[1] הערת העורך : מכתב זה נשלח ע"י הרב יהודה עמיטל שליט"א בתשובה לאחד הרבנים בעקבות גילוי הדעת על הטבח בסברה ושתילה. להבהרת הדברים הבאתי כאן בהערות את המקורות בשלמותם.

[2] "אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספות חסידות, שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם, ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי הם איזה חובה מוחלטת... כללו של דבר, כל מה שהוא עיקרי במצוה, עשה לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול, לא יעשהו".

[3] "וכי יזיד איש... איש, להביא את האחרים; רעהו, להביא את הקטן; רעהו, להוציא את אחרים. - איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים."

הנצי"ב : "רעהו להוציא את האחרים, וה"ה גר תושב, וכן מבואר להלן בפרשה יב.".

[4] "במכילתא רעהו - להוציא את אחרים איסי בן עקיבא אומר... פירוש דבאמת גם כעת אנו מוזהרים על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עכו"ם (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פרוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכן אינו נהרג עבור עכו"ם, לכן הקלו העכו"ם שישראל ההורגן פטור... ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעכו"ם חיב לשלם, אע"ג דאם הורגו אינו נהרג.

ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השם יתברך, וכמו שהפליגו בירושלמי (בבא מציעא פרק ב, ו): "ניחא ליה לשמוע בריך או לותהן דיהודאי מן כל אשר עלמא, כל שכן ברציחת גופו החילול השם, ובזה אמרו אין יום הכפורים ותשובה ויסורים רק מיתה ממרקת (רמב"ם הלכות תשובה פרק א' הלכה ד'). נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים".

[5] "בראשונה מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר "וכי יזיד איש על רעהו" ואין צריך לומר שאינו נהרג על העובד כוכבים".

כסף משנה: "במכילתא "וכי יזיד איש על רעהו", רעהו להוציא את האחרים. ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר: "איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו, באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים". וזהו שכתב רבינו אינו נהרג עליו בבית דין, כלומר אבל בדיני שמים חיב ".

[6] "דנהי דישראל בזדון אינו מחויב מיתה על גר תושב, כמש"כ בפרק ב' הלכה י"א, הינו שאינו נהרג עליו בבית-דין, מיהו ודאי אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, וה"ה בשוגג, אלא דבשוגג אהני לישראל עיר מקלט".

[7] "ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה", וע"ש בראב"ד דמשיג עליו, ובכסף משנה שם רוצה להגיה את הרמב"ם, ובתוס ' יום-טוב מוכיח כגירסתנו.

[8] "דאמר שמואל (חולין צ"ד) אסור לגנות דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי... ואיקפד שמואל דאסור לגנוב דעת הגוי וכ"ש שאסור לגנוב לגוי, דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ולא תנאף דהוי בין לישראל בין לגוי".

[9] "כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח".

[10] "תולדות רציחה, שלא להרוג את העובד כוכבים כדתנן בעבודה זרה כו.: "העובדי כוכבים והרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין ".

[11] ודאי יש לסמוך ע"ד הב"ח, שמשיג אב"י ודייק מלשון הטור דישמעאלים אינם כעע"ז לענין מתנ"ח. ולענין חני' בקרקע הוי סברא יותר גדולה דאינם כעע"ז, כיון דמפורש בקרא: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם, א"כ עיקר הקפידא הוא בע"ז, וכ"נ מד' סמ"ע בסי' רמ"ט, דגבי מתנת חנם יש יותר להקפיד שיהי ' דוקא ג"ת... ומש"כ דר"ג, שגם לגר תושב יהיה אסור גם להשכיר קרקע בא"י, זהו דבר שאינו עולה על הדעת, שהרי התורה אמרה "עמך ישב בקרבך וכו ' בטוב לך" (וקראתו תושב), ואם לא נשכיר לו איך נקרא שישב, ומשום כך הוא נקרא ג"כ "גר שער", ומדברי הה"מ בפי"ד מהא"ב ה"ט מפורש שבגר תושב מותרת חניה בקרקע".

[12] "וגם לענין מלחמת רשות נראה דלא הותר בשומרין ז' מצוות, והתם קתני היתר יפ"ת, ואע"ז דקבלת ז' מצוות בלא מס ועבדות לא מהני. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מלכים הלכה ד'. מ"מ תחילת גישה למלחמה לא מצינו בשומרי ז' מצוות".

[13] "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי חמור גזל הגוי מגזל ישראל הגוזל את הגוי ונשבע ומת חייב להחזיר מפני חילול השם "

[14] "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות". רדב"ז : "זה נלמד מענין הגבעונים, כי יש בדבר הזה חילול השם".

[15] שלשה כתבים שלח יהושע... אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון... ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל בטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.

[16] "... ותירצו בתוס' דודאי אף רבי יהודה מודה בההיא שובעה דגבעונים דלא חייליה כלל, ומשום חילול השם הניחום ולא הרגום, אלא מדכתיב "כי נשבעו להם העדה" מוכח שהיתה ברבים נמנעו מלהרגם..., אבל רבנן סוברין לדאו היה כן, דעף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, והגבעונים עצמם יודעים שלא חלה השבועה שהרי רימו אותם, אבל מ"מ נמנעו מלהרגם משום קידוש השם, לומר דאפילו במה שאין שבועה, אלא שהבטיחום מלהרגם מקימין להן".

[17] "גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב (דברים כא ) לא תלין נבלתו על העץ ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון והכתיב (שם /דברים/ כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים מתו בעון אביהם א"ר חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא והיו אוה"ע =אומות העולם= אומרים תורתן של אלו פלסטון היא כתוב בתורתן לא תלין נבלתו ואלו תלוים ז' חדשים כתיב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד ואלו שבעתם יחד כתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים ואלו מתים בעון אבותם והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים א"ל וכי מה טיבן אמרו להם אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה לעמו כן מה בבני מלכים כן בהדיוטות עאכ"ו מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן המתגייר לש"ש עאכ"ו ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלהיה גדול מכל אלהים ".

[18] "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא", רש"י: "שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה".

[19] "היכי דמי חילול השם, אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר... ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, יצחק דבי ר' ינאי אמר כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו היינו חילול השם...".

[20] "דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ה', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות.

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים יותר נוטים לפעל טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".

[21] "ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, וכי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאוד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי".

[22] "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלבד ובנשמה, אהבת כל אדם ביחוד, ואהבת כל העולם כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום-הרוח של "הודו ל-ה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם, תכונה זו היא שמסכלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל".