בדין מתנת שכיב מרע / אברהם אורן

"אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטראי כי קא שכבה אמרה ליהוי לעמרם ברי אתו אחוה לקמיה דר' נחמן אמרו ליה והא לא משך אמר להו דברי שכיב מרע בכתובין ובמסורין דמי" (בבא-בתרא קנא.).

לכאורה בדין הזה של "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי" יש צורך לברר מספר דברים:

א. האם דין זה הוא דאורייתא או דרבנן, ואם הוא דאורייתא מה מקור הדין.

ב. מהו אופי הדין.

ג. מהו היקף הדין.

ד. מתי המתנה חלה.

א. מקור הדין

בשאלה האם מתנת שכיב מרע היא דאורייתא או דרבנן נחלקו אמוראים בב"ב קמז. – קמז: והסוברים שהיא דאורייתא נחלקו במקור הדין:

"א"ר זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה, שנאמר "והעברתם את נחתו לבתו", יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכיב מרע.

ר' נחמן אמר רבה בר אבוה מהכא: "ונתתם את נחלתו לאחיו", יש לך נתינה אחרת שהיא כזו אי זו זו מתנת שכיב מרע.

… רב מנשיא בר רב ירמיה אמר מהבא: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" – בצואה בעלמא.

רב בר יחזקאל אמר מהכא: "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" – בצואה בעלמא.

… ורבא אמר ר' נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו".

בפשטות הגמ' משמע שאמוראים אלו חוץ מרבא בשם ר' נחמן סוברים שמתנת שכיב מרע היא מדאורייתא ממש, אך ניתן בפשטות לחלק בין אם זה נלמד מפסוקים הכתובים בתורה לבין אם זה נלמד מפסוקים הכתובים בנביאים.

בשטמ"ק על אתר אכן מובא בשם תוס' הרא"ש: "אף על גב דמדברי קבלה לא ילפינן איכא למימר גמרא גמירי לה ואתא ישעיה וסמכיה אקרא". לפי זה הפסוקים מהנביאים הם רק אסמכתא בעלמא.

גם לגבי לימודו של ר' נחמן מ"ונתתם את נחלתו לאחיו" נחלקו הראשונים האם זה דאורייתא ממש או רק אסמכתא בעלמא. תוד"ה "מנין" אומרים שזו אסמכתא בעלמא, ולעומת זאת הריטב"א בחידושיו חולק בפירוש ואומר שזה ממש דאורייתא ולא אסמכתא.

ב. אופי הדין

לכאורה אם זה דין דאורייתא, בין אם זה נלמד מ"והעברתם את נחלתו לבתו" ובין אם זה נלמד מ"ונתתם את נחלתו לאחיו", די משמע שיועיל מדין נחלה וירושה שהרי משם זה נלמד, וכלשון הגמרא "יש לך העברה אחרת שהיא כזו" – כנחלה.

אם זה מדרבנן, ניתן אולי להגיד שיועיל ג"כ מדין נחלה ואז ברור שלא צריך כלל מעשה קנין. תיתכן לכאורה אפשרות אחרת והיא שרבנן לא הפקיעו את הצורך במעשה קנין אלא תיקנו שדיבורו יחשב קנין.

לכאורה שתי האפשרויות האלו עולות מלשון הגמרא: במספר מקומות נאמר "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו" ומשמע מזה לכאורה שדבריו נחשבים קנין. לעומת זאת בב"ב קמט. נאמר: "אי במתנה משכיב מרע כירושה שויוה רבנן", וכאן משמע לכאורה שמועיל מדין ירושה.

שתי האפשרויות האלו עולות בצורה מפורשת יותר בראשונים: במאירי ב"ב קמז: דד"ה "זה שאמרו" משמע שמועיל מדין נחלה ולא צריך כלל קנין: "זה שאמרו במתנת שכיב מרע שקונה בלא שום דרך קנין אלא בצואה בעלמא כאילו היא נחלה…". לעומת זאת ברשב"ם שם ד"ה "אמר ר' נחמן" משמע שעדיין זקוק לקנין, אלא שהתקנה היא שדבריו יחשבו כקנין: "…שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא…".

לכאורה ניתן לתלות את שתי האפשרויות האלו במחלוקת אמוראים בב"ב קמז: שם נאמר:

"אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה - לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. למימרא, דסבר ר"נ: מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע, דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע, והא אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני - הלואתו לפלוני, ואף על גב דליתיה בבריא."

לשאלה זו מובאים בגמ' שני תירוצים:

"ר' פפא אמר הואיל ויורש יורשה. ר' אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא … במעמד שלשתם".

משמע שלפי ר' פפא מספיק שיורש יורשה כדי ששכיב מרע יוכל להקנות, ואילו לפי ר' אחא יכול להקנות אך ורק דברים שבריא יכול להקנות. ניתן אם כן להסביר שלר' פפא מתנת שכיב מרע מועילה מדין ירושה ולכן נלמד מיורש, ואילו לר' אחא בריה דר' איקא דברי שכ"מ נחשבים כקנין של בריא וממילא יכול להקנות אל ירק דברים שבריא יכול להקנות.

ג. היקף הדין:

בהיקף הדין ניתן לדבר על שני תחומים:

1) מצד החפצא כלומר אילו דברים נקנים במתנת שכיב מרע.

2) מצד הגברא וזה הן מצד הנותן והן מצד המקבל כלומר איזה שכיב מרע יכול להקנות ולמי יכול להקנות.

לגבי החפצא, ראינו לעיל שיש מחלוקת בין ר' פפא לבין ר' אחא בריה דרב איקא האם ניתן להקנות רק קנינים של בריא או האם מספיק שיורש יורשה כדי שניתן היה להקנות.

המאירי שם מביא נפ"מ ביניהם: כאשר נותן במתנת שכ"מ הלואה שהלוה כופרה שאיתה ביורש וליתא בבריא.

לגבי הגברא, אנחנו מוצאים מחלוקת תנאים בב"ב קנו.:

"המחלק נכסיו על פיו - ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות - נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות - אין נקנין אלא במשיכה וחכמים אומרים אלו ואלו נקנין באמירה. אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן: בני רוכל תקברם אמן". (על פי גירסת הגהות הב"ח במשנה).

בדעת ר' אלעזר נחלקו הראשונים:

רש"י בגיטין יד: ד"ה "על פיו" אומר: "על פי צואתו מחלק נכסיו לבניו ולא כשאר המורישים שחולקים היורשים בשוה". משמע מדבריו שאליבא דר' אלעזר לא מועילים דבריו אפילו להעדיף בן בין הבנים.

המאירי בב"ב מסביר א דעת ר' אלעזר: "המחלק נכסיו על פיו פירוש שלא למי שראוי לירש… שאינו סובר דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים כלל, אלא במחלק לראויים לירש אע"פ שמרבה לזה וממעט לזה. אמרו לו חכמים והלא מעשה היה באמן של בני רוכן ובת אצל הבן הרי היא אחר שהרי אינה ראויה לירש כלל". משמע מדבריו שלהעדיף בן בין הבנים יכול אפילו לדעת ר' אלעזר.

בדברי ר' אלעזר יש שתי הנחות:

1) מתנת שכיב מרע אם היתה חלה זה היה מדין ירושה.

2) אם זה מדין ירושה זה יכול להועיל רק למי שיורש על פי התורה.

רבנן החולקים על ר' אלעזר יכולים לחלות באמת משתי האפשרויות:

1) מתנת שכיב מרע חלה מדין קנין וממילא אינה מוגבלת דוקא למי שראוי לירש.

2) מתנת שכיב מרע מועילה מדין ירושה אלא שרבנן תיקנו שיחול גם כלפי מי שאינו ראוי לירש מדאורייתא. לפי האפשרות השנייה מתעוררת השאלה איך רבנן תיקנו תקנה שתתנגש בדין התורה, ומעין זה מצינו שהגמ' שואלת במסכת כתובות נב: "ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא". אלא שניתן להגיד שמועיל מדין הפקר בית דין הפקר וכך אומר הריטב"א בחידושיו בב"ב קמז:

גם אם אנחנו סוברים שמתנת שכיב מרע מועילה גם למי שאינו ראוי לירש מדאורייתא השאלה מהו היקף הדין והאם יש לו מגבלות.

בב"ב קמט. מובא סיפור על איסור גיורא שהיו לו תריסר אלפי זוזים בבית רבא ורבא התלבט איך איסור גיורא יוכל הקנותם לרב מרי בנו שהורתו היתה שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אחת האפשרויות שהוא העלה היתה: "אי במתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה".

יש בהבנת הפיסקא הזו שתי גישות מרכזיות בראשונים שאחת מהן מתפצלת אף היא לאפשרויות שונות:

1) הבנת הגמרא כפשוטה שמתנת שכיב מרע היא ממש כירושה.

2) בדברי הרי"ף משמע שעקרונית מתנת שכיב מרע אינה כירושה, אלא שאצל מי שנראה כיורש לשון ירושה ולשון מתנה הן היינו הך, ולכן זה לא מועיל כאשר מצד הדין אינו יורש. ברמב"ם משמע ג"כ שסובר כך אלא שמוסיף נימה אחרת "ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו". (פרק ט' הלכות זכיה ומתנה הל' ז').

נפ"מ בין שתי הגישות תהיה אם יתן גר לגר אחר במתנת שכיב מרע. לפי ההסבר הראשון ודאי לא יועיל הן מצד המוריש והן מצד היורש, ואילו לפי ההסבר השני יועיל כי אין חשש שמא נמצא בן שאינו ראוי לירש יורש את אביו. הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה שם הלכה ח' אכן כותב בפירוש שיועיל.

לפי ההבנה הראשונה שמתנת שכיב מרע היא ממש כירושה, עולות מספר אפשרויות בראשונים:

1. תוד"ה "כל דאיתיה" (ב"ב קמט.) כותב שעל הנותן קיימת הקפידא שיהיה ראוי להוריש וממילא אם לגר יהיו בנים להם יכול להוריש, הוא כבר בר הורשה ויוכל להוריש גם לגר שליתא בירושה.

2. ברשב"ם שם ד"ה "דליתיה" משמע שעיקר הדגש הוא דוקא על היורש שיהיה ראוי לירש אחרת הוא אינו כלול בדין מתנת שכיב מרע.

3. הריטב"א בחידושיו מצרף את שני הדברים שכל היכא דליתא לנותן או למקבל בירושה ליתא במתנת שכיב מרע.

לכאורה גם את המחלוקת הזו ניתן לתלות במחלוקת היסודית האם מתנת שכיב מרע היא מדין ירושה או האם מדין קנין שאם מדין ירושה ברור שמשוים ליורש ואז צריך שהנותן יהיה בר הורשה או המקבל בר ירושה או שניהם. אך אם מדין קנין א"כ עקרונית זה חל תמיד אלא א"כ יש חשש שמא יאמרו שבן שאינו ראוי לירש יורש.

ד. מתי המתנה חלה:

בב"ב קל"ז. מובאת דעת רבא: "מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה". מובא שם שזו גם דעת אביי. לכאורה אם זה מדין ירושה זה מובן, אך אם זה מדין קנין, היה צריך לחול מחיים?

ניתן אולי להסביר זאת עפ"י תוס' בגיטין יד: ד"ה "הא". הגמ' שם אומרת: "הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו… אמר ר' אבא בר ממל דכ"ע הולך לאו כזכי ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע".

תוד"ה "הא" מביאים בשם ר"י שאפילו אם מת מקבל בחיי הנותן ואפילו אם לא נולדו יורשי המקבל עד אחרי מיתת הנותן בכל זאת קנו היות ו"דברי שכיב מרע כשמת הם כמסורים למקבל משעת נתינת שכ"מ או אמירתו". הר"ן על הרי"ף שם (ו: בדפי אלפס) ד"ה "ומשמע" מביא את דברי התוספות וכותב: "אבל תמה אני למה דהא קיי"ל בסוף פרק יש נוחלין דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתיה למקבל היאך קנה והא אין קנין למת וצ"ע".

ניתן להסביר שלפי תוספות מתנת שכיב מרע מועילה מדין קנין ולכן עקרונית חל מחיים, אלא שהביצוע הוא המתעכב עד אחר מיתה וממילא מה שכתוב שם בגמרא שלא קנה אלא לאחר מיתה הכונה לביצוע הקנין.

המשנה בב"ב קמו: אומרת ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת.

הגמרא מעמידה שהולכים בזה אחר אומדנא. השאלה מהי האומדנא. ברשב"ם משמע שיש שתי אומדנות כאשר הוא נותן את כל נכסיו:

1) נחשב כאילו פירש שנותן מחמת מיתה.

2) אדעתא דהכי נתן שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה.

הרמב"ם (בפרק ח' הל' יד' הל' זכה ומתנה) כותב: "…שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה".

לכאורה אם מועיל מדין קנין ברור מדוע צריך את האומדנא כי אחרת היה חל מחיים, אך אם מדין ירושה הרי ברור שזה חל רק אחר מיתה וא"כ בשביל מה צריך את האומדנא?

ה"קהלות יעקב" על ב" מסביר שלמ"ד משום ירושה זקוקים לאומדנא כאשר השכ"מ כתב שנותן מחיים והיה קנין שבכלל האומדנא עדין זה נחשב מתנת שכ"מ. ממילא זה שבדרך כלל חל לאחר מיתה זה באמת מדין נחלה ולא מבוסס על שום אומדנא.

יתכנו לפי זה שתי נפ"מ בין אם זה מדין קנין וחל אחר מיתה בכלל אומדנא לבין אם זה מדין נחלה ולכן חל לאחר מיתה.

א. כאשר לא קיימת אומדנא שמתכוון שיחול אחר מיתה שאז אם עקרונית מתנת שכיב מרע כקנין יתכן שיחול מחיים ואם כירושה לא תתכן אפשרות כזאת.

בב"ב קנא: בדעה הראשונה בר' נחמן, רצו להגיד שמתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכ"מ כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר וכמתנת שכיב מרע דלא בעיא קנין.

הרשב"ם שם מסביר: "… קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו ותקנת שכ"מ שעשו דבריו ככתובים וכמסורים אף במה שדעתו לתת במתנת בריא תיקנו כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'".

ולפי הדעה הזו ברור שר' נחמן סובר שמתנת שכיב מרע היא מדין קנין ולכן מועיל גם מחיים. בדעת מי שחולק שם בגמ' וסובר שבמתנת שכ"מ במקצת צריך קנין ואז זו מתנת בריא גמורה ניתן להעלות שתי אפשרויות:

1) מתנת שכיב מרע היא מדין ירושה ולכן לא יתכן שתועיל מחיים.

2) מתנת שכיב מרע היא אמנתם מדין קנין אך כאשר לא חילק את כל נכסיו, גילה דעתו שבכלל לא חושב שימות ובזה לא תיקנו כלל מתנת שכיב מרע.

ב. נפ"מ נוספת תתכן במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין. הגמ' בב"ב קנב. מביאה:

"איתמר: מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין - בי רב משמיה דרב אמרי: ארכביה אתרי ריכשי, ושמואל אמר: לא ידענא מאי אדון בה. בי רב משמיה דרב אמרי: ארכביה אתרי ריכשי, הרי היא כמתנת בריא, הרי היא כמתנת שכיב מרע; הרי היא כמתנת בריא - שאם עמד אינו חוזר, הרי היא כמתנת שכיב מרע - שאם אמר הלואתו לפלוני, הלואתו לפלוני. ושמואל אמר: לא ידענא מאי אדון בה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה".

לפי רב משמע שתתכן מתנת שכיב מרע שתחול מחיים. לכאורה חייבים להסביר שסובר שמתנת שכ"מ היא מדין קנין ולכן כאשר עושה קנין זה חזק יותר מהאומדנא וחל מחיי.

לפי שמואל החול על רב ניתן להגיד שמבין שמתנת שכ"מ היא מדין ירושה ולכן סובר שלא יתכן שתחול מחיים, וכי יש כאן סתירה פנימית היות וקנין חל רק מחיים ומתנת שכ"מ חלה רק אחר מיתה. אך אין הדבר הכרחי בדעת שמואל ויתכן שמסכים שמועיל מדין קניין אלא שכאן השכיב מרע רצה שיתבצע דוקא בצורה של קנין בריא ולא במתנת שכ"מ ויש בעיה היות ורצה שיחול אחר מיתה[1].

---