פרעון בתוך זמן / יונתן גושן - גוטשטיין

מחלוקת ריש לקיש עם אביי ורבא

בגמרא בבא בתרא ה. נחלק ריש לקיש עם אביי ורבא אם נאמן לווה לטעון שפרע תוך זמן ההלוואה. ריש לקיש סור שכשאר קיימת קביעת מועד פרעון, אין הלווה נאמן לומר פרעתי לפני מועד הפרעון בלי עדים, שכן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אביי ורבא חולקים ואומרים: "עביד איניש שפרע בגו זמניה, זימנין דאתרמו ליה זוזי, אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן ", כלומר כיוון שיתכן מקרה שללווה יש כסף אזי ייתכן שיחזיר את ההלוואה למלווה כדי שלא תרבוץ על צווארו טרדת החזרת ההלוואה.

במבט ראשון מובנת סברת אביי ורבא, שכיוון שהלווה מוחזק במממון והמלווה הוא המוציא, לכן על המלווה להביא את הראיה שאין הלווה נכלל בין אותם אנשים שהגיע לידיהם ממון לפני מועד הפרעון והחזירו כי היכי דלא ליטרדן. ומה דעת ריש לקיש? כדי להבין את ריש לקיש נבחן את החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו

חזקה בתר אומדנא

ההסבר הפשוט לחזקה הוא מצד אומדנא פסיכולוגית שאין אדם מחזיר כסף כל עוד אינו חייב להחזירו. האדם מטבעו משהה את הכסף בידו, וכל עוד אינו חייב לפעול להחזרת הממון - אינו מחזירו מיוזמתו האישית.

בבא מציעא מובא הסבר אחר בשם ר"ת (פרק שמיני סי' ל'א בהגהות אשר"י ): "ופסק ר"ת דדווקא הלוואה (אינו נאמן לומר תוך זמנו) משום דלהוצאה ניתנה". עקרונית אף הסבר ר"ת הוא מצד אומדנא, אך האומדנא אומרת שכיוון שמלווה להוצאה ניתנה, כלומר שהכסף נחשב כשל הלווה לכל צריכו ומטרותיו, הרי שבכל תקופת ההלוואה הכסף של הלווה, וכיוון שהכסף נחשב שלו - מדוע יתנו למלווה?!

ההבדל בין ההסברים הוא שבעוד שלפי ההסבר הראשון שייך להחזירתוך התקופה אך ישנה אומדנא שאדם משהה, הרי שלפי ר"ת האומדנא אומרת שלא שייך להחזיר כיוון שהכסף נחשב של הלווה, ובמקרה שהכסף לא יחשב כספו של הלווה - אין גם אומדנא. נפקא מינה בין הפירושים עולה מדבר ר"ת עצמו: "אבל פקדון, שאסור ליגע בו, אע"פ שעליו להיות נפקד עד אותו זמן, יכול לומר לו חחזרתי לך בתוך זמנו". כיוון שאין פקדון ניתן להוצאה, ממילא אין הכסף מחשב של הלווה ולכן האומדנא אינה קיימת ונאמן לומר דהחזיר תוך הזמן. לפי האומדנא הראשונה שטבע האדם להשהות את כספו יתכן לומר שאף בפקדון ישהה החזרת הפקדון עד שיגיע מועד ההחזרה ואינו נאמן לומר החזרתי תוך זמני שלא כדעת ר"ת. ייתכן שגם לסברא זו אין חזקה בפקדון, כיוון שאסור לשומר לגעת בפקדון הרי שהחפת רק מהווה מיטרד והשומר לא יחפוץ להשהות החזרתו, ולפיכך יהיה נאנן לומר שהחזיר בתוך הזמן.

נפקא מינא נוספת שתיתכן בין שתי סברות אלו היא שבחוזה שכותב בו שצריכים לשלם הממון עד תאריך מסוים ושהחוזה ייחשב כמופר כעבור מספר ימים מאותו התאריך. לפי האומדנא שאדם משהה, הרי שישהה התשלום עד סוף תאריך ההארכה, ואף לפני תאריך זה בו יופר החוזה איכא חזקה דאין אדם פורע. לפי האומדנא שאיכא חזקה כיוון שמלווה להוצאה ניתנה, אם כן רק עד התאריך הראשון הכסף ניתן להוצאה, אך בין התאריך הראשון והסופי יש חובת תשלום תשלום, ואם כן לאחר התאריך הראשון אדם נאמן לטעון שפרע כי אין עוד חזקה שלא פרע.

החזקה בתור גילוי דעת

ראינו דרך להסבר החזקה מצד אומדנא אם מצד השהייה ואם מצד מלווה להוצאה ניתנה. הרא"ש בתשובותיו (כלל תשעים סימן א') מעלה דרך אחרת: "דלהכי קבע לו זמן, משום דידע שלא יזדמנו לו מעות בזמנו או רצה לקנות לו סחורה ולהשתכר במעות". וביתר בירור כתב הסמ"ע (סימן עח ס"ק א'): "דגילה הלווה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן". אין כאן אומדנא, גלויי דעת יש כאן. בזה שיש כאן קביעת זמן וגילוי דעת שלא יפרע תוך הזמן, יוצר הלווה נגד עצמו חזקת חיוב. הלווה מוותר על יכולתו לטעון טענת פרעון תוך זמן ההלוואה, ומגלה דעתו שעד אותו תאריך כשתתעורר השאלה אם הוא חייב עדיין לשלם, יהיה חייב להוכיח ששילם וכל עוד לא יעשה זאת - תשאר חזקת החיוב נגדו. משל למה הדבר דומה, לאומר לחבירו : הריני מלווך על מנת שתפרעני בעדים. כשהלווה מקבל תנאי זה, הרי שהוא מוותר על יכולתו לטעון פרעתי ללא עדים, ומעתה יוכל לזכות רק אם יביא עדים שפרע, וכל עוד לא יביא עדים תהיה לו חזקת החיוב. הכא נמי, כשישנו מועד פרעון, הלווה מוותר על יכולתו לטעון טענת פרעון תוך הזמן, וכל תקופת ההלוואה יהיה בחזקת חיוב, ועליו יהיה להביא הראיה שאמנם פרע, וכל עוד לא הביא ראיה יפסיד בהלכות טוען ונטען.

נפקא מניא בין הסבר אומדנא ובין הסבר גילויי הדעת

נפקא מינה בין שיטת גילויי דעת לבין שיטת אומדנא תהיה במלווה סתם, דהיינו כשאין מועד לפרעון. במכות ג: נאמר שהלווה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. אם נסביר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מצד אומדנא, הרי שאדם לא יחזיר עד יום השלושים כשאז רשאי כבר המלווה לתובעו ואם כן בתוך השלושים יום ישנה חזקה שלא יפרע. ברם מצד גלוי דעת הרי שבמלווה סתם אין גלוי דעת שהממון לא יוחזר תוך תקופת השלושים יום, וממילא לא תהיה חזקה נגד הלווה. ואמנם מפורשים הדברים בשו"ת הרא"ש שם: "תדע דהיינו טעמא (שגלויי דעת זה הטעם) שהרי המלווה לחברו בלא קביעת זמן אף על גב דסתם הלואה שלושים יום נאמן לומר פרעתי, דכיוון דלא קבע זמן אימור זוזי איתרמו ליה" הרשב"א (ב"ב ה. ד"ה "קובע") סובר שגם המלווה סתם יש חזקה תוך ל' יום ונראה שהבין את החזקה מצד אומדנא. ברם להלכה בגלל פסק רבותיו פסק אף הרשב"א שאין חזקה במלווה סתם. האם ניתן לקיים מצד אחד שסיבת החזקה היא אומדנא, ומצד שני לומר שאין חזקה במלווה סתם? גם לפי הסבר האומדנא, שהאומדנא היא שאדם נשהה, ניתן לפרש שאמנם אדם משהה כשיש מועד פסוק, ברם במלווה סתם שמבחינת בעלי הדינים אין הסכם מפורש על מועד קבוע ומוחלט, ואם כן לא רואה הלווה עצמו כפטור עד לתאריך מסוים, במלוה כזה לא ברור שהלווה לא ישהה את הפרעון שכלא לא ברור לו שהוא פטור עד המועד ההוא וממילא יפרע אף תוך השלושים יום. וגם להסבר ר"ת שהאומדנא שלא פרע היא מצד מלווה להוצאה ניתנה, ניתן לקיים את דברי הרשב"א. אפשר להסביר שכיוון שאין מועד פרעון קבוע ומוחלט ממילא ברגע שהשיג הלווה ממון לפרוע, לאחר שהשתמש בכסף ההלוואה, הוא מתייחס מבחינת זיקתו הנפשית אל הכסף ככספו של המלווה - וממילא בהחלט שייך שיפרעו בתוך שלושים היום.

מחלוקת ריש לקיש עם אביי ורבא לאור הסברי החזקה

נחזור לשאלתנו: מאחר שישנה חזקת ממון לטובת הלווה, כיצד סובר ריש לקיש שהוא חייב?

אם הסבר החזקה הוא מצד גלויי דעת הרי שהכל אתי שפיר. כיוון שגילה הלווה דעתו שלא יחזיר קודם זמן הפרעון יצר חזקת חיוב עד זמן הפרעון.

במצב של חזקת חיוב, אם הוא טוען שפרע - עליו להוכיח, ועד שיוכיח יזכה המלווה.

אם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא מצד אומדנא יש לומר שכיוון שהאנשים שפורעים תוך זמנם הם מיעוט לכן לא מתחשבים בהם. אביי ורבא יסכימו שהם מיעוט, אבל כיוון שאין הולכים בממון אחר הרוב - יתחשבו במעוט זה. ומה יסבור ריש לקיש?

הסבר דין אין הולכים בממון אחר הרוב על פי ר' שמעון שקופ

את דעת ריש לקיש מבאר ר' שמעון שקופ בשערי יושר (שער ג' פרק ג' ) ועומד על מהות דיני ממונות שבהם "עיקרי הדברים של זכות ממון אינם חוקים על פי התורה, אלא יסודות של הסכמת שכלנו", כלומר שבממונות הולכים בתר סברת חכמים ואין אלו חוקים ללא הגיון, לכן קיים דינו של שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב. דין הליכה אחר הרוב באיסורים ונפשות הוא חוק התורה, שלמרות שאין ברוב בירור גמור שהרי סוף סוף קיים מיעוט, מכל מקום גזרה התורה שבדין שעיקרו הוא חוק תורה אזלינן בתר רובא. אבל בממונות, שיסודן הוא גדרים של זכות ממון התלויים בסברה ישרה הרי שנגד התובע שיש לו רוב המסייעו יש סברה חזקה שהדין עם המוחזק ולכן זכותו בחפץ גדולה יותר וזוכה. ומה יהיה אם הסברה תהיה נוטה לטובת התובע? ר' שמעון שקופ מחדש שקיים רוב שמדין הוכחה וסברה כן מטה את הדין וכזה הוא ה"רוב" של חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. רוב כזה הוא כעין ראיה ועדות, כיוון שהמיעוט הוא מיעוטא דמיעוטא ממילא כבר לא שייך לדבר על חוק תורה אלא על מציאות פסיכולוגית של טבע האדם, שכל אדם כשלעצמו, הוא עצמו בוודאי שיאנו פורע תוך זמנו - מדין בירור וראיה ולא מדין חוק התורה. וברוב כזה שיש בו ראיה כבר נוצרת מציאות המצביעה על כל פרט ופרט כמשתייך לאותו רוב. אנן סהדי שכך. אמנם צריכים להגדיר בשיטת ר' שמעון שקופ מתי שייך לומר שהרוב הוא נן סהדי ומתי הוא רק ברור קלוש, אך בחזקה שלנו, חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ברור שהרוב הוא ראיה. ריש לקיש יסביר אם כן את דעתו על פי שיטת אומדנא בפשטות, אמנם המלווה הוא המוציא - אך לו הראיה ולכן הוא זוכה.

טענת פרעון ביום דמשלם זמניה

בתקופת ההלוואה ישנם שלושה שלבים: תוך זמן, יום דמשלם זמניה, ולאחר זמן. עד כה ראינו מה דין טענת פרעון בתוך זמן. נראה עתה מה דין טענת פרעון ביום האחרון של זמן, יום דמשלם זמניה ביום הארבעים במקום שקבעו שההלוואה היא לארבעים יום.

הגמרא בבא בתרא קב. אומרת שעביד איניש דפרע ביום דמשלם זמניה. הגמרא שם מדברת על שכירות ולצורך דיוננו פה דין שכירות כדין הלוואה. בסוף היום ברור שכולם משלמים ביום עצמו אדם עשוי לשלם. אדם הטוען שפרע באותו היום הנאמן הוא אם לאו?

בעל התרומות נחלק בשאלה זו עם התוספות והראב"ד. בעל התרומות סובר שאדם נאמן רק בסוף היום לומר פרעתי (שער ט"ז חלק ב' וכך הבינו הש"ך סימן ע"ח ס"' ט"ז). התוספות והראב"ד סוברים שאדם נאמן לומר פרעתי כל אותו היום (תוספות בבבא בתרא ה. ד"ה "רבא", הראב"ד מופיע ברמב"ן שם ד"ה "הקובע") מה פשר המחלוקת?

נראה כי המחלוקת מושתתת על השאלה מי הוא המוחזק? האם המלווה הוא המוחזק כיוון שקיימת חזקת חיוב, ועל כן על הלווה להביא ראיה שהוא אמנם פרע ביום האחרון ; או האם הלווה נחשב מוחזק מאחר שהוא מוחזק בממון ועל המלווה להוכיח שהלווה עדיין לא פרע.

אם נלך בכיוון שו"ת הרא"ש, שכיוון שיש גלויי דעת שלא ישלם תוך הזמן, לכן יש ללווה חזקת חיוב והלווה הוא זה שצריך להוכיח שפרע, נגיע למסקנת בעל התרומות שנאמן רק בסוף היום כי רק אז כולם פורעים ועד זמן זה איכא חזקת חיוב נגדו. ברם אם נלך בשיטת אומדנא אם כן המוחזק הוא תמיד הלווה והמלווה הוא זה שצריך להביא ראיה. המלווה יטען "לא פרעת" אך טענתו ביום האחרון אינה ראיה, כי אין החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו חזקה ברורה ביום האחרון. שכן המציאות הפסיכולוגית בטבע האדם שלא יפרע אינה קיימת והמלווה צריך להוכיח שהלווה אמנם לא פרע. אם כן לפי הסבר החזקה על ידי אומדנא ברורה שיטת התוספות והראב"ד שנאמן הלווה לומר כל היום האחרון של ההלוואה - פרעתי.

מיגו ביום דמשלם זמניה

בשיטת התוספות והראב"ד נאמן הלווה כל היום דמשלם זמניה לטעון פרעתי, האם ביום זה ייאמן בטענת פרעון תוך זמנו במיגו שהיה אומר שפרעתי עתה, דהיינו שפרע ביום דמשלם זמניה - טענה שהיה נאמן בה?

הגמרא בבבא בתרא ה: דנה בשאלת מיגו מול חזקה, אם נאמן הלווה לומר שפרע תוך הזמן במיגו שהיה אומר שפרע לאחר הזמן. הגמרא אומרת שזו שאלת מיגו מול חזקה ונשארת בספק.אך כפי שנראה בעייתנו שונה כי אנו עוסקים ביום האחרון של ההלוואה, וייתכן שבזמן הזה הדין הוא שבודאי אינו נאמן במיגו, בעוד שבעיית הגמרא עדיין נשארת בספק.

מיגו דהעזה

תוספות אומרים שאינו נאמן לומר שפרע תוך זמנו במיגו דאמר שפרע ביום שמשלם זמניה כיוון שזה מיגו דהעזה. לאדם יש חוצפה לומר לחבירו שפרעו יום קודם לכן, אך באותו היום לומר "פרעתיך היום" - חוצפה כזו אין. ולכן אינו נאמן במיגו ביום דמשלם זמניה. אם כן הדין פה הוא שבוודאי אינו נאמן בעוד ששאלת הגמרא לגבי מיגו מול חזקה נשארה בספק.

הסמ"ע (סימן ע"ח ס"ק ט'ו ) מחלק ביום דמשלם זמניה בין סוף היום, שבו נאנן לומר פרעתיך תוך זמני במיגו, לבין שאר היום בו אינו נאמן במיגו. הסמ"ע מסביר את חילוקו בעזרת מיגו דהעזה. אך חילוקו קשה מאוד כפי שהעיד עליו הש"ך, כי מדוע לא הוי העזה בתוך היום ואלו בסוף היום כבר לא הוי העזה? הרי הכל יחידת זמן אחת ולמה תשתנה מידת ההעזה?

ראינו שתי התיחסויות למיגו ביום דמשלם זמניה מצד העזה. הראב"ד אף הוא אומר שאינו נאמן במיגו כיוון שרוב האנשים אינם פורעים ביום דמשלם זמניה ולכן אין לו מיגו שהיה אומר שפרע באותו היום.

קודם שנעמוד על פירושו, נעמוד על התייחסות הרמב"ן לפירושו. הרמב"ן כותב שאין הוא מקבל את דין הראב"ד משום שריש לקיש, שנפסקה הלכה כמותו, לא פירש כן. ייתכן שהרמב"ן מתייחס לדין טענת פירעון ביום דמשלם זמניה, שהראב"ד סבר שנאמן כל היום כדעת בעל התרומות במחלוקתו עם הראב"ד. אך ייתכן שכשהרמב"ן אומר שאינו מקבל את דין הראב"ד פירושו של דבר שהוא סובר שהלווה נאמן במיגו. שיטה זו ברורה מאוד, שכן כפי שהיה נאמן לומר פרעתי היום, כך נאמן לומר פרעתי תוך זמני. ייתכן איפוא, ששיטת הרמב"ן היא שאיכא מיגו ביום דמשלם זמניה.

מיגו דאינו שכיח

נחזור לדין הראב"ד. הראב"ד אינו מסביר מדוע אינו נאמן במיגו ורק אומר כיוון "דרובה דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זמניה". צריכים לברר מה החסרון בכך הרי כיוון שאם היה טוען שהוא פרע היה נאמן אם כן אמאי לית ליה מיגו?

הקצות (סימן ע"ח ס"ק ה') מנסה להסביר את שיטת הראב"ד על פי הכלל שלא אמרינן מיגו דאינו שכיח, ופה טענת פרעון ביום דמשלם זמניה אמנם אפשרית אך אינה שכיחה, כי רובה דאינשי לא פרעי. הקצות דוחה שיטה זו באומרו שאמנם אין אומרים מיגו מטענה שכיחה לטענה שאינה שכיחה. אך מטענה מאוד לא שכיחה לטענה שהיא קצת לא שכיחה אמרינן מיגו, שהרי כפי שחשב בעל הטענה על טענה דחוקה מאוד, כך היה יכול לחשוב על טענה פחות דחוקה ובה היה זוכה. ולכן במקרה כאן שטענת פרעון תוך זמן מאוד לא שכיחה וטענת פרעון ביום דמשלם זמניה קצת לא שכיחה - יועיל המיגו. לפי זה אין שיטת הראב"ד מתורצת על ידי מיגו שאינו שכיח.

אך נראה שאין דחיית הקצות הכרחית. הקצות צודק בדבריו בתנאי שמבינים שמיגו זה כח בירור, שכיוון שיש לאדם המיגו ישנו בירור שהוא דובר אמת. האדם יכול היה לטעון טענה אחרת ולזכות בה. משלא עשה כן ברור שטענתו עתה אינה שקר אלא טענה אמיתית ומבוררת.אם כן,אף אנו חוששים שהוא שקרן, הרי כפי שיכול היה להמציא שקר שכלל לא שכיח כפרעון תוך זמן, כך וודאי יכול היה להמציא שקר יותר מצוי - פרעון ביום דמשלם זמניה. לכן יש לנו בירור שהוא דובר אמת ונאמן. לפיכך צודק הקצות שאמרינן מיגו לטענה שקצת לא שכיחה מטענה שלא שכיחה הרבה, והראב"ד אינו מובן.

ברם אם נבין שמיגו זה כח טענה, אין דחית הקצות מוכרחת. ניתן להבין סברת מיגו שכיוון שאדם נאמן בטענה הטובה הרי חכמים רואים שיש לו טענות על הממון בהם זוכה, וכיוון שיש לו טענות כאלה לכן זה מחזק את מוחזקתו על הממון ולא ניתן להוציאו ממנו, אף על פי שרק טען את הטענה החלשה. אם נבין מיגו בצורה זו, הרי שייתכן לומר שחכמים מוכנים לחזק מוחזקות בממון על סמך זה שיש מאגר טענות שהן שכיחות, אך על סמך מאגר טענות שאינן שכיחות לא יחזקו חכמים את המוחזקות בממון ופירושו של דבר שלא תועיל טענת המיגו. אפילו אם הטוען יטען טענה שאינה שכיחה כלל, בכל אופן לא יחזקו חכמים את מוחזקותו בממון אלא אם כן הטענות האחרות שכיחות אף הן. ולכן בעיית מיגו דאינו שכיח היא אפילו מטענה לא שכיחה מאוד לטענה שאינה שכיחה קצת. מעתה יובן הראב"ד, שאמנם נאמן לטעון "פרעתי" ביום דמשלם זמניה, אך אינו נאמן בטענת פרעון תוך זמנו במיגו, כי אין טענת פרעון ביום דמשלם זמניה שכיחה דיה כדי שתוכל לחזק את הטענה הנוכחית של פרעון תוך הזמן.

הסבר הראב"ד על ידי מיגו במקום חזקה

הקצות מעלה הסבר נוסף בראב"ד. הוא טוען שמיגו נגד חזקה אף פעם אינו מועיל, ואילו הפה שאסר מול הפה שהתיר כן מועיל מול חזקהץ המקרה בגמרא הוא בבקשת נאמנות בטענה שלאחר זמן שפרע תוך זמן במידו שהיה אומר שפרע לאחר זמן. במקרה זה הלווה הוא זה שמכניס את החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו למערכת השיקולים ההלכתיים, כי אלו שתק כלל לא היו מתחשבים בחזקה שהרי הזמן הוא כבר לאחר מועד הפרעון. כיוון שהלווה בעל בית על הכנסת שקול החזקה למערכת השיקולים, ואלולא הוא, שקול זה לא היה נכנס - לכן נאמן בהפה שאסר הוא שהתיר מול חזקה.

ביום דמשלם זמניה שיקול החזקה קיים ומהווה גורם במערכת השקולים ההלכתיים ולכן אין זה הפה שאסר מול חזקה אלא מיגו מול חזקה - ופה החזקה גוברת.

העלאת הסבר נוסף בראב"ד

ניתן להסביר את הראב"ד באופן אחר במצב שלאחר זמן ההלוואה אין מול הלווה שום חזקה שלא פרע - והוא נמצא במצב של עדיפות שבו הוא הזוכה. המצב של עדיפות מתבטא ביכולתו לזכות בטענה הגרועה. בתוך הזמן ישנה מולו חזקה ואינו נאמן לומר פרעתי. ביום דמשלם זמניה ייתכן לומר שישנה חזקה, כמו בתוך הזמן, רק שהחזקה היא עם ריעותא ואם טוען שכבר פרע הטענה מתגברת על הריעותא. מכל מקום אין לראות מצב זה כמצב עדיף וממילא אין לזכות בו במיגו, אלא אדרבא כמצב שיש נגדו חזקה רק שהחזקה מוחלשת קמעא. מעתה אל תאמר: הואיל ונאמן בפרעתי נאמן אף במיגו ; אלא תאמר: בפרעתי נאמן, במיגו אינו נאמן. והראב"ד אתי שפיר.

מיגו במקום חזקה

מה הם צדדי הספק של הגמרא אם אמרינן מיגו במקום חזקה או לא, לגבי השאלה אם נאמן אדם לומר לאחר הזמן פרעתי בתוך הזמן במיגו שהיה אומר שפרע עתה?

הבנת הספק תלויה בהבנתנו את החזקה. אם נלך בדרך אומדנה, שאיכא אומדנא שלווה לא פורע תוך זמנו, הסברנו על פי ר' שמעון שקופ שמהות החזקה היא ראיה. הספק של מיגו במקום חזקה ינינ לפי זה מה כח הראיה שבחזקה? האם הוא כרוב - ואם כן מיגו יגבר על החזקה ; או האם אנן סהדי שחזק כמעט כמו עדים - ואם כן תתגבר החזקה על המיגו. ניתן גם לדון בכח מיגו אם כוחו מועט או כוחו כעדים כמשמע מדברי רבי בקידושין סד: "מה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי חזקה".

על פי שיטת שו"ת הרא"ש, שישנו גלוי דעת שלא יהיה פרעון לפני מועד פרעון, החזקה היא חזקת חיוב נגד הלווה. ייתכן שהספק אם אמרינן מיגו נגד חזקה או לא הוא ספק המקביל לשאלה אם אמריהן מיגו להוציא או לא. החסרון במיגו להוציא הוא בכך שהאדם אומר שהוא רוצה לזכות כיוון שאם היה אומר טענה אחרת היה זוכה. אך אם היה אומר אותה טענה הרי שהיה מוחזק, ואילו כשטוען עתה - אינו מוחזק. התנאים עתה הם שאינו מוחזק ואלו היה אומר הטענה העדיפה היה בתנאים אחרים, משופרים יותר. אם כן הוא רוצה לזכות משום שבתנאים אחרים היה זוכה, אך התנאים האחרים שונים. הפסק אם אומרים מיגו להוציא או לא הוא האם בגלל ההבדלים המהותיים בין התנאים אי אפשר לזכות כיוון שעתה הוא בתנאי פחות יותר, או שמא מיגו זה דין כללי - כיוון שהייתי יכול לזכות לכן אזכה עתה בלי התחשבות בהבדלים בין התנאים השונים. ספק זה הוא הספק בשאלת מיגו מול חזקה. כיוון שישנה חזקת חיוב הרי שעל ידי המיגו הלוה רוצה להעמיד עצמו בתנאים חדשים. יש נגדו חזקת חיוב ועל ידי המיגו הוא מבקש שיראוהו כאילו אין נגדו חזקת חיוב - וזה הספק.

אין כל מיגו במקום עדים שווה

לאחר שהצבענו על צדדי הספק בשאלת מיגו במקום חזקה יש להדגיש שאין דין מיגו במקום עדים שווה בכל הש"ס. אצלנו נפסק שבגלל הספק עבדינן חומרא לתובע וקולא לנתבע והמיגו מתגבר אף על החזקה. הגמרא בקידושין סד: מביאה מקרה בו מוחזק לן שיש לאדם אחים ואין לו בנים ואם כן אשתו זקוקה לייבום. הוא אומר בשעת קידושין שיש לו בנים ואין לו אחים - דבר הנוגד את החזקה. הגמרא אומרת שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה לפטרה מיבום היה יכול לתת לה גט. יוצא שאמרינן מיגו נגד חזקה ואם ניתן לכאורה לפשוט את הספק אצלנו. הראשונים שואלים שאלה זו ומתרצים שהמיגו בקידושין הוא מיגו בידו, או שבקידושין ישנה חזקה צדדית של אין אדם חוטא ולא לו. אך ניתן לתרץ תירוץ מהותי יותר. החזקה בסוגיית פרעון תוך זמנו היא חזקה של אומדנא חיובית, שעל פיה ניתן להסיק מסקנות. דרוש, אם כן, כח גדול להפקיע חזקה כזו. ברם בקידושין יש חזקה דמוחזק לן, כלומר שיש מצב שאותו אנו מכירים, מצב שישנם אחים ואין בנים, ועתה בהוהה יש לחזקה תוקף כיוון שאין אנו יודעים על הפקעת כח המשכיותה של החזקה. ברגע שנשמע שנפקעה ההמשכיות - החזקה תתערער. לכן בכח מיגו לפעול נגד החזקה דמוחזק לן ולא נגד חזקה דוגמת פרעון תוך זמן.

חשוב אם כן לדעת שאין כל מה לי לשקר במקום עדים שווה ויתכן שהדין יוכרע במקום אחד לטובת המיגו ובמקום אחר לטובת החזקה.

הסברי דינים על פי החזקה

הסברנו מקודם מחלוקת בעל התרומות והראב"ד בפרעון ביום דמשלם זמניה על ידי שני הסברי החזקה - החזקה בתור ראיה ובתור ראיה ובתור חזקת חיוב. נסביר שני דינים נוספים לאור הסברי החזקה:

הקצות (סימן ע"ח ס"ר א') מסתפק במקרה שהלווה אומר שפרע תוך זמנו והמלווה אומר "שמא לא פרעת" - האם גם אז אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. הקצות מסביר את הספק בדרכו הוא. אנו נסביר את הספק על פי טיב החזקה. אם מבינים את החזקה בתור ראיה, שהמלווה מביא ראיה שהלווה לא פרע שהרי אין אדם פורע תוך זמנו, אם כן כשהאדם מביא ראיה עליו להיות ברי. אך אם החזקה היא חזקת חיוב, הרי שיש נגד הלווה חזקת חיוב בין אם המלווה ברי ובין אם הוא שמא, וכל עוד הלווה לא מוכיח דבריו יפסיד.

החת"ם -סופר נשאל בסימן ל"ז מה הדין במקרה שהלווה אומר שפרע תוך זמנו ויש לו שני עדים ויש למלווה שני עדים שהלווה לא פרע. האם אזלינן בתר חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו או לא? ההווא אמינא שייתכן ואזלינן בתר חזקה היא רק בהבנה שהחזקה היא חזקת חיוב ולא ראיה, שהרי רק אם היא חזקת חיוב שייך להשאיר אותה בתור גורם הלכתי לאחר שישנם שני כוחות ראיה כתרי ותרי.

החתם סופר עונה שלא אזלינן בתר חזקה שהרי מאי שנא תרי ממאה, ומאי שנא תרי ממאה וחזקה? מוכח אם כן שהחתם סופר עצמו סבור שהחזקה של אין אדם פורע תוך זמנו היא ראיה, ולכן בתרי ותרי וחזקה לא אזלינן בתר חזקה.