גדרי חיוב שמירה אצל שומר חינם / מוטי אוחנה

המאמר יתחלק לשלושה חלקים:

א. באיזה אופן חייב שומר חינם לשמור, ומדוע?

ב. כיצד חייב שומר חינם להציל, והאם יש קשר מהותי בין החיוב לשמור לבין החיוב להציל?

ג. למי רשאי השומר למסור, והאם הדבר תלוי בהסכם?

א.

בחלק הראשון נדון בדברים הבאים:

א. באיזה אופן חייב לשמור, כלומר, באיזה מקום שומר חינם צריך להניח את הפיקדון ומדוע?

ב. הניח במקום שאינו ראוי, מה דינו?

ג. הניח עם שלו – מאי?

הטור בסימן רצ"א סעיף ז' כותב: "וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור, (לגבי המקום המיוחד של כל דבר עיין סעיפים ט"ו, י"ח, כ') אבל אם פשע בו ולא שמרו כראוי אע"פ שלבסוף נאבד באונס - חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאורבני ופשע בזה דאין שמירת כספים אלא בקרקע ולא בצריפא דאורבני משום שדרך האש לשלוט בצריפא, ולבסוף באו גנבים וגנבום משם וזהו אונס ואפ"ה חייבוהו חכמים וכן כל כיוצא בזה".

כן בסעיף ט"ז: "השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או נאבד, אפילו נאנס משם כגון שנפלה עליו דליקה ונשרף עליו כל הבית הרי זה פושע וחייב"

א.

"וצריך לשמור כל דבר ודבר במקום הראוי לו" – מקור דברי הטור בבבא מציעא מב. במשנה ובדברי שמואל בגמרא: "אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע... והאידנא דשכיחי גשושאי אין להם שמירה אלא בשמי קורה והאידנא דשכיחי פרומאי אין להם שמירה אלא ביני אורבי... והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה". המורם מדבריו שעקרונית כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אלא שהגמרא מסבירה, שבזמן שיד גנבים במקומות אלו יניח במקומות שיד גנבים לא מגעת אליהם.

מהגמרא עולה, שהטעם של שמואל שכספים מקומם בקרקע היות שיד גנבים שולטת במקומות האחרים. לחשש של אש הגמרא לא חששה וכנראה בגלל שזה דבר לא רגיל,וגם אם פורצת שריפה עדיין אפשר להציל. ראיה לזה מכך שהגמרא אומרת שיניח בשמי קורה וכן יניח ביני אורבי, למרות שבמקומות אלו קיים חשש של שריפה. אלא שהגמרא בדף מב. מביאה מקרה שממנו משמע שיש גם חשש שריפה: "ההוא גברא דאפקיד זוזי גביה חבריה, אותיבנהו בצריפא דאורבני, איגנוב אמר רב יוסף אף על גב דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא...". ומעיר "הדרישה" (שם בסעיף ז') דמה שאמר שמואל כספים אין להם שמירה היינו מתרתי טעמי: האחד חששא נורא והשני חששא דגנבי. ואף על פי דבמידי אחריני איכא גם כן חששא דנורא אם לא יקברם בקרקע, לא תיקנו קבורה אלא לגבי כספים שמשאן קל וגם אין הקרקע מאבדתן מה שאין כן במילי אחריני. ואם כן תימא על הרמב"ם והטור שלא הזכירו חשש דנורא לגבי כספים. ונראה דסבירא להו להפוסקים הנ"ל, שאגב חששא דגנבי הצריכו לטמנו בשמירה מעולה גם מחשש נורא. ותקנו שלא יטמינם אלא בקרקע ולא בשמי קורה ולא בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אלא בקרקע מפני חשש האש. אלא, אחר כשבאו הרמאין וחיפשו בקרקע, לא מצאו תקנה אחרת כי אם להטמינם בשמי קורה או בכותל. ובזמנינו דליכא חשש גנבי לא חששו להצריכו לטמנו בקרקע בשביל נורא לחוד. אלא שהטור כתב בלשון זו: "משום שדרך האש לשלוט בצריפא ", משמע שבאמת יש רק חשש אחד של גנבי ואין חשש לאש היות וזה דבר לא רגיל ובמקרה של צריפא דאורבני דחשיב פשיעא לעניין נורא היינו בגלל ששם דרך האש לשלוט וגם אי אפשר להציל מה שאין כן בבית רגיל שנורא זה דבר לא רגיל וגם אם זה קורה עדיין אפשר להציל (עד כאן תוכן דברי הדרישה).

ב.

לשון הטור "השומר שהניח הפיקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב או נאבד... חייב", מקור דבריו הוא במשנה בדף מב.: "המפקיד מעשות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו (או) מסרם לבנו ובתן הקטנים (או) ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלט שימר כדרך השומרין ואם שימר כדרך השומרין פטור".

קיימת מחלוקת בין הראשונים כיצד לגרוס את המשנה. רש"י לא גורס את המילה "או" וכך הוא לומד את המשנה: "...מסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם (דקטנים)... חייב". לעומתו הרי"ף והרא"ש גורסים: "או נעל בפניהם (של המעות) שלא כראוי... חייב". הנימוקי יוסף (דף כג : מדפי הרי"ף) מסביר את גרסת הרי"ף :

"ונעל בפניהם – לפי פשט הלשון משמע כדפרש"י ז"ל דאקטנים קאי (ופירוש לפניהם כמו לעיניהם שישמרו התיבה – הגהות מא"י) אבל אינו מחוור בעיני המפרשים ז"ל מדאמרינן בגמרא בשלמא כולהו וכו ' אלא צררן, ואי כדפרש"י ז"ל לא שייך למימר כולהו דהא ליכא אלא חדא, אלא ע"כ תרתי מילי נינהו וה"ק שלא מסרן לבנו ולבתו כלל אלא הניחנן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי חייב ושמעינן מהכא דדווקא משום דנעל שלא כראוי הוא חייב, הא כראוי פטור, הלכך אע"ג דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדאיתא בגמ ' דדווקא להנהו דרי ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי וכדמוכחא בגמ ', והאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אלמא הכל לפי מקומו ושעתו, ולפי זה כגון אנו כל שנעל בפניהם כראוי כמו שרגיל כל אדם בשלו פטור, והכי איתא בהדיא בירושלמי (דפרקין הלכה ז') דגרסינן התם מאימתי אמרו שומר חינם נשבע ויוצא בזמן ששימר כדרך השומרין נעל כראוי וכו ' נתנן בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו פטור מלשלם... אלמא בשומר חינם שנעל כראוי כדרך כל אדם בשלו פטור וכן כתב ה"ר יהודה ב"ר ראובן אלברגלוני ז"ל שקיבל מרבותיו וזהו דעת הרנ"בר ז"ל בחידושיו".

ולכאורה יש נפקא מינה גדולה בין רש"י לבין הרי"ף. לפי הרי"ף אם נעל כראוי אף על פי שלא הניח בקרקע – פטור, ואילו לפי רש"י לכאורה אי אפשר לדייק דיוק זה. אלא הרשב"א (וכן הריטב"א החדשים) בדף מב. כותב: "... ואף לגרסת רש"י ז"ל איכא למשמע נמי הרי ממתניתין דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי הא נעל בפניהם כראוי פטור. ומשום נעילה כראוי בלבד הוא שפטור ולא משום שמירת הקטנים, דשמירתן לא מעלה ולא מורידה וכן דעת הגאונים ז"ל".

המורם מדבריו שאם נעל כראוי בפני המעות ונגנבו או אבדו פטור כדמשמע בגמרא. ובירושלמי הדברים מפורשים שאם נתנן בשידה תיבה או מגדל – פטור. וכן הביאו כל הראשונים – שדברי שמואל הם רק להנהו דרי ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי, וכן השיב התשב"ץ (טור השלישי תשובה כו ') שהנפקד ששם בתיבה או בארגז ונעל כראוי ונגנבו או אבדו, פטור, וכן השיב בנו הרשב"ש (תשובה ש"צ וקס"ז).

ג. שומר חינם שהניח עם שלו - מאי

הירושלמי (פרק ג' בבבא מציעא סוף הלכה ז') כותב: "נתנן במקום שרגיל ליתן שם את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב". לפני כן הירושלמי מביא את דברי ר' יוסי שאם נתנן בשידה תיבה ומגדל פטור – ומשמע שלאו דווקא בקרקע יכול אדם להניח את הפיקדון, ואם כן כשם שאדם רגיל ליתן את שלו במקום שמור (לאו דווקא בקרקע) כך יכול ליתן הפיקדון שם. אלא שהרא"ש (סימן כ"א ב"המפקיד") מעמיד את הירושלמי כך: "... והא דירושלמי דנתנו במקום שנוהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור מיירי בכיפת אבנים דמינטר מנורא ומגנבי כמו שמירה בקרקע". משמע מדבריו שרק בקרקע יכול ליתן או יניח במשהו דומה לקרקע, אלא שבהמשך דבריו הוא מביא את דברי ר"י ברצלוני שיכול ליתן בתוך תיבה או בארגז כדרך שנועל את שלו ואחר כך הוא אומר "וראוי לסמוך על קבלתו" משמע שהוא מסכים עם כל הראשונים. וכן הביא מהרי"ח שאם שמר בחדר סגור ובתיבה – פטור, דעדעתא דהכי מפקיד. (עיין בהגהות אשר"י שם בסימן כ"א).

ראשון הסובר שאינו יכול ליתן בתיבה סגורה למרות שאת שלו רגיל ליתן שם הוא ה"אור זרוע" [1]. (לגבי שיטת הרמב"ם נדון להלן). ובפסקיו לבבא מציעא (פ"ג סימן קל"ב) כותב: "... ואע"ג שהוא שומר-כספים של עצמו בתיבה סגורה, כספים של אחרים אינו רשאי לשמור אלא בקרקע ואם לא עשה כן הרי הוא פושע". ולא נפסקה הלכה כמותו.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פ"ד ה"ד פוסק: "הכספים והדינרים אין להם שמירה אלא בקרקע... אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם ויגנבו. אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו הרי זה פושע וחייב לשלם... ולזה דעתי נוטה". מפשטות דבריו משמע שאינו יכול ליתן בתיבה או בארגז. אלא שבהלכה ג' הוא פוסק: "ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב". אם כן איפוא, מהלכה ג' משמע בדיוק כמו הירושלמי בסוף הלכה ז' ועוד שהרמב"ם נקט באותה לשון. אי לכך צריכים אנו להבין את המילים "אם ראוי לשמירה פטור" – האם הכוונה דווקא כאשר השומר נוהג ליתן את שלו בקרקע או שמא אפילו שלא בקרקע. על כרחך נראה שהרמב"ם אומר שהניח לא בתוך הקרקע, כי אחרת למה הוא אומר הניח עם שלו – פטור, וכך גם משמע מהירושלמי. ומכך שהרמב"ם סתם וכתב את לשון הירושלמי יראה שהוא סובר שיכול ליתן בתיבה אם רגיל הוא ליתן שם את שלו שם (כך הבין גם המ"מ עיין שם). ונראה שגם אם נאמר שהרמב"ם סובר שזה חיוב תורה ולא הסכם, עדיין יתכן שלא חייבו אותו בשמירה מעולה יותר משלו, שהרי את שלו נותן בתיבה. שהרי לא מדובר כאן באדם שאת שלו הוא מזניח, הוא שומר טוב גם על שלו אלא שלא חושש לשמור את שלו בצורה מעולה יותר. והתשב"ץ (תשובה כ'ו הטור השלישי) מדייק את מסקנתנו מלשון הרמב"ם בדרך אחרת: "ונראה שגם מלשון הרמב"ם יש להוכיח כך שכתב וז"ל: "אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו ואפילו נעל כראוי בתיבה או החביא אותם וכו ' חייב לשלם" ממה שבאר הטעם שלא יטמינם באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים וכו ' ועלה קאי מ"ש עוד ואפילו נעל עליהם כראוי משמע שהכל הוא מטעם האחד שכל השמירות האלו עדיין יד גנבים החופרים שולטת עליהם ויחפרום ויטלום או ישברו התיבה ויטלום משם, הא כשאין חששא דשמא יחפרו הגנבים ויגנבום הווי שמירה כראוי כשנתנם בתיבה ונעל או כשטמנם באמצע הכותל. וממה שהרמב"ם סתם ולא הביא החילוק כי יתכן שיארעו עניינים שלסיבתם יחזור הדין לקדמותו, ולכן העתיק דין הגמרא בטעמו ומינה נשמע שאין לעניין זה אלא מקומו ושעתו".

אם כן איפוא, לאחר דיוקו הנפלא של התשב"ץ \ גם הרמב"ם יסבור כמו רוב הראשונים שיכול ליתן בתיבה או בארגז ובלבד שינעל עליהם כראוי.

ב. הקשר בין חיוב לשמור לחיוב להציל

בחלק זה נדון בשאלות:

א. כיצד חייב שומר חינם להציל, ומדוע?

ב. האם יש קשר מהותי בין החיוב לשמור לבין החיוב להציל? ניגע גם בשאלה מהו לשמור כדרך השומרין.

א.

הטור בסימן רצ'א (סעיף ט') כותב: "באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב, דכיון שלא צווח פשע, ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד נגדם ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה – חייב, ודוקא בחנם אבל אינו חייב ליתן שכר שיעזרוהו" וכן פסק הרמב"ם (פ"ה משאלה ופיקדון הלכה ג'), מקור דבריהם מהשואל צג: "איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזל שבו שמטיה מיניה... אתא לקמיה דרב נחמן חייביה... התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי (פרש"י – אני שלטון שאם היה צועק היו מצילים אותו) דאי רמא קלא הוו אתו ומצילין ליה".

אם כן איפוא, רואים בעליל שהחיוב להציל הוא חלק בלתי נפרד מהחיוב לשמור ואדם שלא צעק כגון שמקרה זה, הרי הוא פושע וחייב.

ונשאלת השאלה מדוע חייבו שומר חינם לצעוק, ישבע שזה מקרה של אונס ויפטר.

קודם שנענה לשאלה זו יש לדון האם כאשר באו אנסין ("שבו" פרש"י ליסטים מזוין) לגנוב ואם היה צועק היה ניצל הפקדון – האם מקרה כזה היה מוגדר כאונס?

ונראה לומר שאונס, פשוטו כמשמעו שלא יכולת לעשות דבר כנגד האנס לוכן פטרו אותך, אבל אם על ידי מאמץ קל של הרמת קול יכולת למנוע את גניבת הפיקדון, אין זה מוגדר כאונס.

כנראה שהסבר חיובו של רב נחמן הוא, שכאשר שומר חינם מקבל עליו שמירת פיקדון יש עליו החיוב לשמור כדרך שהיה שומר הוא את שלו ובוודאי בשלו אם היו באים אנסים – היה צועק.

ונשאלת שאלה האם רמת החיוב היא כמו שהוא שומר את שלו, הרי בשלו היה מוכן ליתן כסף כדי להציל, ומדוע לא חייבו את השומר חינם לשלם כדי להציל?

וכנראה ששומר חינם חייב אמנם לשמור כמו ששומר את שלו – אך הוא מופקע מכל חשבון חיצוני ובכלל זה לשלם כסף כדי להציל, כלומר אמנם הגדר הוא כמו ששומר את שלו אך עניין התשלום כדי להציל הוא שיקול חיצוני.

מקרה נוסף שחייב להציל והחיוב הזה מוגדר כחלק מחיובי השמירה מובא בטור (סימן רצ'א סעיף י'ד):

"הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס - פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם, ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס - כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור, אע"פ שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה, ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא. והראב"ד ז"ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המוות, אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי, אפשר אם היה שם היה בורח ממנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אע"פ שאין יכול להציל וכן עיקר".

מקור דבריו בבבא מציעא צג:, רבה אומר שאם עאל בעידנא דעיילי אינשי – פטור וכן אם ישן בעת שישנים אנשים – פטור. רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתה.

ונפסקה הלכה כרב חסדא וכרבה בר רב הונא. הרי"ף הביא את הברייתא כפשוטה שאומדין אותו אם יכול להציל ואין הבדל אם עייל בזמן שדרך אנשים להיכנס לעיר או לא. וכן הביאה הרמב"ם (פ"ג מהלכות שכירות הלכה ח').

הנימוקי יוסף מסביר את הרי"ף כך: שזה דומה למקרה שיצאה לאגם ומתה דפטור ואם כאן גם כאן אין תחבולה להינצל מזה ולכן זה לא תלוי במתי נכנס לעיר אלא באם היה יכול להציל אולא.

הראב"ד חולק וטוען שמקרה זה לא דומה ליצאה לאגם ומתה דפטוק, כי כאן הרי עאל בעדינא דלא עיילי אינשי ואם כן היה לו ליקח העדר איתו, או יוליכו למקום אחר כמו שאומר התוס ' הדף עח. והווי ליה כאונס הכא מחמת פשיעה שחייב.

ומעיר הרמב"ן בדף צג: שפסק הרי"ף שאומדין אותו אם יכול להציל או לא, וזה לא תלוי במתי נכנס לעיר זה רק בשומר שכר אבל שומר חינם שנכנס לעיר בזמן שרגילים להיכנס לעיר- פטור, שאין זו פשיעה דעל דעת כן קיבל. שהרי גם הבעלים מניחים שלהם והולכים לעיר ואם כן הוא לא חייב לתת להם שמירה טובה יותר מהתנהגות רגילה של בעלים בשלהם.

והראב"ד חולק ואומר שגם שומר חינם חייב במקרה שנכנס בזמן דלא עיילי אינשי ואפילו אם היה שם לא היה יכול להציל, שהיה לו לקחת איתו העדר או כמו שהתוספות בדף עח. אומרים: "שאולי היה לוקח העדר למקום אחר ולא היו זאבים באים שכן דרך הרועים לרעות חצי יום בשדה זו וחצי יום בשדה אחרת, או שמא היה נארע לו נס של "גם את הארי וגם את הדב היה עבדך".

שיטת הרא"ש

הרא"ש בפרק המפקיד (סימן ז') בתחילת דבריו פוסק כמו הרי"ף שאין הבדל אלא "בין דעאל בעידנא דעיילי אינשי ובין דעאל בעידנא דלא עיילי אינשי אי היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור". אלא שלאחר כך הוא מביא תירוץ נוסף: "ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הווה התם הווה מקיים ביה גם את הארי ואת הדב היכה עבדך".

ונחלקו הב"ח והבית יוסף מה משמעותו של התירוץ השני בדברי הרא"ש, האם סובר הוא כמו התירוץ הראשון או שהוא סובר כמו הרי"ף והרמב"ם?

הב"ח כותב שכיוון שהביא דברי העי"ל אחר דברי הרי"ף משמע שכך תופס ולפיכך נמשך הטור אחרי הרא"ש ופסק כמו הראב"ד. אך הבית יוסף כתב דכיוון שהרמב"ם והרי"ף מוסכמים לדעת אחת וגם הרא"ש לא חולק (רק שהביא את שתי השיטות) אין לזוז מדבריהם ולא כמו שפסק הטור כראב"ד.

ג. למי רשאי למסור

בחלק השלישי נדון בשאלות:

א. למי רשאי למסור ומדוע?

ב. דינו של רבא, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, האם נאמר רק בשומר חינם או שמא דם בשומר שכר?

ג. אם אשתו ובניו פשעו ואין להם לשלם – מאי האם השומר הראשון נפטר או שמא חייב לשלם?

הטור (סימן רצ"א סעיף כ'ג) כותב: "נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד". מקור דבריו במשנה בדף מב.: "או שמסרם לבנו ולבתן הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב" ומדייקים נהרדעי בגמרא בדף לו: "לבנו ולבתו הקטנים חייב הא לבנו לבתו הגדולים פטור" ואשתו בכלל בניו ובנותיו הגדולים.

וכן משמע מהגמרא בדף מב.: "ההוא גברא דאפקיד זוזי דביה חבריה אשלמינו לאימיה ואותובינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא... משתבע איהו שהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוז אותיבינהו בקראליתא ואיגנוב ופטור" – ואמו בכלל אשתו ובניו (כן עולה מדברי הרי"ף בתושבה רי'ז וכן השיב הרשב"א בחלק א' תשובה אלף צ'ו וכן משיב התשב"ץ בטור שלישי תשובה כ'ו וכן העלה בנו הרשב"ש בתשובה ש'צ).

המורם מדבריהם שיכול להפקיד ביד אשתו ובניו ואם נאנס או נגנב או אבד בעל הבית פטור וכן בני ביתו, אלא שצריכים להשבע כדין שומר חינם.

הסברות לדברי רבא

רבא אומר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ובטעם הדבר כותב רש"י (לו: ד"ה על דעת באשתו ובניו הוא מפקיד), "על דעת שהנפקד מוסרו לאשתו ובניו הגדולים ואין יכולין לומר אי רצוננו". יוצא מדבריו שהמפקיד מלכתחילה מודע לעובדה שיכול להעביר לבניו ולאשתו כי זה חלק מהסכם קבלת השמירה. התוס ' בלו: ד"ה "דאם כן ליתני קטנים סתמא " כותבים: "הא גדולים הווי כדרך השומרים ומותר משום דעל דעת בניו הגדולים מפקיד", כלומר כשם שאדם רגיל מניח חצפיו בידי אשתו ובניו כך גם השומר יכול ליתן לבניו ובנותיו הגדולים. הריטב"א החדשים בדף לו. הרחיק לכת וכותב: "הרי הוא כאילו ציווה כן בפירוש שיפקידהו אצלם" וכן הרשב"א כותב באותה נימה "וכמי שנתן לו רשות בכך הוא". אך הר"ח הביא סברא אחרת "דלא עדיף ליה ממונא דחבירה מדידה, וממונא דידיה אשתו ובניו נטרי ליה כן הלכה", כלומר זה לא מצד שיש פה כעין הסכמה של המפקיד שיוכל להעביר לבנו ולבתו אלא זה בגלל שהשומר את שלו אשתו ובניו שומרים אותם אם כן לא עדיף ממונא דחבריה מדידיה (יתכן לומר שגם תוס' שהבאנו לעיל סובר כמו ר"ת).

וכנראה לשיטתם שמותר להעביר לאשתו ולבניו – זה כסוברים שקבלת שמירה זה הסכם, אבל לסוברים שזה חיוב תורה נראה שאסור להעביר לאשתו ולבניו אלא אם כן נאמר שאין בעצם איסור כזה (הערת הרב שבתי רפפורט).

הבדל אפשרי למעשה בין שתי הסברות יתכן לגבי השאלה, האם גם שומר שכר יכול להעביר לאשתו ולבניו. לפי הריטב"א והרשב"א כיוון שזה כמי שנתן לו רשות בכך אם כן יכול להעביר לאשתו ולבניו גם אם הוא שומר שכר, אך לפי הר"ח לא יוכל, דלהכי נותן לו שכר שישמור הפקדון טוב יותר מאשר הוא שומר את שלו.

אך הדברים לפי הריטב"א והרשב"א לא מחוייבים כי יתכן שמה שנתן לו רשות, זה רק אם הוא שומר חינם, אך אם הוא שומר שכר יכול הוא לטעון לו להכי נתתי לך שכר כדי שתשמור טוב יותר משלך ולא תעביר לאף אחד (הדברים יהיו יותר מובנים אם נאמר שאשתו ובניו הם שומרי חינם שיש כאן גם גריעה מרמת השמירה).

ב.

הריטב"א בדף מב. אומר שדינו של רבא שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד זה דווקא בשומר חינם וכן עולה מעובדה דגמרא שם לגבי האדם שנתן לאמו והניחה בארגז – שהיא והוא שומר חינם היו. כלומר, מותר להעביר רק כשהשמירות שוות וכן יראה מדברי הרמב"ם (ועיין להלן הסבר ה"דברי ריבות" את שיטת הרמב"ם) בפרק א' מהלכות שכירות הלכה ד', שמה שהוא פטור – מכח דברי רבא, זה דווקא שלא מיעט שמירתו, כלומר, או שהוא שומר שכר ומסר לאדם שרגיל להפקיד אצלו וגם הוא שומר שכר, או שהוא שומר חינם וגם בני ביתו שומרי חינם, אבל אם מיעט שמירתו חייב.

ומסביר המגיד משנה שם:

"דעד כאן לא אמריהן שכל זמן שדרך המפקיד למסור לשני שפטור הראשון אלא מפני גלוי הדעת שכבר גילה דעתו שהוא מאמינו לשני לפיכך אין לו טענה על הראשון וזהו כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו".

אך הרשב"ש (בתשובה ש"צ) כתב שגם שומר שכר יכול להעביר לאשתו ולבניו שישמרו על חפץ ששם בתיבה "שהרי מי שאמר שצריך שיהא יושב ומשמר כבר דחו דבריו" כלומר לא יתכן שחייבו שומר שכר להיות צמוד לביתו כל הזמן.

מקרה נוסף שרשאי השומר למסור לשומר אחר ואפילו למאן דאמר ששומר שמסר לשומר חייב, הוא – במי שרגיל להפקיד אצלו, וכן הביאו הלכה זאת כל הפוסקים. מקור דבריהם בגמרא בבבא מציעא לו.: "דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא, יומא חדא אפקדינהו לגבי חד מנייהו שמע קלא בי הילולא, נפק אזל, אפקדינהו לגבה דההיא סבתא אדאזל ואתא אגנוב, מרייהו אתא לקמיה דרב ופטריה מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור, ולא היא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו ".

ובטעם הדברים כתב הריטב"א על אתר: "פירוש דמעתה לא יכלי למימר אין רצוננו שיהא פקדוננו אצלה וה"ה לטעמא דרבא דאמר לקמן דיכול למימר את מהימן לי בשבועה ואידך לא מהימן לי בשבועה, אי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו ולהאמין בו פטור, ודווקא שלא העני ולא נמצא חשוד בינתיים".

פסק הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות שכירות (פ"א ה"ד) כותב:

"אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לשומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו"

ולהסבר שיטת הרמב"ם כותב הב"ח (על הטור סימן רצ"א הלכה כ'ה) "כתב מהריק בשורש ע'ז לפרשתשובת מהר"ם שבמרדכי שלרבא דקימא לן כוציה דא"ל את מהימן לי בשבועה וכו ' אם המפקיד רגיל להפקיד ביד השומר השני אפילו לא היה רגיל להפקיד אותו פקדון עצמו אלא עניינם אחרים פטור הראשון, אבל מלשון הרמב"ם שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי זה השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם וכו ', משמע שדווקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקידו אצלו הוא דפטרינן ליה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה" – ועדיין צריכים אנו להבין סברת פלוגתייהו. דמה לי מאמינו לדבר זה מה לא מאמינו לדבר אחר (ועיין בב"ח כיצד הסביר את שיטת הרמב"ם). וממשיך הב"ח וכותב: "וכתב מהר"י וויל בסימן ל'א דמדכתב הרמב"ם להפקיד תמיד משמע דווקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים והכי משמע מלשון הרא"ש שכתב הילכך כל היכא שידעינן שהמפקיד רגיל להאמין לשומר השני לא מצי למימר לא מהימן לי וכ"כ רבינו (הטור) רגיל תמיד והכי דייק לישנא דרב חסדא דכל יומא נמי אינהו גופייהו וכו '", והכסף משנה על הרמב"ם (שם בהלכות שכירות פ'א ה"ד) כותב: "ואין דבריו נראין לי שהרי כתב רבינו בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים דבר זה שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי וטעמא שייך אפילו במאמינו לפרקים". וצריך להבין סברת פלוגתייהו.

הרב משה פיינשטיין בדברות משה (ח'א על ב"מ בסימן ל'ה) מקשה: "עוד קשה (לשיטת הרמב"ם) הא דין זה דבהיה דרך הבעלים להפקיד אצל השומר השני שפטור מפורש בגמרא בעובדא דהני גינאי וסבתא שהוא אף למאן דאמר שחייב שומר שמסר לשומר מטעם אין רצוני שיהא פרדוני ביד אחר ומהאי טעמא כתב הרמב"ם אחר שכתב טעם החיוב בשומר שמסר לשומר מטעם שהשני אינו נאמן לו בשבועה לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד אצל השני פטור,איזה לפיכך שייך כאן כיוון שגם לטעם אין רצוני פטור ורק לטעם זה הוא המפורש בגמרא" (שהרי טעמו של רבא אנת מהימנת לי בשבועה וכו ' מובא רק אחר כך).

ומסביר הרב משה פיינשטיין בצורה נפלאה את שיטת הרמב"ם והסברו הוא שאם הבעלים הפקידו אצל השומר השני פעם אחת או פעמיים זו ראיה שאינו חושדו בכפירה (כי אם היה חושדו בכפירה לא היה מפקיד אצלו אפילו פעם אחת אבל עדיין אין ראיה שאינו חושדו בפשיעה – כלומר שיתעצל מלשמור היטב משום טעמא דמהר"י וויל דאפשר מפני הדוחק הפקיד אצלו וסמך לזה שלא יארע אונס. ולכן שייכת כאן פשיעה מה שמסרו לשומר השני – דמגרע שמירתו.

ולכן אם הפקיד אצלו פעם אחת או פעמיים – שיש כאן חשש פשיעה ולא כפירה, אם השומר הראשון יראה בעצמו את האונס יכול לישבע ויפטר השומר השני שהרי לראשון הוא מאמין בשבועה. אבל על כל פנים יהיה השומר הראשון חייב כאשר הוא לא יכול להישבע שהרי הבעלים יכולים לטעון את מהימנת לי בשבועה ולא השומר השני. ולכן מצריך הרמב"ם שהבעלים רגילים להפקיד תמיד אצלו כדי לפטור את הראשון גם כשהוא לא יכול לישבע משום דכיוון שהפקיד אצלו תמיד מוכח שאינו חושדו בפשיעה והגבול לזה הוא שיהיו פעמים הרבה שהבעלים לא יוכלו לומר שרק מפני הדוחק הפקידו אצלו. ואם יתברר שאף בפעם אחת לא היה מפני הדוחק יהיה פטור אף בפעם אחת.

לגבי הצורך להפקיד תמיד דבר זה מסביר הוא כך: שהרי לגבי דבר אחר יש גם חשש כפירה וגם חשש פשיעה שהרי אף פעם לא הפקיד אצל השומר השני, (ואולי בגלל שדבר אחר קשה לפניו יותר או שצריך טירחא יתירתא) ואם כן גם אם הנפקד יראה את האונס לא יוכל להישבע ולהיפטר שהרי לדבר אחר לא האמינו וברגע שהעבירו לשומר השני כבר נתחייב: "ונמצא לפי זה שיש שמועילה שבועתו של הראשון לפוטרו שהוא כשליכא חשד כפירה אלא חשד שלא ישמור כראוי, ויש שלא נפטר הראשון בשבועה אף כשיודע בעצמו כשאיכא דם חשד כפירה". וממשיך הרב משה פינשטיין ומסביר "וכן לטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מסתבר שסגי בהפקיד אצלו רק פעם אחת דכיוון דאין לנו טעם ידוע אלא שאולי מקפיד לכן מכיוון שראינו שהפקיד איזה פעם אצל השני אין לחוש שיקפיד בזה... ולכן על זה שמצריך הרמב"ם שיהיה דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השני לא סגי במה שהפקיד אצלו איזה פעמים, כתב לשון לפיכך שכיוון שהוא מטעם שאינו נאמן לו שהוא דבר של טעם ליכא הוכחה מפעמים מועטות אלא צריך שיפקיד תמיד".

לראשונים שחולקים על הרמב"ם ולא מצריכים שיפקיד תמיד דבר זה אצלו אפשר לומר, שזה שהוא חושד בו זו בעיה שלו, אני שומר כדרך השומרים ומזה אני לא חורג מאומה.

סיכום שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מצריך שיפקיד תמיד כדי שהראשון יפטר מטענת הבעלים – למה מסרת לשומר השני – שהרי ברגע שרגיל הבעלים להפקיד תמיד אצל השני אינו חושדו לא בכפירה ולא בפשיעה. הרמב"ם מצריך אף שרגיל להפקיד אצלו תמיד דבר זה שהרי לגבי דבר אחר מוכח שחושדו גם בכפירה וגם בפשיעה ובעצם המסירה ליד השומר השני, מתחייב השומר הראשון.

ה"לפיכך" בלשון הרמב"ם מוכרח לפי הטעם שאת מהימן לי בשבועה וכו ' שהרי לטעם שאי רצוני שיהא פקדונ י ביד אחר סגי שיפקיד אצלו פעם אחת או פעמיים אך לטעם שאת מהינן לי בשבועה צריך שיפקיד אצלו תמיד או מספר פעמים שיהא מוכח שלא הפקיד אצלו מחמת הדוחק.

כאמור, מותק לאדם למסור הפקדון לאשתו ולבניו ולמי שרגיל הבעלים להפקיד אצלו. פשע השומר השני ואין לו ממה לשלם – מאי?

הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכירות הלכה ד' כותב, שיפטר ברגע שמסר לבני ביתו – לגבי השאלה מה קורה כשאין להם לשלם, לא ברור מה הרמב"ם סובר.

אך בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון כותב הרמב"ם: "מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו... ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבים לשלם ובעל הבית פטור", ומשמע קצת שהוא פטור לגמרי גם כאשר אין להם לשלם וכך הבין הטור ברמב"ם (סימן רצ'א סעיף כ'ג), וכן הרמב"ם, הרשב"א ועוד ראושנין. וכן יוצא מעובדה דגמרא בדף מב. שנתן לאמו כסף והניחה בארגז ואבדו, שהרי אם היה אומר לה שהם פקדון משמע מהגמרא שהיה נפטר וכן מהגמרא בבבא קמא נו: דאמרינן שאם העביר לברזיליה נפטר הראשון לגמרי, אלא שהרא"ש ור"ת יצטרכו לתרץ את הגמרא בדף מב. כך: "והא דקאמר נימא ליה לאימיה דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה" (התוס ' שם ד"ה "כל המפקיד").

אבל ר"ת [2] והרא"ש, וכן משמע מהתוס ' שם, וכן מבעל התרומות שער מ'ט וכן מר' ירוחם במישרים נתיב ל', כתבו, שאם פשעו בני ביתו ואין להם לשלם – בעל הבית חייב לשלם לבעלים, דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר – והריטב"א בלו., ד"ה הא גדולים פטור, דחה טענה זו: "ולא קושיה היא דכיוון דעל דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ונתן לו סתם ולא פירש הוא רוצה ליזוק בנכסיו". וזה מתאים עם שיטת הריטב"א שרק שומר חינם יכול להעביר.

וכנראה נקודת המחלוקת בין הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א ועוד לבין ר"ת והרא"ש תלויה בסברא מדוע יכול למסור לבני ביתו. וכן בפירוש הביא הריטב"א בלו. ד"ה "איתמר שומר שמסר לשומר". לפי סברת הריטב"א והרשב"א : "שכאילו ציווה כן בפירוש שיפקידהו אצלם", אם כן הרי זה כאילו בני ביתו נכנסו תחתיו לגמרי ועתה הם כשומרים של המפקיד ולכן יפטר השומר הראשון. ור"ת והרא"ש יתכן שיסברו כמו רבינו חננאל שהרי הסביר, שמה לי ממונו של בעל הבית שבני ביתו שומרין אותו מה לי ממונו של המפקיד דלא עדיף ממונא דידיה ואם כן אם בני ביתו פשעו עצם העובדה שממון המפקיד לא עדיף מממון דידיה עדיין לא פוטרת אותו מלשלם אם אין להם.

הסבר לשיטת הרמב"ם מצאתי בשו"ת דברי ריבות תשובה רי'ז : "דעד כאן לא קאמר הרמב"ם שדינו עם בניו אלא היכא שהשומר הראשון ובניו היו שווים. ר"ל או שומרי חינם או שומרי שכר שמדעתו נותן, כיוון שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד והווי כאילו פירש או שישמור הוא או שישמרו בניו ולא יהיה לו דין ודברים עימו, אבל אם הוא שומר שכר ובניו כשומרי חינם וזה יודע שדרכו ליתן ביד בניו איך נאמר שנתרצה זה המפקיד שאם יתנם לבניו שיהיו הם שומרי חינם והוא יהיה פטור, אם כן מה הועיל שנתן לו שכר אחרי שאם בא הפקדון ביד בניו והם אינם אלא כשומרי חינם והוא פטור ואין לו די ודברים עמו. תדע שיש חילוק כמו שכתבתי בין היכא אשר שניהם שומרי חינם או שומרי שכר ובין היכא אשר השומר הראשון שומר שכר והשני שומר חינם" וכן הסביר המהרשד"ם בתשובה מ' את שיטת הרמב"ם.

ויש שהבינו ברמב"ם אחרת, מדקאמר שהלכה ה' שאם הביא עדים – יפטר משמע שרק במקרה כזה יפטר לגמרי ואפילו גרע ומסר לשומר חינם, אך אם אין ראיה שפשע, אם מיעט שמירתו, כנראה שאם אין לשני הראשון ישלם.

---