מעמדו של מי שנגמר דינו למיתה / שמשון אנגלנדר

בסוגיא במכות ה'. מביאה הגמרא שני מקרים:

"ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש, ולא עוד, אלא אפי' אמרו: ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי - גברא לאו בר קטלא הוא… ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני וכו' - אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי - גברא בר קטלא הוא וכו'".

ובפשטות, דנה הגמרא בפטור העדים מצד עדות שאי אתה יכול להזימה. במקרה הראשון, כיון שהעידו הזוממים בשעה שטרם נגמר דינו למתה, בשעה שההורגו חייב, הרי שהעדות היא עדות שאפשר להזימה, שאפשר להזימה, דאפשר לקיים בעדים "כאשר זמם", ולפיכך, העדים הזוממים חייבים. במקרה השני, הרוצח הוא "בר קטלא", והיינו שכאילו כבר מת כיון שנגמר דינו למיתה, ההורגו - פטור, והעדות שבאה לחייב במיתה גברא קטילא - היא עדות שאאי"ל ופטורים.

אלא שלכאורה יש סתירה להסבר זה מהסוגיא בסנהדרין.

בביאור המשנה שם (פ"א): "מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין נידון בחמורה", מסבירה הגמרא:

"אמר רבא: הכי במאי עסקינן - כגון שעבר עבירה קלה, ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה - האי גברא קטילא הוא, קא משמע לן."

ולכאורה, סתירה בדברי רבא. דבסהנדרין מסיק רבא שנגמר דינו למיתה אינו נחשב כגברא קטילא, ואפשר לחייבו במיתה אחרת. ובמכות - אומר בפשיטות - שאין הזוממין נהרגין מכיון דגברא שנגמר דינו למיתה - בר קטלא הוא.

הראשונים ישבו סתירה זו בשתי צורות:

בתוספות על אתר מובאת דעה שלפיה גם למסקנת הסוגיא בסנהדרין סובר רבא שנגמר דינו למיתה הוי גברא קטילא. ומדובר בסוגיא שעבר את העבירה החמורה בפני בית דין, שאילו עבר את העבירה בפני עדים בלבד היה פטור מצד עדות שאי אתה יכול להזימה, דהוי גברא קטילא. ובעבר בפני בית דין נידון בחמורה, שהרי הא דנחשב לגברא קטילא אינו לפטרו מכל התורה כולה אלא רק לענין שההורגו פטור, וא"כ הוא בכלל החיוב על העבירה אלא שא"א לחייבו בעדות דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה, אבל בפני בית דין מתחייב מ"מ מדין "ובערת הרע מקרבך" - וכטריפה שהרג בפני בית דין.

ולגבי ההו"א בסוגיא, לפרו מן החמורה אע"פ שעבר בפני בית דין משום שהוי "גברא קטילא" - אם לא נאמר שיש הו"א לפטרו מעיקר הדין ולהחשיבו כמת שפטור מכל מצוות שבתורה, יש לפרש, שכיון שחייב למיתה הו"א דאין להחיל עליו חיוב מיתה נוסף מדין הדומה לקים ליה בדרבה מיניה - במישור החלת העונש. שהרי מה לי עבר בבת אחת ומה לי בזה אחר זה - מ"מ נתמלא החיוב ושוב א"א לחול עליו חיוב מיתה נוסף. ולמסקנה - נדחה. (ואפשר שדוקא אם מדובר בחמורה, דיש לחלק בין החיוב במיתה עצמה לבין החיוב בסוג מיתה מסוים).

מ"מ, לפי דרך זו, מתקבלת גם הסוגיא במכות כפשטה, ומי שנגמר דינו למיתה הוי גברא קטילא וההורגו פטור.

לעומת זאת, לדעת ר"ת [1] יש להסביר את הסוגיא בסנהדרין כפשוטה. למסקנה - לדעת רבא - אין מי שנגמר דינו למיתה נחשב כגברא קטילא בשום ענין, ובודאי שההורגו חייב. ולישוב הגמרא במכות מדייק ר"ת בלשון הגמרא שם: "דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא", "גברא בר קטלא" נאמר, ולא "גברא קטילא", והיינו שהגברא הוא חי לכל דבר, אלא שעדותם של העדים אינה משמעותית ואינה מוסיפה דבר מפני שהגברא כבר "בר קטלא" והיינו שכבר חייב מיתה ונגמר דינו לכך.

אלא שיש להקשות מפני מה לא נאמר שמהני עדות האחרונים לחייבו במקרה שיוזמו הראשונים, וא"כ שוב עדותם משמעותית וגם הוי עדות שאתה יכול להזימה, דלחייבו נתכוונו. וכעין זה הלא תירצו התוס' בסנהדרין שם. דהקשו התוס', דגם למסקנת הגמ' בסנהדרין, שאין הנידון נחשב גברא קטילא, וההורגו חייב עדיין קשה, מדוע מהני עדות האחרונים לחייבו בחמורה ולא אמרינן דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה כיון דעתה כב מחויב ועומד במיתה. ותירצו התוס' - דשמא יוזמו הראשונים ונתחייבו מיתה עפ"י האחרונים וא"כ הוי עדותם עדות שאפשר להזימה. מדוע לא נאמר כן בנדון דידן?

ונראה לחלק בין פסול בעדות מחמת שהוי עדות שאין אתה יכול להזימה, שיש שם עדות על הגדת העדים אלא שעדותם פסולה לבין מקרה בו מלכתחילה אין שם עדות על ההגדה מפני שאינה מוסיפה דבר שאינו ידוע וההגדה בגדר דברים בעלמא. ולפיכך: בסוגיא במכות דאינם מוסיפים דב בשעת הגדתם דבאותה עת כברק נגמר דינו לאותה מיתה עליה הם מעידים - אין דבריהם נחוצים כלל לבית דין בשעת הגדתם, וא"כ אין עליהם שם עדות כלל. וגם אם יוזמו אח"כ הראשונים אין זה הופך את דברי האחרונים לעדות בשעה שנאמרו.

לעומת זאת בסוגיא בסנהדרין מוסיפים העדים דבר בשעת הגדתם. הם מעידים שיש לחייבו בחמורה. ואע"פ שלגבי עצם המיתה כבר מחיוב ועומד - מ"מ בודאי שם עדות על דבריהם שהרי טוענים שיש לחייבו בחמורה ולא בקלה. וכאן את"ל דאכתי יש פגם בעדותם, דהיא עדות שאין אתה יכול הזימה, כיון שכבר נגמר דינו למיתה - יש מקום לומר שמהני עדותם למקרה שיוזמו הראשונים ושוב אינם בכלל עדות שאין אתה יכול להזימה.

יסוד דין גברא קטילא

למעשה מחלוקת הראשונים אם למי שנגמר דינו למיתה יש דין גברא קטילא וההורגו פטור, זו לכאורה, מחלוקת התנאים בספרי.

שכך שנינו:

"ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ר' יאשיה אומר הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים חייב. חבלו בו אחרים פטורים בגופו ולא בממונו או עד שלא נגמר דינו ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. ר' יונתן אומר הרי שיצא ליהרג וקדם אחר והרגו פטור או עד שלא נגמר דינו ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור" (ספרי במדבר פרשת מסעי, פיסקא תס"א).

ולכאורה, ביסוד מחלוקת התנאים [2] האם נגמר דינו הוי גברא קטילא, וכנ"ל.

ויש לבאר את יסוד המחלוקת בשתי דרכים:

א. מצד השואה בין נגמר דינו למיתה לבין טריפה.

ב. מדין חלות שם של "יוצא ליהרג" שיש על מי שנגמר דינו למיתה שבגללו נחשב כמת.

האפשרות הראשונה: השוואה לטריפה

בגמרא בסנהדרין (ע"ח.) איתא: "הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור". ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

רש"י מפרש: "כיון דניכרים חתיכת סימני חיותו, גברא קטילא חשיב ליה". והיינו, שמבחינה מציאותית נחשב גופו לגוף של אדם מת. גוף כזה אינו גוף "חי". (וזאת להבדיל גוסס, שם בגמ', שחייבים על הריגתו כיון שבמציאות הוא חי ושלם אלא שהוא בתהליך שבסופו ימות).

אך התוספות מפרשים: "דסופו שימות בחבלה זו", והיינו מחינת הסכויים. למרות שבמציאות הוא חי לכל דבר, נידון כמת מכיון שאין סכוי עוד שימשיך לחיוב. וכן ביד רמה שם מפרש שבטריפה יש ודאות מוחלטת שימות - ואם יחיה יהיה זה בגדר "איתרחיש ניסא", ולעומת גוסס שרק "רוב גוססין למיתה" - "מכלל דאיכא מיעוטא דחיו".

ויש לתלות במחלוקת זו את המחלוקת לגבי היוצא ליהרג.

שכן כתב ר"ת בתשובה (סימן פז): "על ראשון ראשון אשיבך: יוצא ליהרג לא הוי כטריפה דטריפה מיחתכיה סימניה והאי לא מיחתכיה סימניה". ור"ת לשיטתו, שאין ליוצא ליהרג דין גברא קטילא כלל, דאין להוותו לטריפה.

אך "השואל" באותה תשובה של ר"ת סבר שיש לדמות יוצא ליהרג לטריפה, והוי גברא קטילא, וזאת אם נפרש את הטעם בטריפה כשיטת תוס', דתליא בסכוי שיחיה, ולא במצבו המציאותי.

וכך במחלוקת התנאים, בספרי. ר' יונתן סבר שיש לדמות לטריפה, דילפינן מ"ולא תקחו כופר" שמי שנגמר דינו נחשב כמת מחמת הסבירות שאמנם ימות, ור' יאשיה - חולק ביסוד דין טריפה. דטריפה הוי רק מחמת דמחתכיה סימניה.

ולמעשה, אפשר גם לפרש שר' יאשיה ור' יונתן לא פליגי כלל ביסוד דין טריפה, ולכ"ע אפשר להסביר בטריפה מצד "דסופו שימות בחבלה זו", ונחלקו רק בנגמר דינו למיתה האם יש סכוי מספיק לכך שאמנם ימות, וזאת על סמך הילפותא, או דחיישינן דלמא חזי ליה זכותה, וכידוע, מחזירין לזכות גם אחרי גמר דין. (ואזי המחלוקת היא באומדנא, או מחלוקת הלכתית במדת הסבירות הנדרשת ע"מ להשוות לדין טריפה) [3].

מ"מ - לדעה שמי שנגמר דינו למיתה נחשב כגברא קטילא, אפשר להסביר שזה מצד שאין סיכוי שיחיה, אע"פ שמבחינת הגברא הוא חי לכל דבר.

האפשרות השניה: חלות שם מת על מי שנגמר דינו למיתה

לפי אפשרות זאת גמר הדין למיתה קובע שהגברא הוא בעל מעמד חדש של "יוצא ליהרג", ומקבל דינים של מת לגבי הלכות מסוימות, וכגון - לענין שפטורים על הריגתו. ואפשר לתת גם טעם לדבר; שכיון שנפסק דינו ליהרג - איבד את זכויותיו על גופו. איבד את זכות ההגנה העצמית שיש לכל אדם, ולכן ההורגו פטור. את זאת לומד ר' יונתן מהילפותא, ור' יאשיה חולק.

אלא שדרך זו מחודש, ובפשטות לא הבינו כך הראשונים. ברש"י במאירי במכות (ה.) משמע שמי שנגמר דינו נחשב לגברא קטילא משום שאין כבר סכוי שינצל. וכן בסנהדרין, בענין בן סורר ומורה, כתב רש"י [4]: "משעת גמר דין הוי כגברא קטילא ושוב אין לנו לחפש בזכותו להצילו".

ואמנם, רבינו חננאל במכות כתב בפירושו: "גברא בר קטלא הוא… וכיון דנגמר דינו מקמי הכי בזמן רב כאילו הרוג מאותה העת", ומשמע מלשונו שהוי הרוג ממש כתוצאה מגמר הדין. אלא שגם בדבריו לא מוכרח שהיינו מצד חלות שם של מת.

אלא שבחדושי הגרי"ז על הרמב"ם בענין רודף (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ג', הלכה י"א), הבין כדבר פשוט בדעת הרמב"ם ש"גברא קטילא" היינו חלות שם בגברא בעקבות גמר הדין למיתה. ומדייק זאת מדברי הרמב"ם בענין בן סורר ומורה, שכתב: "ואם משנגמר דינו ברח, אפילו הזקין, כל עת שימצא יסקל, שכל מי שנגמר דינו הרי הוא כהרוג ואין לו דם". (הלכות ממרים פרק ז' הלכה ט').

אך גם בדברי הרמב"ם כמו בדברי רבינו חננאל, לא ברור האם אמנם נובע הדבר מצד חלוקת שם של מת. ויש לעיין האם אפשר להוכיח כדעת הגרי"ז בהבנת הרמב"ם.

לכאורה, נפק"מ בין שני ההסברים לדין גברא קטילא היא, האם נגמר דינו למיתה היינו דוקא בבית דין ישראל. שהרי אם דין גברא קטילא הוא מצד חלות שם בגברא ע"י גמר הדין פשיטא שבעינן בית דין ישראל. אך אם נחשב כגברא קטילא מצד דסופו שימות, דומיא דטריפה, ה"ה בנגמר דינו בית דין של עכו"ם, אם יש בבתי דין שלהם אותה מדת סכוי שימות. ועיין ברמב"ם בערכין [5] דכתב:

"וכן מי שנגמר דינו בבית דין ישראל להרגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו וגו' אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמית וכו'".

ומשמע מדברי הרמב"ם שנגמר דינו הרי הוא כמת ממש ולא רק מצד דומיא דטריפה, ומוסיף הרמב"ם דהיינו דוקא בית דין ישראל!

אלא שגם בדברי רש"י בסוגיא בערכין (ו.) מופיע דין זה. דכתב (בד"ה "פטורין"): "וכל הנך יוצא ליהרג בדיני ישראל קאמר", ורש"י לכאורה סובר דין גברא קטילא אינו מצד חלות שם בגברא אלא מצד דומיא דטריפה.

ונראה, שאין להוכיח מדין זה משום שיש הבדל בין בתי דין ישראל לבתי דין של עכו"ם במדת הסבירות שיבצעו את גזר הדין.

בסוגיא בגיטין (כח: כט:) לענין היוצא ליהרג, עד מתי הינו בחזקת חי (לענין שתאכל אשתו בתרומה וכדו') - יש בגמרא שתי לישנות. ללישנא בתרא, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק ט' הלכה ב), בבי"ד של ישראל הסבירות גדולה יותר, ד"כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה".

ואמנם שם מדובר על חזקת חייב וכאן מדור להחשיבו כבר עתה כמת אך מ"מ מוכח שבבית דין של עכו"ם אין אותה מדיה של סיברות שימות - כמו בבית דין של ישראל.

ולמעשה גם הרמב"ם בעצמו, בפירוש המשניות לערכין (פרק א') כתב כן: "והיוצא ליהרג רוצה לומר מיתת בי"ד שהוא ענין שאינו תלוי ברצוננו. אבל אם היה יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך וכו' שלפעמים חוזר המלך מדבורו".

וא"כ, אולי שיטת הרמב"ם, כאמור, שיש חלות שם בגרא ונחשב כמת ממש - אך א"א להוכיח זאת מן הצורך בבית דין ישראל.

אלא שיש להוכיח את שיטת הרמב"ם מנפק"מ אחרת. באילו תחומים נאמר הדין שהיוצא ליהרג הוי גברא קטילא.

דין החובל במי שנגמר דינו למיתה

בגמרא בערכין ו. מובאת ברייתא המופיעה בתוספתא בבבא-קמא (פרק ט'): היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב אחרים שחבלו בו פטורין וכו'". ובפשטות יש לומר דהיינו מצד דינא דגברא קטילא שיש ליוצא ליהרג שאם ההורגו פטור, ק"ו לחובל בו. (ולעיל - במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן בספרי בענין הזה, אפשר שר' יונתן מודה לר' יאשיה שהחובל פטור, ולא נחלקו אלא לגבי ההורגו, שר' יאשיה מחייב ור' יונתן פוטר).

אלא שרש"י לא פירש כן, דכתב: "פטורין - דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל וכו'". ומשמע, שמעיקר הדין לדעת רש"י יש חיוב ופטור רק מצד דאין על מה לשלם. ונפק"מ, למשל, לתשלומי צער. ולכאורה קשה - מדוע לא פטר רש"י מעיקר הדין, מצד דהוי גברא קטילא דאם ההורגו פטור - ק"ו להחובל בו. ועוד, דלפירוש רש"י פליגי התוספתא והברייתא בספרי. דאבי יאשיה בספרי ילוף דין "החובל בו דפטור, מגזה"כ", ולפי דרכו של רש"י אין צורך בפסוק.

ונראה שרש"י אזיל כאן לשיטתיה, דדין מי שנגמר דינו למיתה דהוי כגברא קטילא היינו מצד דומיא לטריפה ולא מצד חלות שם בגברא, וא"כ, הדין שההורגו פטור אינו דין בגברא הנהרג כלל, דהוא נחשב כחי לכל דבר, אלא זהו דין בהלכות רציחה, שיש לפטור בהורג את מישאין לו סכוי לחיוב. כך בטריפה וכך ביוצא ליהרג. ולגבי הלכות נוספות, כמו דין החובל בו - אין ללמוד מק"ו, אלא יש לברר בהלכות חבלות אם יש מקום וטעם לפתור: והטעם הנ"ל לכאורה לא שייך. (דאפילו ת"ל שחיוב חובל הוא משום "הריגת ראשי האיברים" - כדמשמע בב"ק פג. דילפינן מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח" - "לנפש רותח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרים" - מ"מ לגבי טריפה ולגבי היוצא ליהרג כל אבר ואבר ומצד עצמו, כאבר, חי - ועתיד לחיוב, ורק האדם בכללו אין סכוי שיחיה. ולכן כשמדובר על כל אבר ואבר - לא שייך הטעם "דסופו שימות", ואין לפטור את החובל).

ולפי"ז ר' יאשיה ור' יונתן בספרי אמנם נחלקו גם בענין החובל בו. דלר' יאשיה דוקא החובל בו פטור ולר' יונתן דוקא ההורגו פטור [6].

לעומת זאת, אם נאמר שדין גברא קטילא הוא של חלות שם בגברא, הרי שדין ההורגו שפטור נובע מכך שהגברא נידון כאילו הוא מת, כלומר שמצד הגברא ומעמדו אין לתבוע על הריגתו ובק"ו שאין לחייב את החובל בו. ואזי יש לפרש שהתוספתא אינה חולקת על הספרי ולכ"ע פטור החובל במי שנגמר דינו מכיון שהוי גברא קטילא.

וברמב"ם אמנם משמע שפסק כסתמא דתוספתא, שאין לחייב את החובל במי שיוצא ליהרג. ואע"פ שלא כתב כן בפירוש בהלכות חובל ומזיק (וצ"ע), מ"מ יש לדיק כך מדבריו בהלכות ממרים: "אבל אחר שבא והכהו אחר שנגמר דין וכו' הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו חייב בקנס המבייש". (פרק ה', הלכה יב). ומשמע שדוקא בבושת חייב [7], אך פטור משאר תשלומי חובל, ועל כרחך משום דס"ל לרמב"ם שגברא קטילא הוא דין בגברא שנחשב כמת ממש, והיינו חלות שם מת בגברא.

ולפי"ז, המחלוקת בספרי בין ר' יאשיה ור' יונתן היא רק בדין ההורגו, אך לכ"ע, החובל בו פטור.

ועדיין יש לדון, בדעת ר' יאשיה, מפני מה פוטר את החובל ביוצא ליהרג אם אינו נחשב כגברא קטילא לפטור את ההורגו.

ונראה לומר בדעת ר' יאשיה שחיוב חבלות הוא רק מצד הכופר של "עין תחת עין" ("ולא תקחו כופר… אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים וכו'") משא"כ בחיוב על רציחה שחייבים בגלל עצם מעשה הרציחה, מלבד ענין "נפש תחת נפש" [8].

ובנגמר דינו למיתה, הוא שונה מכל אדם כיון שיש עליו שם רוצח וכדו' - ואין חיובי כופר דאין הפוגע והנפגע שוים. אין כאן עין תחת עין או נפש תחת נפש. והיינו דיליף ולא תקחו כופר - לנפש רוצח. אלא, דההורגו חייב מ"מ, בגלל מעשה הרציחה.

ולדעת ר' יונתן, אם חולק על ר' יאשיה ומחייב את החובל במי שנגמר דינו יש לומר שסובר שגם בחובל יש חיוב בגלל עצם מעשה החבלה. מכל הנ"ל עולה הבדל יסודי בין הגישה המשוה דין מי שנגמר דינו למיתה לדין הטרפה לבין הגישה הסוברת שיש חלות שם בגברא על מי שנגמר דינו.

לגישה הסוברת - דומיא דטריפה - כל תחום ותחום הוא דין נפרד ויש לבדוק אם המצב של טריפה (או של יוצא ליהרג) משנה את הדין.

אך לגישה הסוברת - חלות שם גברא קטילא - הדין נאמר ביחס לגברא, היא נחשב כמת. וכאן מתעוררת השאלה עד היכן האם נאמר שפטור מכל התורה כולה? האם מטמא כמת? [9] האם בטלים קניניו? [10]

מי שנגמר דינו למיתה - לענין חטאת שמתו בעליה

הרחבה קיצונית לדין גברא קטילא יש לראות, אליבא דרש"י, בהו"א בגמרא לגבי קרבנותיו של היוצא ליהרג.

בערכין (ז.) אומרת הגמ':

"תנו רבנן היוצא ליהרג מצין עליו מדם חטאתו מדם אשמו. חטא באותה שעה אין נזקקין לו. מאי טעמא, א"ר יוסף מפני שאין מענין את דינו".

וגבמרא בהמשך, בביאור הרישא של הברייתא מעמידים את הרישא במקרה שכבר נשחט הזבח ויש להמתין רק לזריקת דמו. שאילו לא נשחט עדיין: "נעשה כאילו חטא באותה שעה" - שאין מענין את דינו - ואין נזקקין לו. בפשטות יש להבין שהחידוש בברייתא הוא בדין "אין מענין את דינו", כלומר, שיש הו"א אפילו לשחוט עליו את קרבנו, וקמ"ל שרק מזין את הדם אם נשחט כבר הזבח, אבל אם טרם נשחט - לא שוחטין מפני שאין מענין את דינו. אך ברש"י לא פירש כן, דכתב:

"היוצא ליהרג מזין וכו' - ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג"!.

זו אמנם רק הו"א בסוגיא, אליבא דרש"י, אך עולה מדבריו בהו"א, שהיוצא ליהרג נחשב כמת ממש לכל דבר, דמה לי כפרה ומה לי ענין אחר. ואין לדחות שמדובר ברשע שאינו ראוי לכפרה, דדין חטאת שמתו בעליה אינו תלוי כלל ברשעות הגברא.

ולאור דברי רש"י אלו, ניתן גם לפרש כפשוטה את הגמ' בסנהדרין (פ"א.), בנגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה. דהו"א דכיון שנגמר דינו האי גברא קטילא הוא, ופטור מכל מצוות שבתורה ואינו נידון בחמורה - קמ"ל שנידון בחמורה כיון שאינו נחשב כמת לכל דבר!

אלא שגם אליבא דרש"י זו רק הו"א בסוגיא, ולמסקנה בודאי שאין הגברא קטילא נחשב כמת ממש ופטור מכל התורה כולה. אדרבא - בסוגיא בסנהדרין, למסקנה - נידון בחמורה. וכן לגבי נדריו וקניניו. אמר במפורש בסוגיא בערכין ו. דכ"ע לא פליגי שנודר ומעריך (אחרים) ומקדיש. דין גברא קטילא עלה עד כה רק בענין ההורגו והחובל בו, והיינו לגבי פגיעות של אחרים בגופו. ויש לעיין אם אין תחומים נוספים בהם יש ליוצא ליהרג דין גבראי קטילא.

מכה ומקלל את מי שנגמר דינו למיתה

בסנהדרין (פה.) מעלה הגמרא הוא אמינא, לדעת רב ששת, לפטור את המכה ומקלל את מי שנגמר דינו למיתה.

נאמר בברייתא:

"היוצא ליהרג ובא בנו והכרו וקללו חייב. בא אחר והכהו וקללו - פטור".

ובגמרא: "רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת (ולכן בנו חייב, שהכה את אביו שלא בתור שליח בי"ד), אי הכי אחר נמי - אחר - גברא קטילא הוא". (היוצא ליהרג). ואמנם למסקנת הסוגיא נדחה, לכאורה, נימוק זה אליבא דרב ששת, ומובא טעם אחר לפטור ב"בא אחר והכהו וקללו", והיינו מגזרת הכתוב:

"אמר רב מרי, בעמך - במקוים שבעמך".

ומפרש"י: "הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו". ובפשטות זהו פטור בהלכות מכה ומקלל - ואינו מדין גברא קטילא כלל.

אך מ"מ, יש הו"א לפטור מכה ומקלל מצד שהיוצא ליהרג הוי גברא קטילא. ולכאורה, אם דין היוצא ליהרג הוי דומיא דטריפה - אין מקום כלל לפטור מכה ומקלל. דהלא מדובר על איסור הלאו שבמכה ומקלל - מה בכל שמדובר בטריפה או בדומיא דטריפה, סוף סוף הוא אדם חי לכל דבר והמכהו והמקללו עובר בלאו. [11]

ונראה לפרש את ההו"א בסוגיא שדין גברא קטילא היינו חלות שם בגברא, שחשב כמת, וגם לענין המכהו והמקללו.

אלא דאכתי צ"ע. וכי נאמר שהיוצא ליהרג נחשב כמת לגבי כל המתיחסות של אחרים כלפיו, וכגון לענין המקיף פאות ראשו, שאחד המקיף ואחד הניקף חייבים?

ונראה לפרש שדין הלאו דמכה ומקלל תלוי בדיני חובל ומבייש, והיינו שחיוב הלאו במכה מוגדר על מי שחייבים על חבלתו. החיוב הוא אמנם על הלאו שבעצם בהכאה אך זוהי הכאה משמעותית רק אם הכה אדם שחייבים על חבלתו [12] (ומ"מ צריך שיעשה חבורה). וכן בדין מקלל - יתכן ויסוד הדין הוא הבושת או הנזק שיש למקולל. ולפי"ז, ביוצא ליהרג, כיון דהחובל בו פטור יש הו"א שגם המכהו והמקללו פטורים. ולמסקנה - גם זה נדחה, ועדיין נשארים אנו בדין גברא קטילא בתחום הפגיעות של אחרים בגופו.

מי שנגמר דינו למיתה - לענין ערכין

במשנה בערכין (ו.) נאמר:

"הגוסס והיוצא ליהרג לא נודר ולא נערך ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין".

ובגמרא:

"לא נערך אמאי לא - דתניא מנין היוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום ת"ל "כל חרם לא יפדה". יכול אפילו קודם שנגמר דינו ת"ל מן האדם ולא כל האדם. ולרבי חנינא בן-עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין, מאי עביד ליה, לכדתניא וכו'".

כלומר: מחלוקת התנאים כאן אם היוצא ליהרג - בכלל ערכין.

וחשובה הערת התוס', דלדעת ת"ק הסוב דאינו נערך זקוקים לילפותא דכל חרם לא יפדה: "ומשום דליתא בדמים ליכא למיעוטי דהא איתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין". והיינו שדין ערכין לא תלוי בערך האמיתי כפי שנמכר בשוק (זה המדד לדין הנודר), אלא דמיו קצובין ומחמת כן יש צורך בנימוק אחר למעט את היוצא ליהרג מהלכות ערכין.

ויש להציע בהסבר המחלוקת בין ת"ק לר"ח בן עקביא שנחלקו אם יש ליוצא ליהרג דין גברא קטילא (כמחלוקת התנאים בספרי). ואפשר גם שלכ"ע יש דין גברא קטילא על היוצא ליהרג לענין שההורגו פטור וכד' - ונחלקו אם ה"ה לענין שאינו נערך.

ושוב, תלוי בהסברנו לדין גברא קטילא. דלכאורה אם דין היוצא ליהרג הוי דומיא לטריפה מה טעם יש לכך שאינו נערך, הלא דמיו קצובין? ואמנם רש,י אזיל לשיטתיה וכתב: "כל חרם לא פדה - מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון". והיינו, שאמנם מדובר כאן על דין נפרד בהלכות ערכין, שמי שראוי ליחרם וליהרג, פגום, ולא ראוי לידון בערכין, ואינו מדין גברא קטילא כלל.

אך הרמב"ם שס"ל שדין גברא קטילא הוא חלות שם בגברא היוצא ליהרג ולא מצד דומיא לטריפה - כתב:

"וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להרגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו וכו' אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמים. ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת" (הלכות ערכין פרק א', הלכה י"ג).

ומשמע מדברי הרמב"ם שהילפותא כאן מ"כל חרם וגו'" באה רק ע"מ לכלול דין ערכין בדין הכללי של היוצא ליהרג, שנחשב כמת, ואין זה דין נפרד בערכין אלא נובע מחלות שם מת שיש על מי שנגמר דינו למיתה.

אלא שיש, לאור זה, להגדיר את הגבול. מהו התחום לגביו נחשב גופו של היוצא ליהרג - כמת.

ונראה לומר: יש מצוות או איסורים הנעשים בגופו של האדם (שלו או של אחר) שבהם המצוה או האיסור מבחינת מהותם עומדים בפני עצמם, והגוף רק משמ היכי-תימצי ליישום שלהם, הגוף הוא רק חפצצא בו אפשר לקיים את המצוה או לעבור על האיסור כגון: האיסור על כהן ליטמא למת, איסור הקפה הראש, וכהנה רבות. אך יש מצוות או איסורים הנובעים מכך שהם נעשים בגופו של אדם (כל אדם). כגון, הפגיעות בו; רציחה חבלות, מכה ומקלל וכגון ערכין. לדעת ת"ק במשנה יש לומר שענין ערכין אינו כנדר שדמין קצובין, אלא הוא מעין הקדש. גופו של הנערך כאילו זקוק לפדיון. וזה שנאמר "כל חרם לא יפדה" ללמד שגוף שהוא של חרם, והיינו גברא קטילא - לא נאמר בו ענין הפדיון של ערכין והיינו שאינו נערך כלל.

ולפי"ז נראה לומר שדין גברא קטילא מקיף את כל ההלכות הנובעות מגופו של האדם כגוף חי. ולגביהן - נחשב הוא כמת.

לסיכום עולה מדברינו:

יש החולקים אם למסקנת הסוגיות יש למי שנגמר דינו למיתה דין גברא קטילא או שהוא כחי לכל דבר. לכאורה זו מחלוקת תנאים, ומ"מ כל דעת ר"ת וראשונים נוספים.

הסוברים שמי שנגמר דינו הוי כגברא קטילא חולקים בטעם הדבר:

רש"י ועוד ראשונים מפרשים מצד דומיא דטריפה.

הרמב"ם לכאורה מפרש מצד חלות שם מת בגברא.

הנפק"מ בין השיטות - אם נאמר דין גברא קטילא רק לענין ההורגו, שפטור, או גם לענין החובל בו, אולי לענין המכהו ומקללו, וכן לענין ערכין, שאינו נערך.

ברור, לכ"ע, שאין היוצא ליהרג נחשב כמת ממש לכל דבר ועל כן חייב בכל התורה כולה; אם עבר - נידון נידון בחמורה, מזין עליו מדם חטאתו, וכמובן שקניינו קנין כמפורש בערכין (ו.) שנודר ומעריך ומקדיש כחי לכל דבר.

---