הערה בעניין "וחי בהם" / הרב אליקים קרומביין
הרא"ש בפרק שמיני דיומא (סימן י"ד) דן ב-"חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה, ואין שחוט אם לא נשחט בשבת": האם מוטב לו לשחוט בשבת, או להאכיל לו נבילה שהיא לכאורה איסור קל יותר? הרא"ש מביא שם את דעת מהר"ם מרוטנבורג ששוחטים לו בשבת, "והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה, ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו, או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן, אלא כיון שהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול, והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה - המאכל מותר, אבל הנבילה - המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה".
מדברי מהר"ם עולה שעדיף לשחוט בשבת, משום ששבת הותרה במקום פיקוח נפש, וממילא אין שום צורך להשתדל להימנע מחילול שבת במקום פיקוח נפש, כמו שאין עניין להימנע משחיטה ביום טוב המותרת משום אוכל נפש. גם הרשב"א בתשובה (הובא בבית יוסף או"ח סימן שכ"ח) הביא שיטה זו שעדיף לשחוט בשבת מלאכול נבילה, ונימק אותה משום ששבת הותרה במקום פקוח נפש, אלא שדחה את השיטה באומרו "וכמדומה לי שהוא הלכה דחויה ולא הותרה". אולם הדברים אינם מובנים. הרי אף אם נאמר ששבת הותרה במקום פקוח נפש, ניתן לומר באותה מידה שנבילה הותרה, שכן הדחיה של פקוח נפש ביחס לכל המצוות- כולל שבת ונבילה - נלמדת מפסוק אחד: "וחי בהם" ולא שימות בהם, לפי מסקנת הגמרא ביומא (פה:). מדוע, אם כך, עלינו לוותר על שבת דווקא ולשמור על איסור נבילה? נראה, שהרא"ש בא להסביר עניין זה בסוף דבריו הנ"ל: "ושחוטה - המאכל מותר, אבל נבילה - המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה". אך כאמור הדבר טעון הסבר.
והנה הגאון החתם סופר ישב על המדוכה בסוגיה זו. בתשובתו (או"ח סימן ע"ט), ותורץ ביאורו דהא פקוח נפש דוחה את כל מצוות נלמד מ"וחי בהם" לפי מסקנת הגמרא, אבל עיין בגמרי שם לעיל מיניה שהביאו דעות אחרות לגבי מקור דין זה. וביניהם דעת ר' שמעון בן מנסיא : "ושמרו בני ישראל את השבת - חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ומפסוק זה אפשר ללמוד דין מיוחד של פקוח נפש בשבת מעבר לכל המצוות, שבכולן אומרים דחויה אך בשבת אומרים הותרה. ברם חזר הגאון בסימן פ"ה והניח דברי עצמו בצריך שכן מפשטות הגמרא משמע שכל הלימודים נדחו למסקנה מוץ מ"וחי בהם" (עיין שם שהקשה גם מצד אחר). גם לא ברור כיצד נפרש לפי דרכו את סוף דברי הרא"ש שהובאו למעלה ("ושחוטה המאכל...").
ונראה לומר שבאמת נכון הוא ששבת הותרה במקום פיקוח נפש ואילו איסור נבילה רק נדחה ולא הותר אלא שיסוד החילוק איננו מקרא, אלא מסברא. שהרי מצאנו דוגמא למחלוקת הנ"ל בין המהר"ם לרשב"א - האם שבת הותרה או דחויה במקום פקוח נפש - במחלוקת האמוראים אם טומאה הותרה או דחויה בציבור (יומא ו:), ועיין בבית יוסף הנ"ל שהקיש ממלחוקת אחת לשניה. אם נתבונן בידיעה הסוברת טומאה הותרה בציבור, לכאורה נמצא שיש שתי נפקותות כלליות בדבר.
האחת, מהקביעה שטומאה דחויה בציבור מתחייב, אסור הקרבה בטומאה אלא אם אין כל דרך אפשרית להקריב בטהרה. מה שאין כן אם הותרה, אז מותר הדבר, אע"פ שאפשר למצוא דרך להקריב בטהרה. והיינו דאיתא ביומא ו: דלמאן דאמר דחויה, אם כל הכהנים מאותו בית-אב טמאים, חייבים להביא כהן טהור מבית-אב אחר, ואילו למ"ד הותרה א"צ בכך.
ונפקותא שניה - עיין בפסחים פ. במחלוקת האם יש תשלומין לפסח הבא בטומאה, והיינו שהקריבו פסח ראשון בטומאה, כדין קרבן ציבור הבא בטומאה. ושם אומרת הגמרא "לימא בהא קמיפלגי, דמאן דאמר אין תשלומין וכו ' קסבר טומאה דחויה היא בציבור, ומאן דאמר יש תשלומין קסבר טומאה הותרה בציבור". והנה התוס ' שם ד"ה לימא : ביארו את הקשר בין שתי השאלות: "לכולי עלמא טהרא מדחיא ולא טומאה, דאיש כי יהיה טמא משמע דהאיש לבדו טמא והציבור טהורים. ומאן דסבר טומאה הותרה, מיקרו שפיר טהורים". למדנו מכאן יסוד נוסף, שלמאן דאמר דחויה, הטומאה במקומה עומדת אלא שמותר להקריב בטומאה, ואילו למ"ד הותרה, הטומאה הופכת לטהרה, ואין זה נחשב שהקריבו בטומאה.
ולכן מצאנו (שם ע"ז.) שלמ"ד טומאה דחויה, צריכים ריצוי ציץ בזמן ההקרבה, מה שאין כן לפי הסובר הותרה. ולכאורה קשה, הרי הרשב"א סובר ששבת דחויה במקום פקוח נפש ושם אין מקום לריצוי ציץ. אלא שלהתיר את מעשה האיסור בוודאי א"צ בריצוי הציץ. ולזה מספיקה עצם הדחייה שפקוח נפש דוחה שבת ועבודה דוחה טומאה. אבל בקרבן מלבד מעשה האיסור הרי הקרבן פסול, ולסובר דחויה אפילו אם ההקרבה מותרת - סוף סוף הקריבו קרבן בטומאה, ולכן צריך ריצוי ציץ כדי שיעלה לרצון. וכן כתב רש"י שם: "טומאה דחויה היא בציבור ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא הוו מיתכשרי ". ואילו למ"ד הותרה הטומאה הופכת לטהרה, ולא רק האיסור ניתר, אלא אף הקרבן עצמו כשר ומכפר בלי ריצוי ציץ.
נמצאנו למדים שיש שתי נפקותות בדין שטומאה הותרה בציבור: שא"צ להתאמץ להקריב בטהרה, וגם שהטומאה עצמה הופכת לטהרה. והנה מסברה, נראה שהא בהא תליא. מכיוון שאין כאן טומאה, כל מאמץ להקריב בטהרה "אמיתית" מיותר. אבל לו הטומאה היתה נשארת על כנה, כי אז היינו צריכים לטרוח ולהקריב בטהרה אם רק אפשר.
מעטה ברור שכל המושג של "הותרה" שייך רק במקרה שאין האיסור תלוי במציאות גרידא, אלא בחלות שם ע"פ דין שהתורה חידשה, כגון טומאה, שהתורה יצרה אותה והיא יכולה גם לבטל אותה. וכ"כ התורה יצרה חלות שם "מלאכה" לתורך איסורי שבת. אין האיסור תלוי במציאות פיזית בלבד, שכן אפשר לעשות מעשה הזהה במציאות למעשה מלאכה, ובכ"ז התורה מפקיעה ממנו שם מלאכה בגלל מטרת המעשה מכשירי אוכל נפש ביו"ט, מלאכה שאינה צריכה לגופה, קרבנות ציבור ועוד. על כן התורה יכולה להפקיע את מעמד ה"מלאכה" ממעשה הנעשה לצורך פקוח נפש, וכמו שמשווה מהר"ם בין מעשה כזה למלאכת אוכל נפש. אבל איסור נבילה אינו תלוי בחלות ע"פ דין. הגדרת נבילה היא בהמה שמתה בלי שחיטה, ודבר כזה איננו מעמד הלכתי, אלא מציאות. ומציאות אינה פוקעת כי אין שום אפשרות לומר שנבילה איננה נבילה, אפילו לצורך פקוח נפש.
ולכך מכוונים דברי הרא"ש הנ"ל בשם מהר"ם : "בשחוטה המאכל מותר" - מכיוון ששבת הותרה ואנחנו שוחטים את הבהמה, אין כאן מציאות של איסור. אבל בנבילה "המאכל עצמו אסור", דהיינו מצד עצם מציאותו, בלי קשר לאיזו חלות דינית. "ארי רביע עליה", ואריה זה לא יברח לעולם. המציאות של נבילה היא קבועה ובלתי משתנית, לכן א"א לומר "הותרה" לגביה.
גם לרשב"א היה ברור שהסברה של "הותרה" תיתכן רק לגבי שבת ולא לגבי איסור כמו נבילה, כמו שביארנו. ונראה שמשום כך דחה את שיטת מהר"ם, שהואיל ורואים שפקוח נפש דוחה את כל התורה ובכלל זה גם איסורים שלגביהם בוודאי לא אומרים "הותרה", מוכח שפקוח נפש הוא דוחה ולא מתיר. ואילו מהר"ם סובר שמשם אין ראיה, דהיכא אי אפשר, (כדאיתא בחולין יב :), והיכא דאפשר שפיר אמרינן הותרה.