה של פסח ומחפש בה מבנה הגיוני, יתמה וישאל: מה הסדר שבסדר?

לא נסתפק בתשובה שאין למצוא קו אחד מנחה לאורך כל ההגדה, משום שהיא מורכבת מכמה וכמה שכבות של טקסטים מתקופות שונות, דהיינו פסוקים מן המקרא, קטעים מן המשנה, מדרשי אגדה והלכה, תפילות ופיוטים.

"ההגדה של פסח לא בידי מחבר אחד נתחברה ולא בידי חבורת מחברים, אלא חלקי הספר נצטרפו בזה אחר זה". (דניאל גולדשמידט, בהקדמה להגדה של פסח, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ז)

ננסה להציג פתרון אחר. נציג את ראשי הפרקים של חלקי ספר זה: הא לחמא עניא - מה נשתנה - עבדים היינו -מעשה ברבי אליעזר - אמר רבי אליעזר - ברוך המקםו - כנגד 4 בנים - מתחילה - ברוך שומר הבטחתו - ארמי אובד אבי - דם צפרדע - סימנין של רבי יהודה - דרשות תנאים על קריעת ים סוף - דיינו - רבן גמליאל: כל שלא אמר - בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו - לפיכך אנו חייבים להודות - הלל.

הדרכים לפתרון הבעיה

ננסה להוכיח שאכן יש סדר ומבנה להגדה, שתכליתו להתאים את התכן למטרה החינוכית של "והגדת". בהוכחה זו נשתמש בשיטה האינדוקטיבית ובשיטה הדדוקטיבית גם יחד, הוי אומר: מהחומר הנתון בהגדה עצמה, נשתדל למצוא, עקרונות לפיהם אפשר לחלק את ההגדה לחלקיה, וגם נחפש במקור התלמודי, שעקרו הפרק העשירי במסכת פסחים, קריטריונים שניתן ליישמם כפתרון לבעיית מבנה ההגדה.

השאלה כמרכיב בהגדה:

פעמיים בהגדה אנו מוצאים קבוצה של שאלות: ארבעת הקושיות של "מה נשתנה" (נוסח מקביל בגמרא, פסחים קט"ז), ושאלותיהם של ארבעת הבנים שכנגדם דברה התורה (נוסחים מקבילים במכילתא בא, י"ח ובירושלמי פס' י, ב'). את משמעות השאלות בסדר אפשר להבין מהסיפור בדף קט"ו: בפסחים:

"למה עוקרין את השולחן? - אמרי דבי רבי ינאי: 'כדי שיכירו תינוקות וישאלו'. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמי, אמר להן: 'עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מקמן?!' -אמר ליה רבה: 'פטרתן מלומר מה נשתנה!' "

ההבנה הפשוטה של הגמרא (בל להתייחס לתד"ה "כדי") היא, שעצם פעולת השאלה להתמיהה מכשירה את השואל לקבלת מסר כלשהו, אפילו אין לו קשר בין תוכן השאלה לתוכן המסר. - לשון אחרת: אדם במצב נפשי של תמיהה דומה לשדה חרוש שמוכשר לזריעה, בהיותו מוכן לקליטת מידע.

מובן א"כ שמקום "מה נשתנה" מוכרח להיות דווקא בתחילת ההגדה, מיד אחרי ההזמנה הארמית לסדר שהיא :"הא לחמא עניא...". ודוק ותמצא שגם מיקומה של הקבוצה השניה של השאלות דהיינו, כנגד 4 בנים, הוא בתחילת ההגדה, אל שזאת ההתחלה לפי רב כדילפינן בדף קט"ז שם:

משנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח..." גמרא: "מאי בגנות? רב אמר: "מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו..." ושמואל אמר:עבדים היינו..."

סיפור מצרים והלל כמרכיבים נוספים של ההגדה:

במוך למחלוקת רב ושמואל מביאה הגמרא סיפור מאלף:

 "אמר ליה רב נחמן לדרי עבדיה: 'עבדא דמפיק לי מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מה בעי למימר ליה?' אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי'. - א"ל : 'פטרתן מלומר מה נשתנה' פתח ואמר: 'עבדים היינו...' ".

המלים האחרונות של הסיפור תמוהות, ולא מובן למה פטור העבד מלומר מה נשצנה שהרי הוא לא שאל כלום בניגוד לסיפור שהבאנו למעלה, שנמצא עמוד קודם בגמרא. הרב כשר מביא הוכחה שחמש מילים הללו נשתרבבו לכאן מעמוד שלפניו (קטו:), (הגדה שלמה עמ' 34) מכל מקום אנו למדים מהסיפור שני יסודות חשובים על המגמה החינוכית של ההגדה:

* אדם מישראל חייב להזדהות עם ההיסטוריה של יציאת מצרים.

"כיצד? - אם היה טיפש אומר לו (אביו): בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואעם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו, הכל לפי דעתו של הבן!" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, הל"ב).

* מתוך מודעות היסטורית אמיתית יבקש האדם לבטא את תודתו ויהלל וישבח את גואלו.

המסקנה

מצאנו שלושה מרכיבים יסודיים של ההגדה, הבה נבדוק כיצד מסודרת ההגדה על פיהם:

לא נתפלא שההגדה נתחלקה בדווקא לארבעה חלקים, הלא זהו המספר המרכזי של כל הסדר, אלא ששני החלקים הראשונים הם מקבילים, מפני שמתחשבים בשתי השיטות, שיטת רב ושמואל גם יחד. רבנו חננאל:

 "והאידנא עבדינן כתרוויהו " (פסחים קט"ז).

לפי דעות אחרות בראשונים, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: או ששניהם מודים שצריך לומר את שתי הפסקאות, והמחלוקת היא במה להתחיל, או שהשני מוסיף על הראשון שצריך לומר גם עבדים היינו (השווה סיכום כל השיטות בהגדה של הרב כשר, עמ' 23-26).

כפי שאמרנו למעלה, בתחילת הסדר חייבת להיות שאלה כהכנה לקיום מצות סיפור יציאת מצרים. סמוך לסיפור באים הודאה ושבח כתגובה טבעית מידית כפי שלמדנו מדוגמתו של דרו עבדו של ר' נחמן. נראה שהלשון המקבילה: ברוך המקום - ברוך שומר, מבליטה את ההקבלה הכללית של שני החלקים. החלק השלישי חוזר בתוכנו על הנוסחה הקבועה של ההגדה: סיפור - הודאה ושבח, אלא שהפעם ננקטה שיטה חינוכית אחרת: לפי דעתו של הבן אביו מלמדו, הפעם אין מציגים מסר מופשט וקצר: עבדים היינו או מתחילה, אלא לפי המשנה (פסחים פ"י משנה ד') חייב אדם "לדרוש" את פסוקי התורה מ"ארמי אובד אבי" עד סוף הפרשה. ברור ששיטה זאת מנסה להמחיש את התוכן על ידי שאיבת כל האינפורמציה מפסוקים הידועים לכולם. לא דבר ריק הוא שבחרו דווקא בפסוקים של ספר דברים ולא של ספר שמות. פסוקים אלו, הכלולים בווידוי ביכורים לשונם קלה ופשוטה, ושגורים הם בפי כל העם. ולא זו בלבד, אלא שבדרשת פסוקים אלו ממחישים כל מילה ומילה על ידי פסוקים דרמטיים, הלקוחים מהמקור האותנטי של יציאת מצרים, בספר שמות, ומציירים לנו את העלילה בצבעים עזים. גם בחלק זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח כדרך שערוכים שני החלקים הקודמים, אך בעוד שההבדל העקרוני בין רב לשמואל הוא, שאחד מתאר את העבדות הרוחנית (מתחילה), והשני את העבדות הגופנית (עבדים היינו), נזכרו ב"ארמי אובד אבי" גם עניין השעבוד הגופני והרוחני וגם עניין החרות המדינית והרוחנית.

החלק הרביעי מתחיל בדברי רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח" (פסחים פ"י משנה ה'). אם בחלק הקודם המרכיב הסיפורי מודגש יותר מאשר בשני החלקים הראשונים, הרי כאן הוא מוחשי ממש: לא מסר מופשט קצר ולא דרשות של פסוקים, אלא פשוט מסתכלים בשולחן ומסבירים את משמעותם של המרכיבים המרכזיים בסדר.

כסיכום ממשיכה ההגדה במשנה ה' (שם): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו...", הרי זו תמצית ותכלית של כל היסודות הסיפוריים שראינו בהגדה. בסמוך לזה נמצא הקשר הנצחי בין מודעות היסטורית לבין ביטוי של הודאה ושבח, שבא כאן לידי ביטוי במעבר להלל, שיאם של כל ביטויי שבח והודאה בהגדה: "לפיכך אנו חייבים להודות...!"

---

[1] התפרסם שנית בדף קשר 84.