קרבן הפסח / מאיר שפיגלמן

"וידבר ד' אל משה... ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו... ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ד' במועדו בתוך בני ישראל..." (במדבר ט' א-י"ד).

טענה זו של האנשים תמוהה מעט משתי סיבות:

דברים רבים אדם טמא לא יכול לעשות ואין זאת עוול, אלא זה תוצאה ישירה ממעמדו וחוסר יכולתו להשתתף בהקרבת קרבן.

מדוע דוקא במקרה זה מתעוררת הבעיה מעבר לשאר מקומות בהם אדם טמא מנוע מהשתתפות (למשל טמא שלא יכול לעלות לרגל (כל חג) ולהקריב קרבן ראיה, או כהן טמא שלא יכול להשתתף עם המשמר שלו באכילת לחם הפנים שלהם וכו', ושם לא טרחו ותקנו תשלומים חדש לאחר מכן. ניתן להבין אמנם את הרגשת הקיפוח של אותם טמאים, במיוחד לאור העובדה שבאו דוקא הטמאים לנפש אדם, סביר להניח שבקהל גדול כזה היו עוד מספר טמאים ומדוע הם לא הגיעו? ואף אם לא היו, מדוע ראו צורך האנשים הללו להדגיש שהם טמאים לנפש אדם? אם נסביר שמדובר כאן במישאל ואלצפן או כאבן עזרא שבקהל היו מתים רבים והיו צריכים לטפל בקבורתם הדבר ברור יותר, שהרי הם אינם אשמים בטומאה אלא זו טומאה שהוטלה עליהם - ואף אחד אינו רשאי לחמוק הימנה - אפילו כהן גדול שנאסר עליו לצאת מן המקדש מחשש שיטמא למת מצוה, מכל מקום אם פגש מת מצוה עליו לטפל בו, ואם כן שאלתם מובנת, אולם לכאורה משה היה צריך לענות להם כפי שאמרנו לעיל - ואילו משה מעביר את טענתם לד' - וד' מקבל אותה.

קרבן פסח הינו קרבן בעיתי הן מבחינת מעמדו ותפקידו, והן מבחינת דיניו.

הרמב"ם בפרק א' מהלכות קרבן פסח הלכה ג' כותב: "אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, אף בשעת היתר במות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד". הדגשה כזו בדבריו אינה מצויה בכל קרבן אחר, ובאופן כללי הרמב"ם לא מזכיר הלכות במות כלל, ומדוע טרח הרמב"ם להזכיר כאן דין זה[1], ומדוע היתה הוא אמינא שקרבן פסח יכול להיות קרב בבמת יחיד? הרמב"ם נוגע כאן בבעיה יסודית לגבי מעמדו של קרבן פסח, האם הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור ועוד ניגע בזה להלן.

קרבן פסח הוא הקרבן היחיד שזמנו לכתחילה הוא שלא בזמן כל הקרבנות. במקדש הקריבו קרבנות (לכתחילה) מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבי, וזמנו של קרבן פסח הוא לכתחילה אחר תמיד של בין הערבים[2].

היחס המיוחד לבעלים בקרבן פסח. הגמרא בפסחים (ז.) כשדנה לענין ברכות האם מברכים על ביעור חמץ או לבער חמץ. הגמרא אומרת שכאשר אומרים לבער חמץ פירושו שיש מצוה אישית לבער, ולכן אי אפשר לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשחוט מכיון שאין מצוה אישית לשחוט, שואלת הגמרא: "פסח וקדשים מאי איכא למימר?" ועונה הגמרא "אין הכי נמי" כלומר יש מצוה מיוחדת בשחיטה בקדשים בכלל ובפסח בפרט (מתוך כך שהגמרא טרחה לחלק ביניהם; רואים שיש מעמד מיוחד לפסח אם כמצוה מיוחדת בבעלים ואם משום שלא נכלל במסגרת קדשים כללית). ואף בתיאור עשית הפסח (סד.) בולט דבר זה, המשנה מספרת: "שחט ישראל וקבל הכהן", רואים שהקפידו על דבר זה (אם כי יתכן שמשום שהיה לחץ כבד על הכהנים כל שיכול היה להעשות בישראל נעשה)[3].

פסח הוא הקרבן היחיד שכל מטרתו איננה אלא לאכילה כפי שהגמרא אומרת (סב:, עו:): "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה", וזאת בניגוד לשאר הקרבנות [4]. לדין זה יש שתי תוצאות הלכתיות:

הפסח שקרב בטומאה נאכל שלא בא מתחילתו אלא לאכילה מה שאין כן בשאר קרבנות (משנה עו:).

בפסח קיים דין מיוחד שאם שחטוהו שלא לאוכליו פסול, דהיינו כששחט (או בזמן אחת משאר עבודות למספר ראשונים). התכון שיאכלו מן הקרבן אנשים שאינם ראויים או שאינם יכולים (זקן או חולה) פסול.

הקרבן היחיד שיש בו דינים רבים הנוגעים לדרך הקרבתו דהיינו: שלא יקריבוהו פחות משלושים איש, שקרב בג' כיתות ונתיחס לזה להלן. וכן דינים מיוחדים בנוגע לדרך אכילתו, חבורות, דין צלי וכו' (למספר דינים מיוחדים נוספים נתיחס בהמשך).

יתכן שבקרבן הפסח יש שני דברים:

יש בו חלק שכל מטרו לאכילה ובעצם זוהי מעין "אכילה משותפת" שתפקידה יבואר להלן.

מישור הקרבן שבפסח - כאשר גם מבחינה זו תפקידו של הפסח מיוחד. ושני דברים אלו מתממשים בשני שלבים שונים בתהליך עשית הקרבן. שני שלבים אלו מתאפינים בדין אחר גם כן; תוספות (סא. ד"ה "דאיתקש") אומר שמחשבת שלא למנוייו (דהיינו חשב להאכיל מי שלא מנוי. כאשר המנוי נעשה כנראה בכסף (רש"י סב: ד"ה "אי אפשר לברך")) פוסלת רק בשעת השחיטה ואילו מחשבת שנוי בעלים פוסלת בשעת הזריקה[5], והשאלה נשאלת מה מקור ההבדל ביניהם. ישנה חקירה מפורסמת מהו תפקיד השחיטה בקרבן, האם זה כשחיטה בחולין (אולי עם עוד תפקידים נוספים), או שאין לה קשר כלל שלחיטת חולין, ואם נאמר כצד הראשון הרי יתכן שתפקיד השחיטה הוא בהתרת הבשר לאכילה (מלבד תפקיד השחיטה ביצירת הקרבן), בהלכות קרבנות לעומת זאת ברור שעיקר התפקיד הוא בשעת הזריקה שאז מתבצע תהליך הכפרה ומכאן הבדל פשוט. מחשבת בעלים כאשר המדובר בהלכות קרבנות מקומה הטבעי הוא בשעת זריקה, בעוד שמחשבת אוכלים או מנויים עיקר תפקידה בשחיטה, מאחר ומרת המנויים הוא לאכול, ולכן אין מחשבת אוכלין בזריקה מכיוון שלזריקה אין משמעות ביחס לאכילה. ואפילו שאסור לאכול עד שזורקים את הדם, זהו דין שמקורו בכך שהזריקה היא הגומרת את הקרבן, ואנו מעונינים שהאדם יאכל מקרבן הפסח, (הדבר תלוי גם בפירוש: "אין מחשבת אוכלין בזריקה", מכל מקום דברי מדויקים מתוספות שם דיבור המתחיל "שחטו" בפירוש הריב"א וכן בתוספות הרשב"א ס"א: ד"ה "על מנת", ועיין גם בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם שהלך בכיוון כללי דומה). ומכאן נוכל להבין מדוע איסור שחיטת פסח על חמץ נאמר רק על שחיטה (או לפחות מדוע נוסח כך בתורה, כיון שיש בזה מחלוקת עד כמה זה מורחב לשאר עבודות), הבעיה העיקרית היא הסתירה הקיימת בין אכילת הפסח לאכילת החמץ, ולמספר שיטות יסוד האיסור בחמץ - גם של בל יראה הוא באיסור (לפי הר"ן בריש פסחים שטוען שדין בל יראה הוא הרחקה לאיסור חמץ), ואין להקשות מדוע אם כן אין איסור אכילה על חמץ, מפני שמצאנו דברים רבים בקרבנות שעיקר הפסול הוא במחשבה או במעשה במשעת הקרבת הקרבן ולא במעשה אחר כך (למשל כל דין פיגול, שהפסול רק במחשבה ולא במעשה), מלבד זאת עיין תורה שלמה (שמות ל"ד, כ"ד) שהביא מאן דאמר שמחייב אוכל פסח על החמץ.

לפני שנעבור להסבר תפקידו של הפסח וכיצד הוא מממש אותו, הייתי רוצה להתייחס לשני דברים נוספים:

תפקיד האכילה בקרבן.

מעמדו של הקרבן.

א. הגמרא במספר מקומות (יומא סח:, פסחים נט: ועוד) מביאה את המדרש: "ואכלו אותם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין", רואים מכאן שיש לאכילה תפקיד מיוחד בקרבן, מכיוון שאכילת הכהנים היא חלק בתהליך הכפרה של הבעלים. וכאן יש לחלק בין סוגי קרבנות שונים; בכל הקרבנות ישנה מצוה מיוחדת של אכילת השיירים, אמנם בחטאת ואשם יש מימד מיוחד לאכילה זו שהיא חלק מתהליך הכפרה של הבעלים (עיין ברמב"ם בספר המצוות עשין פ"ט), וכאן יש להדגיש לכאורה אם הבשר נטמא והכהנים לא אוכלים אותו - עדיין הבעלים מתכפרים, אלא שכבר תוספות (פסחים נ"ט ד"ה "יכול") כתב שכאשר הבשר קיים אזי הכפרה נעשית על ידי האכילה, וכאשר הבשר איננו אזי הכפרה נעשית על ידי הזריקה (ניתן להסביר דין זה בשתי צורות:

א. אכילת הכהנים מעכב בכפרת הבעלים כל עוד שהם צריכים לאכול הבעלים לא מתכפרין, למרות שהאכילה עצמה לא מכפרת. אמנם דבר זה לא מתישב כל כך עם לשון הגמרא. אם כי הוא מסתדר טוב יותר עם דברי התוספות.

ב. אם הכהנים אוכלים אזי אכילתם היא המכפר ואם אינם אוכלים הזריקה היא המכפר[6] - כאשר זה מדויק יותר בלשון הספרא: "מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל תלמוד לומר: 'ואותה נתן לכן את עוון העדה לכפר עליכם', הא כיצד כהנים אוכלים וישראל מתכפרין". וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות: "כי אכילת הבשר הזה מן החטאת נאשם בו תשלם כפרת המתכפר". (אמנם מלשון הרמב"ם כאן משמע שיש שני שלבים לכפרה והיא נשלמת באכילה מכל מקום לעניננו אין זה חשוב), ומכאן נחזור לקרבן פסח - כאשר יתכן שכפי שמוצאים אנו בחטאת שלאכילה יש תפקיד מרכזי ובעצם קיום העשה של היחיד מתממש רק באכילה ולא בהבאת הקרבן (עיין למשל בתוס' הרשב"א נט. ד"ה "אתי עשה" שמשמע שכל העשה בפסח הוא רק באכילה). וכפי שבחטאת מוצאים שאכילה בדיעבד לא מעכבת אף אם זה משום סיבה חיצונית (יבמות צ.) כך בקרבן פסח יתכן שאכילה לא תעכב אמנם עקב מעמדה המיוחד של אכילה בפסח, מוצאים אפשרות שאכילה תעכב. (זבחים ק: פסחים עח:) ועיין בתוספות בזבחים שדן בזה.

ב. בעיה נוספת לגבי קרבן פסח היא האם הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור. קרבן ציבור הוא קרבן שחובת הקרבתו מוטלת על כל הציבור כציבור, למשל תמיד של שחר, בעוד שקרבן שכל עם ישראל מקריב אותו - כשכולם נדבו שלמים ומקריבים אותם ביחד איננו קרבן ציבור, אלא לכל היותר קרבן שותפים (כאשר כל עם ישראל השתתף בבהמה אחת למשל), ואם כן הנטייה הפשוטה היתה להתיחס לפסח כקרבן יחיד, למשל בס"ב: הגמרא שואלת מדוע אם חשב לשמו ושלא לשמו (דהיינו חשב לשחוט את הקרבן לשם פסח ולשם חטאת בבת אחת) פסול, ואילו לאוכלין ושלא לאוכלין כשר, ועונה הגמרא מספר תירוצים ואחד מהם: "לשמו ושלא לשמו ישנו בציבור כביחיד, לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בציבור כביחיד", דהיינו קרן פסח הוא קרבן יחיד - כפי שכותבים הראשונים שם [7]. רש"י מדגיש גם ביומא נא. שכאשר מספר אנשים מקריבים פסח הוא קרבן שותפין. מאידך הגמרא מתיחסת לפעמים לפסח כאל קרבן ציבור. עצם הדין שפסח דוחה טומאה הוא דין שנאמר ביסודו בקרבן ציבור,[8] ומשום כך הגמרא קוראת לפסח קרבן ציבור. דף עז. הגמרא שואלת מאיפה יודעים שפסח ותמיד דוחים שבת, לומדת הגמרא זאת מגזירה שווה של "במועדו", ממשיכה הגמרא: "תינח פסח ותמיד, שאר קרבנות ציבור מאי איכא למימר", משמע שפסח הוא קרבן ציבור, ראיה זאת אפשר לדחות מכיון שהגמרא קוראת גם לחגיגה קרבן ציבור היות שכל ישראל מקריבים אותה ביחד ברגל (עו:), כך שיוצא שיתכן שיש שלש רמות בקרבנות: קרבן יחיד, קרבן ציבור, וקרבן יחיד שמוקרב על ידי כל ישראל בזמן מסוים, ויש לו קצת דיני ציבור וזה מספיק בכדי שאותו קרבן ידחה שבת וטומאה - ויתכן שזהו גם מקור השם בפסח. ראיה חזקה קימת מהגמרא עט:, הגמרא מביאה שם שאם רוב הציבור טמא ומיעוטו טהור עושים כולם בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק - רואים מכאן שדין שעקרו שייך לגבי קרבן ציבור מיושם לגבי קרבן פסח. למעשה ייתכן ללמוד מכאן דבר חריף הרבה יותר.

הדין המקורי של אין קרבן ציבור חלוק מופיע במנחות יד: לגבי מקרה שבו נטמאו אחד משני הבזיכים של לחם הפנים או אחת מהחלות של "שתי הלחם" אזי יקרבו שניהם בטומאה או ישרפו. דין זה במקורו ברור מאוד מאחר ויש לנו קרבן אחד אזי אי אפשר שחלקו יהיה טמא וחלקו יהיה טהור, ולכן כולו מוקרב בטומאה או נשרף. אמנם כאשר זה מיושם לקרבן פסח הדבר קצת קשה, מדוע לא יקריבו מספר בהמות בטהרה מוחלטת ומספר בהמות בטומאה - רואים מכאן שכל הקרבנות ביחד מהוים איזו שהיא מסגרת גדולה מעין קרבן אחד גדול, עד כדי כך שאי אפשר להקריב חלק בטומאה וחלק בטהרה. דין זה לכאורה אי אפשר להסיקו מתוך זה שאתי בכנופיא הוא מעין קרבן ציבור. וכאן תוספות רי"ד סד. סד"ה "ננעלו" אומר שפסח הוא קרבן ציבור ממש: "שגם הפסח קרבן ציבור, וטעון תקיעה", כלומר לתוספות רי"ד זהו קרבן ציבור ממש - וזה בניגוד לדברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת זבחים שפסח הוא קרבן יחיד מעין קרבן ציבור, דהיינו החלוקה שהזכרנו לגבי חגיגה[9], הרמב"ם מישם אותה עד סופה גם לגבי פסח[10]. לשיטת תוספות רי"ד אנו נתקלים אם כן בסתירה לגבי פסח (בעיתיות זו קימת אף לשיטת הרמב"ם שכן לא ברור מה הוא אותו קרבן שהוא יחיד והגמרא קוראת לו ציבור, ואף מישמים אצלו דיני ציבור).

במשנה בסא. נאמר שהשוחט את הפסח על מנת להאכילו שלא לאוכליו שלא למנוייו לערלים ולטמאים פסול. ברור לנו מדוע השוחט שלא לאוכליו פסול שכן הם לא יכולים לקיים את מצות אכילת הקרבן. אך מקור הדין של שוחט לטמאים ולערלים לא ברור. תוספות טוען[11] שפסול ערלים וטמאים הוא משום שאינם יכולים לאכלו, אלא ששיטה זו קשה בפירוש המשנה-

מדוע לא סמכה המשנה את ערך וטמא לשלא לאוכליו, וכן מדוע לא כתבה המשנה שלא לאוכליו כיצד לערל ולטמא.

מדוע נקטה המשנה על טמא כדוגמא, ולא זקן וחולה שהם הדוגמאות הרגילות (הן בגמרא והן במציאות)[12].

ואכן הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ב ה"ו אומר שיש מחשבת ערלים בזריקה ואין מחשבת אוכלין בזריקה (דהיינו שחט על מנת שיתכפרו ערלים), ואם ערלים אינו אלא פסול שלא לאוכליו מה מקור החילוק (יתכן שבערלים כלול פסול של לאוכליו לפי שאינם יכולים לאכול, אולם אין זה ודאי ואכן בגמרא סט: יוצא שפסול שלא לאוכליו הוא רק לגבי חולה וזקן ולא לגבי ערל, וזאת משום שהם ראויים לאכול מצד עצמם אלא שאסור להם[13] - ומכאן עוד מקור לחלק בין ערל ושלא לאוכליו). ולכן צריך לומר שלשיטת הרמב"ם ערל וטמא הם פסולים עצמאים - השאלה היא מה מקור הפסול.

חז"ל מביאים את המדרש המפורסם: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך..." שבזכות שני דמים נגאלו בני ישראל ממצרים בזכות הפסח ובזכות המילה. ישנם שתי מצוות עשה בלבד שחייבים על אי עשייתן כרת - ואלו הן פסח ומילה. עונש כרת לפי פשט הפסוקים הוא להכרית את הנפש מהעם (ולזה יכולות להיות השלכות חמורות כמובן). ומכאן ברורה הסיבה היות ומילה מטרתה הכנסה בבריתו של אברהם אבינו - תפקיד המילה הוא להכניס את היהודי לברית עם עמו ועם אלוקיו, וברור שמי שלא עושה זאת הוא מנתק את עצמו מהעם ועונש זה של כרת מגיע לו ישירות (אפילו גר נעשה ליהודי ע"י מילה). הקשר בין מילה ופסח בולט ביותר בערל שאינו יכול לאכול פסח (נאמר בתורה במפורש איסור זה לגבי פסח, בעוד שבקרבנות אחרים התורה לא פרטה) ולא עוד אלא שעבד איש לא אוכל פסח עד שנימול והוא אך מעכב את אכילת אדונו (רמב"ם פסולי המוקדשין פ"ה הלכה ה-ו) להלכה עבדיו של קטן אינם מעכבים אותו אם הם ערלים מאכילת פסח, דהיינו אין כאן פסול בגופו של בעל עבד ערל, אלא חסרון במעשה מסוים שלא עשה - (כך גם יצא אם נקבל חילוק בין ערל שלא נימול סתם ובין מתו אחיו מחמת מילה. ששוב יצא שיותר משמעותי לא עצם המצב של ערלה אלא חוסר הרצון להיות נמול עיין רש"י סא: ד"ה "בני") ולא עוד אלא שהרמב"ם פוס' שגם טבילת אמהותיו של אדם מעכבת אותו מלאכול פסח, כלומר יוצא שבגלל שהאדון לא הכניס את עבדיו ואמהותיו בברית, לכן איננו יכול לאכול פסח וזאת למרות שאדון יכול לאכול תרומה אפילו אם עבדיו ערלים (יבמות ע:), דהיינו: קיים קשר בין מילה לפסח. ונראה לי שגם פסח בעצם מטרתו להכניס בברית - פסח מכניס את העם בברית עם הקב"ה, ולפיכך קרבן פסח כל שנה איננו: "זכר למקדש" בלבד, אלא מטרתו כניסה מחודשת כל שנה בברית עם ה', ולכן אדם שלא עשה פסח חייב כרת כתוצאה ישירה מן החטא. שהרי הוא מראה בעצמו שהוא יכול להכנס לברית ואיננו מעוניין. אדם שהיה טמא כרת איננו חייב שכן לא רצה להסתלק ממסכרת העם, (זוהי גם הסיבה של דין דרך רחוקה) אמנם כניסה בברית אין לו וזוהי בדיוק טענתם של האנשים אל משה, מכיון שאין המדובר בקרבן רגיל למה נגרע. כמובן שלמרות הדמיון לברית מילה קיים שוני מהותי ביניהם, פסח עיקרו מיוחד לציבור - ברית בין כנסת ישראל וד', בעוד שברית תכליתה בטפול ביחיד - כאשר לגבי היחיד ושלובו במסגרת עם ישראל נדרש עוד טבילה והרצאת דמים (כריתות ט.).

ולכן פסח איננו קרבן רגיל, מכיון שאין התפקודים של קרבן רגיל אין זמנו כשל קרבן רגיל ואף דמו ניתן על המזבח במתנה אחת בלבד כמעשר בהמה ובכור שגם הם אין מטרתם כקרבן רגיל - ולכן המתנות שניתנות על גבי המזבח אינם מתנות שמטרתם ל"תפוס" את כל המזבח (כגון חטאת שהיא ד' מתנות ב-ד' הקצוות או שלמים שהם "שתים שהם ארבע" - ששוב הם מקיפים את כל המזבח), אלא מטרתם רק לנגוע בקצהו ואיכשהו להצמד למסגרת המקדש לדברים מסוימים (כבכור ומעשר). קרבן פסח הוא בעצם קרבן יחיד כאשר המדובר על כל בהמה בנפרד - אולם כל הקרבנות יחד יוצרים קרבן חדש שמטרתו הכנסה בברית, ולגבי קרבן זה נאמר דין קרבן ציבור, הן לגבי טומאה הן לגבי תקיעה - כששני הדברים מוסבים לגבי כל הקרבנות ביחד ולא לגבי כל קרבן בנפרד - ואכן בכל מקום שמוזכר קרבן יחיד לגבי פסח מדובר על הקרבן היחד (שחטו שלא לאוכליו וכו'), וכל מקום שמדובר עליו כקרבן צבור מדובר על הקרבן הכללי - כל הציבור טמא או דין התקיעה שנתקעה עבור כל הקרבנות ביחד ולא עבור כל קרבן בנפרד. גם לדעת התוס' רי"ד. כניסה זו לברית נעשית בשני שלבים בקרבן פסח רגיל - בשלב הראשון אנו רוצים להפוך את כל עם ישראל לגוף אחד - לציבור אחד - מכיון שבד"כ פסח לא מיוחד להכניס את הפרט לברית אלא את הכלל (ולכן פסח לא קרב בפחות מעשרה אנשים. ויש דעה שסבורה שעל כל קרבן צריכים להמנות עשרה), כאשר עם ישראל הופך לעם אחד, אזי הוא נכנס לברית. והדבר הטבעי ביותר שזה יקרה כשכל ישראל נמצאים יחד - ובמקום שיש השראת שכינה אז ישראל כולם לב אחד, ואז ניתן לכרות ברית כבמתן תורה. זו גם הסיבה שחטאת ששחטה לשם חולין כשרה ופסל לשם חולין פסול (רמב"ם פסולי המוקדשין פט"ו) וכל הקרנות אף לשם קרבן אחר כשרים. וזאת משום שככל שהמטרה מתרוממת כך פסול "קטן" יותר פוגע בה. בחטאת המטרה היא כפרה ובפסח המטרה ברית ובברית כל נקודת חסרון יכולה לפגום. ומכאן גם הרצון המיוחד שפסח ישחט על ידי בעליו.

בשעת הקרבת הקרבן כל עם ישראל נמצא, וכך כל הקרבנות הופכים לקרבן אחד - והכל של ציבור אחד, וכאן מענינת מאוד המשנה המתארת את סדר הקרבת הקרבן (סד.) האומרת שהפסח קרב בשלוש כיתות - זו מצוה מיוחדת להחלק לשלש כתות, ופשוט לכאורה שזה כנגד כהנים לויים וישראל - כשבכל כתה צריכים להיות עקרונית לפחות עשרה אנשים [14] - דהיינו גם כשכל הקהל ביחד הוא מחולק לשלש כחלוקתו תמיד, חלוקה זו שמרת עד שעת האכילה, שכן בשבת שלא יכלו ללכת לבתיהם גם כשכל כת גמרה להקריב לא התערבבו אלו באלו כפי שמספרת המשנה, אלא כל כת ישבה במקום מיוחד. רש"י על המשנה מדגיש שהחלוקה לכתות היא רק בפסח צבור[15], דהיינו בפסח שרו הקהל מקריבים. הוי אומר שהחלוקה לשלוש כיתות משמעותית רק כאשר באמת רוב הציבור מקריב, מכאן שאין זה דין בפסח אלא בצבוריות שיש בקרבן כפי שאמרנו.

השלב השני בהקרבה הוא האכילה, היא בעצם מטרתו העקרית של הקרבן כפי שהראינו, ומטרתה השתתפות היחיד בברית שכורת הציבור, כאשר דבר זה מתממש באכילה - כבחטאת. וכבר מוצאים אנו שאכלו כחלק מכריתת ברית אצל יעקב ולבן, ואצל יצחק ואבימלך ואולי אף אצל אברהם ואבימלך. ואף כאן המזבח אוכל והעם אוכל (ומכאן גם הצורך שפסח יהיה קרבן, ואף בכרית הברית המתן תורה הקריבו העם שלמים[16] שנאכלים לעם (למעשה הוא הקרבן שקרוב לפסח - שכן מותר הפסח קרב שלמים). אף בקרבן פסח האכילה מטרתה צירוף היחיד למסגרת הצבור והכנסתו בברית - דהיינו אופי הקרבן כקרבן ציבור נקבע בעת ההקרבה מטרתו שהיא הכניסה בברית מושלמת באכילה - כבאכילת חטאת ואשם. (אנו גם מוצאים שלש פעמים שבני ישראל חגגו את הפסח: ביציאת מצרים, שנה אח"כ, ואחר כניסת ישראל לארץ שאז בני ישראל גם נמולו - כששוב מוצאים קשר בין המילה ופסח כפי שאמרנו. הסיבה לכך היא פשוטה: הצורך בפסח ביציאת מצרים פשוט. פסח שני נעשה לאחר מתן תורה ולאחר המשכן - ברור שיש צורך בכריתת ברית אחר מתן תורה ואחר המשכן יש לשים לב גם לסדור הפרשיות בבמדבר. לאחר שהמחנה בא על תקונו, הכל מנוי וספור ומסודר, החוטאים מרחקים מתוך המחנה. נגמרה פרשת הפרשת הלויים - אין יותר מה להוסיף למסגרת המחנה - אזי המחנה כולו מקריב פסח. (ההמשך לאחר מכן היה אמור להיות נסיעת המחנה - וכניסה לארץ). (הברית אחר מתן-תורה היא ליחידים ולכן ניתן ללמוד מכאן לגר (כריתות ט.)). וכמובן שיש צורך בברית אחר הכניסה לארץ - כפי שחז"ל אומרים שכל הדר בחוץ לארץ כאלו שאין לו אלוה - ומקורם מלבד בדוד גם בספר בראשית (פי"ז פס' ח-ט) ע"ש. דהיינו ככל שקיימת עליה בדרגת השכנת השכינה צריכים כריתת ברית מחודשת).

נחזור עתה לפסול המיוחד של הערלים והטמאים. הפסול של ערלים מתבקש מאליו. לגבי הפסול של טמא התורה מצוה (בבמדבר פרק ה' פס' א-ד) להרחיק מן המחנה את כל הטמאים - דהיינו הטמאים אינם חלק מהמחנה - וממילא ברור שאינם יכולים להצטרף אל הציבור ולכרות ברית אתו בשעה שאינם חלק ממנו, ולמעשה כיחידים במצב של טומאה אינם ראויים לכריתת ברית כלל - ולכן יחידים טמאים אינם יכולים להקריב פסח בעוד שמיעוט ציבור טהור (והשאר זבים או מצורעים שאינם יכולים להקריב אפילו כל העם זב). יכול להקריב קרבן ולהכנס לברית כיחידים (ואז מספר דינים ששייכים לצבור לא יהיו לו כגון דין ג' כתות ועוד נחזור לזה). כאשר כל העם טמא מת אזי זכותו להקריב קרבן פסח - צבור טמא מת זכותו להכנס בברית (וכפי שהרב סולובייצ'יק מבין לגבי זכות הכפרה של העם עיין "על התשובה"). כאשר מיעוט העם טהור ורובו טמא אזי אנו נמצאים בין הפשיט לסדן אם הטהורים יקריבו לעצמם והם יכנסו לברית כטהורים - אך יחידים ולכן אנו מעדיפים ציבור טמא על פני קרבן יחיד טהור. ואמנם כאשר העם הם מחצה על מחצה בדיוק אזי מכיון שמחצה הרי הם כרוב - הטהורים יקריבו לעצמם כי יש קרבן ציבור והטמאים יקריבו לעצמם (יש להם רוב הציבור וזכותם להכנס בברית) (עט. פ.) ואז אינני מתחשב להלכה עם השיקול של אין קרבן ציבור חלוק. (את סיבת הדבר נסביר בצורה מפורטת יותר להלן). יש חלוק. (פ"ו ה"ב). ויתכן שנקודת המחלוקת אם צריך צבור בקרבן פסח או צריך את כל העם. לשטתנו מתאימה יותר הדעה השנייה כמובן. למעשה גם רב עצמו שסבור שעושים אלו לבד ואלו לבד יתכן שהעדיף לטמא אחד ושיעשו כולם בטומאה וזה מקור דבריו בדף פ. עיין שם. וכתוצאה מהבנה זו אפשר גם להבין מדוע בפסח נאמר במיוחד שאסור לערל או לבן נכר לאכול בו - מכיון שבספח זוהי סתירה פנימית ממש לתת להם לאכול[17].

נותרה עדיין נקודה אחת שברצוני לעמוד עליה, והיא לגבי מעמדו של פסח שקרב בטומאה ופסח שקרב על ידי מיעוט הציבור. בכל אחד מהמקרים הלו, אם היה מישהו שלא הקריב פסח ראשון אין לו זכות להקריב פסח שני, כלומר פסח שני קרב רק כאשר רוב הציבור הקריב אותו בטהרה - והשאלה שכמובן נשאלת היא מדוע. שכן טענת האנשים במדבר קימת גם במקרה זה. להבנת דין זה יש צורך להבין כיצד פסח שני פועל.

להלכה נהגים בפסח שני כל הדינים ששייכים לגופו של פסח ראשון דהיינו; דין מצות, צלי אש וכו' אולם דינים שמסביב לקרבן פסח אינם, כגון איסור חמץ או דין חבורות. כמובן שדין כתות פשוט של יהיה לו היות שדין זה שייך לחלקו הציבורי של קרבן הפסח, והרי צבור לעולם אינו מקריב פסח שני, וממילא דין זה לא שייך - אולם הדינים האחרים מדוע לא יהיו בפסח שני? הגמרא - והרמב"ם פוסקים שאין הלל באכילת פסח שני. תפקיד ההלל באכילת פסח ראשון ברור, מכיון שהאכילה היא חלק חשוב של הקרבן כפי שיש הלל בעשיתו כך יש הלל באכילתו. חסרון זה של הלל בפסח שני יכול לרמוז לנו שלאכילה בפסח שני אין אותו תפקיד של קרבן כבפ"ר, כלומר האכילה כאן איננה יוצרת בדית והדבר לכאורה פשוט. טענת האנשים במדבר היתה שהם רוצים להקריב: "בתוך בני ישראל", כלומר יחד עם בני ישראל, אם הם יעשו קרבן פסח מושלם בתאריך אחר לא יוכלו לעשות זאת עם בני ישראל ולהצטרך לכריתת הברית שלהם. אפשרי לכן לאמר שבאמת בפסח שני אין כריתת ברית עצמאית, אלא כהמשך לברית עם ה' בפסח ראשון, וכל מי שלא היה יכל אז להצטרף לעם וממילא לברית - עושה זאת כעת ע"י חזרה על התהליך של הקרבת הקרבן ואכילתו - וכך האדם מראה על נכונותו ורצונו להצטרך לברית, ועל ידי אותה פעולה אשר כפי שהזכרנו היא שהופכת את העם לאחד - הוא מצטרף אל העם וממילא אל הברית. וממילא האדם צריך לעשות רק את הפעולות שקשורות לגוף הקרבן, אבל כל הדברים שמסביב ששייכים הן לכריתת הברית[18], הן לחלק הציבורי שבקרבן אין לצורך לעשות. ומכאן ברור שכאשר בפסח ראשון לא היה ציבור אזי כריתת הברית שנעשית היא כריתת ברית של יחידים - וממילא אין אפשרות להצטרף לזה בפסח שני. פסח שקרב בטומאה המצב דומה אלא שמכוון אחר[19]. במצורע התורה אומרת: "בדד ישב" ולמדים מכאן שי חיוב לשבת לבד ולא לעשות חבורת מצורעים. יש כאן גישה עקרונית לא יתכן שאנשים טמאים יהיו מאוחדים ביניהם, - גישה זו מתבטאת בקרבן פסח. ציבור טמא אמנם יכול לכרות ברית בטומאה[20] אך אין לו את אפשרות האחרות, וממילא אין אפשרות להצטרך אליו לאחר מכן - מכיון שמה שאיפשר את ההצטרפות היה האחדות. (על דרך הדרש ניתן לומר שדבר זה נרמז בתוך מצות הפסח. בפסח טהור יש איסור שבירת עצם אולם בפסח טמא לא קיים איסור זה - והשאלה למה, ולאור מה שאמרנו אפשר לומר שאפשרות שבירת העצמות השלמות היא כאשרת קימת טומאה, ואין דבר מאחד). מענין הדבר שאת הדין הכללי שמצורע לא יכול לשלח קרבנותיו הרמב"ם (פ"ב מביאת מקדש) מנמק בזה שאיננו ראוי לבוא אל המחנה, ויתכן שזה אף הנימוק לטמא מת - ערוך השלחן אכן תמה על מקרו הרמב"ם. ויתכן שכל הקרבנות הם הרחבה של קרבן פסח לענין זה ואכמ"ל.

לאור הסברנו בקרבן פסח נבין גם את דין הנשים בזה. להלכה אשה חיבת כגבר בפסח ראשון, אולם פסח שני רשות, וקשה ממ"נ או שלא תהיה חיבת בראשון או שתהיה חייבת גם בשני. דין נוסף מענין בהקשר לכך אשה שבמזיד לא עשתה פסח ראשון חייב שני בכדי לא התחייב בכרת (עיין היטב רמב"ם פ"ה ה"ח, ופ"ו ה"ג). ויתכן לומר: בפסח ראשון הציבור כולו מקריב ולכן אם אשה פורשת, הריהי מצהירה שעל עצמה שאיננה מעונינת בברית וממילא תתחייב כרת. לעומת זאת בפסח שני זו זכות שניתנה לאדם להשלים את חסרונו, ואם האשה היתה טמאה בפסח ראשון או בדרך רחוקה איננה נראית כפורשת מהציבור ואז איננה צריכה להכנס בברית אא"כ היא רוצה בעוד שלגבי האנשים אם לא התחייב כרת בפסח ראשון אין זה פוטרו, אלא יש לו חובה לכרות ברית בצורה חיובית ולכן הוא חייב בפסח שני. (כפי שבברית מילה חייבים האנשים ולא הנשים ולא רק בגלל השוני הגופני - עיין קידושין כט. לענין מילת בנה).

ולסיום ברצוני להבהיר נקודה נוספת. הגמ' ס"ב: שואלת מדוע מחשבת שלא לשמו ולשמו (דהיינו חשב שתי מתחשבות כאחת לשם פסח ולשם חטאת) פוסלת, ואלו לאוכליו ושלא לאוכליו אינה פוסלת, אחד התירוצים הוא לשמו ישנו ביחיד כבציבור לאוכליו אינו ביחיד כבציבור (מחשבת שלא לשמו שפוסלת - פוסלת גם בקרבן ציבור, מחשבה שלא לאוכליו לא), ומקשה התוס' והרי מחשבת לאוכליו יש רק בקרבן פסח ומדוע חלקה הגמ' בין יחיד וציבור? ונשאר התוס'[21] בצ"ע. יתכן שהגמ' רצתה להדגיש כאן יסוד חשוב - מבחינה עקרונית בכל קרבנות היחיד היתה צרכיה להיות מחשבת שלא לאוכליו ורק במקרה זה קיים בה בפסח דהיינו החילוק בין פסח וקרבנות יחיד הינו חילוק כמותי, בעוד שהחילוק בינו לקרבנות ציבור הוא איכותי, בקרבנות ציבור אין אכילה של בעלים ואין אנשים שהקרבן מיוחד להם לאכילה - אין הבעלים אוכלים (לא הסנהדרין בנציגי העם ולא אנשי מעמד ומה שהכהנים אוכלים משום שמשולחן גבוה קא זכו) בקרבנות יחיד ניתן לומר שהקרבן מיוחד לאכילה לאנשים אלו ואלו והשאלה היא רק לגבי רמת הייעוד, ולכן שייכת עקרונית מחשבת שלא שלאוכליו בכל קרבנות יחיד,[22] (ואכן כך משמע מהר"ח שפירש שאין קרבנות שלמים בצבור מלבד שני כבשי עצרת ובהם נאמד לכהן הם - ולא לצבור. דהיינו הכהן אכל אתם ולא הציבור כבשלמי יחיד. כלומר הר"ח ראה את קו ההבדל עובר בקרבן שלמים בין קרבן יחיד וציבור - ולא בין פסח לקרבנות ציבור (השווה רש"י). ומה שהכהן אוכל מוכרחים לומר שאל שיך ע"ז מחשבת שלא לאוכליו שהרי הכהן זוכה משולחן גבוה). הר"ח כמובן הבין שמחשבת לאוכליו שייכת אך ורק בשלמים שבם יש אכילת בעלים (שלמים כולל פסח ומעשר כמובן) ובהם שייך לדבר על יעוד באכילה. בשאר קרבנות יחיד אכילת הכהנים היא מדין שלחן גבוה קא זכו ואין זה ייעוד שניתן לחשוב עליו בשעת השחיטה, בר"ח מוכרחים להבין שלפחות עקרונית שייך בכל השלמים מחשבת שלא לאוכליו. אם השאלה מדוע קימת אכילת בעלים רק בקרבנות יחיד נשאיר להזדמנות אחרת אי"ה.

---