מסר פוליטי או מסר חינוכי / הרב יהודה עמיטל [1]

לאחרונה נמסרו בשמי כמה דברים בכלי התקשורת, ואני מרגיש צורך להבהיר ולהעמיד את הדברים על דיוקם. אך בראש וראשונה - להסביר, להסביר מה טיבו של אותו מסר שבקשתי למסור, ולמה ראיתיו חשוב כ"כ, עד כדי נכונות להעבירו דרך צינורות אשר חזקה עליהם שאינם מדייקים בהבהרת הדברים ולעתים מעבירים אותם מצונזרים וגם מסולפים.

איני מתייחס לגלוי הדעת שפרסמתי בישיבה בקשר לפרשת הטבח במחנות הפליטים בלבנון, ואשר הגיע איך שהוא לציבור הרחב דרך העיתונות והרדיו. אני מאמין שביחס לציבור זה הדברים היו מובנים ומדברים בעד עצמם, ואיני רואה צורך להוסיף כרגע פרשנות מעבר לדברים שכבר נאמרו בבית מדרש זה.

רצוני להתייחס לאותן "הצהרות פוליטיות" כביכול שנמסרו בשמי בקשר לארץ-ישראל, ולהסביר בין השאר למה אני חושב שמאבק אמיתי על ארץ-ישראל, כולל יהודה ושומרון, מחייב להיאבק נגד דעותיהם של אלה המכונים אנשי ארץ ישראל השלמה.

א.

לפני הכל חייב אני להתנצל בפני ציבור זה על רגשי מבוכה ואי נעימות שגרמתי להם בהוצאת הדברים לרשות הרבים. נוכחתי לדעת ששונה היא ההתייחסות לדברים כאשר נאמרים הם בכלי התקשרות, לעומת ההתייחסות אליהם כאשר נאמרים הם בין כותלי בית הישיבה. לא נעים להיתקל במבטי אכזבה ותימהון המלווים בדרך כלל בשאלות בנוסח "מה קרה לראש הישיבה שלכם". גם אני אישית נתקלתי בהרבה ביטויי אכזבה, ולפעמים גם נזיפה בעל-פה ובכתב לצד הרבה ביטויי עידוד, כמובן, מצד רבים אשר באופן טבעי אני רואה את עצמי קרוב אליהם.

באשר לי אישית, מקובל עלי להתהלך בהרגשה של "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבית אמי", וזאת אם להשתמש בלשונו של דוד המלך "כי קנאת ביתך אכלתני ". משוכנע אני כי הדברים חייבים היו להאמר למען כבוד שמים, למען כבוד התורה ולמען כבוד א"י.

אך באשר לאלה החשבים אי-נעימות, אלו שאינם משוכנעים כמוני שאכן כדאי במקרה זה להיות גם בלתי פופולרי, לא נותר לי אלא לומר להם שאכן אני מבין לרגשותיהם ואני בטוח שגם הם יבינו אותי.

ב.

ובכן, מה הביא אותי לכך שאוציא את דעותי החוצה, דעות שאני מחזיק בהן שנים רבות. אומר; נדלקו אצלי לאחרונה כמה נורות אדומות שהצביעו על הסכנה שבתפיסות האידיאולוגיות שהשתרשו בחלק מן הציבור הדתי מנאמני א"י, ואשר קבלו תנופה מיוחדת בימי ימית, תפיסות שלדעתי עלולות להתפתח לכיוון מסוכן ביותר ואשר גם כיון גורמות לחילול ה', גורמות נזק למאבק על א"י השלמה וגורמות להחלשת זיקתם של הרבה יהודים דתיים לתורה כתורת חיים. נורות אדומות אלו שאעמוד עליהם בהמשך בהרחבה גרמו לי לצאת מגדרי.

וכאן יש להוסיף דבר שהיה לו משקל לא מבוטל בהחלטתי לצאת לרשות הרבים. כוונתי לאותה אווירה שנוצרה וטופחה על ידי חוגים מסוימים, לפיה כל מי שאינו מקבל את דעותיהם, לא בלבד שדעותיו פסולות, אלא הופך הוא להיות פסול בגברא. נדבקת אליו תווית מסוימת והוא מזוהה מיד עם חוגים שוליים, וכל מי שיש בו יראת שמים "אמיתית" והוא תקיף באמונתו עליו להתרחק ממנו. לצערנו גם גדולי תורה אשר היו ידועים כגדולי הציונות הדתית, לא ניצלו מתווית זאת, ובמידה ולא הלכו בתלם הרעיוני והפוליטי, כמעט ונודו. עובדה היא שהרבה רבנים ובני תורה חוששים להתבטא בצורה חופשית מחשש מפני התווית שתדבק בהם.

ג.

הנורה האדומה הראשונה נדלקה אצלי בשבוע השני של מלחמת שלום הגליל, בעת אשר נודע לי על מכתבו של אחד הרבנים הצעירים, אשר בימי ימית התבלט בגישתו המתונה לשרי המפד"ל בו הוא מזהיר אותם שלמען השם לא יחזרו על השגיאה שעשו בימית. לבנון היא חלק מארץ ישראל ואסור לעזוב אותה ולוותר עליה בשום פנים. בהכירי את האיש הבנתי מיד שיש כאן מלכוד רעיוני בעקבות ימית. אם אסור היה להחזיר את ימית לא רק בגלל החששות הפוליטיים בקשר לסיכויי השלום והמלחמה עם מצרים, אלא שעקרונית אסור לסגת מכל שטח שהוא מארץ ישראל, ובעקבות מצות כיבוש א"י, החזקתה וישובה של א"י הוא בכלל יהרג ואל יעבור, הרי העקביות והיושר האינטלקטואלי מחייבים להחיל את אותו דין גם על צור וצידון, וכי שייכותם לא"י ההיסטורית פחותה משל ימית? הבנתי שכל כמה שהאנשים אשר הזדהו עם התפיסה האמורה ביחס לא"י יהיו יותר ישרים עם עצמם, יתפסו מהר יותר במלכוד.

עם כל זה, קיוויתי בסתר ליבי שקול זה יהיה קול בודד, קיוויתי שההכרה בדבר מעשיותו של רעיון זה ימנע בעדם מלומר דבריהם בגלוי ויקיימו את מאמר חז"ל שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. לצערי נתבדתה תקוותי, אחרי כמה ימים שמעתי את הקריאה הזאת מפי רב אחר בהלוויה רבת משתתפים של תלמיד ישיבה שנהרג במלחמה, כן הגיעו אלי פרסומים פנימיים של מוסד תורני מוסים בו נכתבו הדברים מפורשות, והגיעו אלי שמועות על התבטאויות פומביות בעניין זה מפיהם של כמה מראשי המדברים. כדבר החמור ביותר ראיתי את המודעה שפורסמה בעיתונות מטעם "גוש אמונים" בה הם מביעים "ישר כוח" גדול לצה"ל, למפקדיו הבכירים ולשרי הממשלה על כך ששחררו את נחלת אשר ונפתלי השייכת לא"י. מעבר לנזק שגורמים קולות אלה, הרי שהם מצביעים על הסכנות שבעקרונות המנותקים מן המציאות.

ד.

הנורה האדומה השנייה נדלקה אצלי בעת הפולמוס סביב הפריצה לבירות. למען האמת הבהבה אצלי נורה זו זה זמן רב. כוונתי לקו הניצי הכללי בכל נושא שהוא מצד אלה המנהלים את המאבק למען ארץ ישראל השלמה.

המאבק על א"י קיבל פנים מילטנטיות טוטליות, מה פשר המילטנטיות הזאת? במחנה זה לא מדברים על חשיבות השלום, הס מלהזכיר. דבורים על שלום כערך תורני ומוסרי גם מבלי להתייחס למקומו בסולם הערכים גובלים לדעתם באפיקורסות הדגשת מחיר הדמים הינה סימן היכר ליפי הנפש. לכל בעיה המתעוררת בין ישראל לערב בכל תחום ומקום שהוא, בין אם זה בגליל, ביהודה ושומרון, ובין אם זאת בלבנון, קימת תשובה אחת, והיא: נקיטת קו תקיף וניצי. ובחוברת "ארצי" מחודש סיון תשמ"ב אנו קוראים על שיחה בן אחד הרבנים ובין קציני צה"ל. בין השאר אנו קוראים שם: "אנו צריכים לשבת בארץ גם במחיר מלחמה, יתירה מזו אפילו יהא שלום, אנו צריכים ליזום מלחמת שחרור כדי לכבוש אותה, בלי הארץ הזו אנו לא עם ישראל!, איננו דנים על כמה קילומטרים פחות או יותר, אלא על העקרון ".

כל עוד דבורים כאלה היו בגדר הצהרות ללא משמעות מעשית אקטואלית, הנורה רק הבהבה אצלי. אולם בשעה שהדברים נאמרו בהקשר מעשי אקטואלי, כמו שאלת הפריצה לבירות שלפי ההערכות בצה"ל הייתה כרוכה בחשש של כמה מאות קרבנות מצידנו ופגיעה חמורה באוכלוסיה האזרחית, נדלקה הנורה אצלי. ספקות בקשר לחשיבותה של פעולה צבאית זאת נתעוררו בכל השכבות: בעם, בצבא, בממשלה ובפיקוד הבכיר. אור ירוק בקשר לרלוונטיות שבשקולים מוסריים ניתן על ידי ראש הממשלה בעת אשר הודיע ברבים שאינו מתבייש להודות כי יש לנו היסוסים עקב מחיר הדמים שפעולה זאת תדרוש. באותה שעה קיוויתי לשמוע אם לא קול ברור של העדפת השקולים של פיקוח נפש על שקולים אחרים, לכל הפחות קול של היסוסים כפי שהשמיע ראש הממשלה. והנה הקול הברור והתקיף ביותר, קול שכל כולו ודאות בעד הפעולה הצבאית, נשמע דווקא מנציג של הציונות הדתית. ראש הממשלה נתבקש במברקים שנשלחו על ידם לא להתחשב בקולותיהם של מתנגדים ומהססים. נניח לרגע שבנוגע לארץ ישראל אין חשיבות לשום שיקול אחר, מה הקשר בין המאבק על יהודה ושומרון לבין הפריצה בבירות? האם פעלה כאן אמונה תמימה שעתיד יהודה ושומרון מותנה בהשלטת סדר חדש בלבנון והקמת ממשלה ג'ומלית שם? או שמא פעלה כאן האנרציה של הקו הניצי המוכר והידוע?!

מגיעים אלי פרסומים פנימיים, ואני קורא בהם מפרי עטם של רבנים על הערך העצום שבעצם היותנו עם בעל עצמה צבאית עד שנחשב כמעצמה, על האידיאל של ביעור קיני הרשעות, לא כמלחמת מגן הכרחית, אלא כתהליך התחלתי של ביעור כל הרשעות בעולם בבחינת "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". מי שמבקש הסבר אידיאולוגי לתכנית המדינית של עשית סדר בלבנון השסועה ומבקש לראות בזה פעולה ערכית יוכל למצוא בפרסומים אלו.

"אם אנו שומעים מהחלשים שבקרבנו שמא יצאנו למלחמה כדי להשליט סדר כזה, בהחלט, סדר עולם יקבע על ידינו, אבל אי אפשר להגיע לסדר פנימי מבלי לדאות קודם לסדר חיצוני". האם לפנינו רק התבטאויות בודדות או שמא יש כאן איזה קו רעיוני ההולך ומתפתח שסופו מי ישורנו. העובדה שהגיגים אלה משובצים בפסוקים, מאמרי חז"ל וביטויים הלקוחים מסגנון מרן הרב זצ"ל מופיעים, מעוררים בי צמרמורת. הקו המיליטנטי בא לידי ביטוי במקרים נוספים במלחמה זו. ההפצצות המסיביות בבירות קודם יציאת המחבלים משם, עוררו כידוע הד שלילי גדול בישראל ובעולם. מעבר לנזק המוסרי המדיני היו גם פקפוקים רציניים בקשר לערכן הצבאי. בין השרים בממשלה נמתחה בקורת קשה על ההחלטה בנידון. והנה בין הקולות הבודדים שהביעו תמיכה ללא סייג בהחלטה ובדרג שהיה אחראי להחלטה, היה קולו של אחד מנציגי הציונות הדתית.

והנה הגיעה פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, א"י כולה הזדעזעה ת"ק על ת"ק פרסה, יהדות הגולה הייתה בתדהמה, הצהרות הזדעזעות נשמעו מכל פינות העם, אולם ההד שנשמע מנציג הציונות הדתית שמהר לגנות את הצהרות ההזדעזעות, חוסר אכפתיות וחוסר עניין. בכל אופן זה הוא מה שנקלט בציבור, הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו....

ה.

הנורה השלישית נדלקה אצלי כאשר שמעתי התבטאויות של שביעות רצון לנוכח גילויי האנטישמיות בעולם בעקבות מלחמת שלום הגליל. התבטאויות אלה באו בהקשר לתפיסה רחבה יותר, לפיה ככל שהאנטישמיות תתרבה בעולם כך ייטב ליהודים, באשר בדרך זאת יתקרבו לא"י.

ידועים דברי חז"ל: "גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים" (מגילה יד), אך מעולם לא העיזו יהודים להתבטא כך. אינני יכול להשתרר מאסוציאציה מסוימת למשמע דברים אלה, על אף השוני והמרחק שביניהם, כוונתי לאחד הפרקים השחורים בתולדות הציונות. בימי השואה, כאשר ניסו חלק ממנהיגי הציונות להשתיק את מימדי השואה, היות שפרסומה עלול אולי להזיק למאמץ המדיני של הקמת המדינה. אמנם יתכן שהאסוציאציה חריפה מדי, אבל למיחש מבעיי. אין לי יסוד מספיק לחשוב שהתבטאויות אלה משקפות הלך רוח כללי, אבל דומה שהן מצביעות על כיוון מסוים בהתייחסות ליהודי הגולה בחוגים די רחבים. העניין ביהודי הגולה מצטמצם לפי הבנתם במועמדים פוטנציאלים לעליה, ישנה התעלמות מן העובדה שלנעשה במדינת ישראל יש השפעה לגלויי האנטישמיות בעולם. האנטישמיות אמנם מצויה בכל מקום, אבל יש הבדל גדול בין שנאת ישראל המצויה מתחת לפני השטח, לבין שנאה המרימה ראש. ברור הדבר שבעיית האנטישמיות אינה יכולה להיות השיקול היחידי והבלעדי של מדינת ישראל, אבל אין שום ספק שהמדינה בפעולותיה חייבת להיות מודרכת גם מן ההשפעות של האנטישמיות בעולם. התנערות מאחריות כלפי עם ישראל בגולה היות ששערי הארץ פתוחים, וכל הרוצה לעלות יבוא ויעלה, הינה פסולה ומסוכנת.

יש לזכור שישנם מאות אלפי יהודים בגולה אשר אבדו כל זיקה ליהדות ולבית הכנסת, וכל זהותם היהודית מתבטאת בהזדהותם עם מדינת ישראל. לגבי יהודים אלה שאת התקרבותם למדינה או התרחקותם ממנה היא שאלת חיים ומות מבחינה יהודית. יהודים אלה מושפעים הרבה מדעת הקהל בכלי התקשורת, אל עף הידיעה הברורה שהיא מודרכת מנטיות אנטישמיות, על כן הזלזול בדעת הקהל העולמי הוא פסול וחסר אחריות, וזאת מבלי לדבר על ההשפעות המדיניות שיש לדעת הקהל בעולם.

שוב בולט כאן אותו עקרון, האינטרסים של מדינת ישראל קודמים לאינטרסים של עם ישראל, או אותו עקרון בניסוח מתוחכם יותר, האינטרס של ארץ ישראל הוא האינטרס האמיתי של עם ישראל.

ו.

התוצאות השליליות של הגישות הנ"ל הן רבות:

נזק לעם המאבק על א"י השלמה אשר בעבורה נאמרו הדברים ונסתבכו כפי שנסתבכו. בשעה שמורגשת בעם עייפות ממלחמות ותחושת "הלנצח תאכל חרב" מתגברת בו, מוצגת כאן תמונה כאלו המאבק על יהודה ושומרון מוביל למלחמות בלי סוף. מאבק שאינו נעצר ליד הירדן או ליד מטולה, אלא הכוונה בעצם למלחמה על גבולות ההבטחה, לבנון, בירות ועוד היד נטויה. ימנים המסיעים לכך הינם הקולות העזים הבוקעים מתוך המחנה, קול תרועת מלחמה, קול ניצי מיליטריסטי, קול המיישר קו עם כל נטייה מיליטריסטית בעם. מאבק אשר פירושו עימות תמידי עם מעצמות העולם, עם דעת הקהל בעולם, ולעיתים גם עימות עם יהדות העולם. עימותים קולניים וצפצוף על דעת הקהל בעולם הם ביטויים לחוסן לאומי וקוממיות יהודית. כך מצטייר כבר בהווה או יצטייר בעתיד הקרוב המאבק על יהודה ושומרון, אם לא נשכיל לומר: עצור!.

חילול ה'. הדעות והגישות הנ"ל מוצגות כפירוש האוטנטי של דעת התורה. אוי לאוזניים שכך שומעות! האם זאת היא התורה אשר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"?!, האם בדרכים כאלו נוכל לקרב יהודים הצמאים לשמוע דבר ה'?!. בציבור מתקבל הרושם, ואכן לא מעטים מרבים להדגיש זאת, כי תפיסת עולם זאת מתבססת על משנת מרן הרב ראי"ה זצוק"ל. לבי כואב על חילול כבוד מרן הרב זצ"ל, מה גדול המרחק בין האור הבוקע ממשנתו לבין הרוח הנושבת מהדבורים והפרסומים הנ"ל. מי שמשוכנע כמוני שנעשה עוול למשנתם של מרנן ורבנן מאורי עולם, הגראי"ה קוק והגרי"מ חרל"פ זצ"ל, האם מותר לו להחריש, ואם מותר לו האם יכול הוא לשתוק? שם שמים מתחלל בעוונותינו הרבים וכי אפשר לשתוק?!.

החלשת זיקתם של רבים לתורה כתורת חיים. הרבה יהודים דתיים משכבות הביניים מבחינת השכלתם התורנית שואלים את השאלה האם התורה יכול לתת לנו כיוון דרך בחיינו הציבוריים בימינו? האם התורה מדריכה אותנו גם בבעיות הגדולות הקשורות למדינת ישראל וקיומה, או שמא חס ושלום בימינו אלה מדריכה אותננו התורה רק בחיינו הפרטיים.

נוצר מצד שבפני הציבור הדתי מוצגות שתי דרכים בלבד, הדרך של נטורי קרתא וחוגים באגודת ישראל ודרך שראשי המדברים בה מיצגים את הגישות הנ"ל. אלה למעשה שתי הדרכים המוצגות והמתיימרות לדבר בשם דעת התורה הצרופה, מה יעשו אותם יהודים שאינם מסוגלים בשוויון נפש למסקנתם שיש לוותר חס ושלום על התורה כמדריכה את הליכותינו בהלכות ציבור ומדינה? האם נוכל להתעלם מן הכנות שבכאבם על היותם מתהלכים כצאן בלי רועה? הלא דווקא רבינו הגדול שהאיר את עולמנו באורות הקודש, מרן הראי"ה קוק זצוק"ל למדנו כי קימת דרך אחרת, דרך המלך- "זה השער ל-ה' צדיקים יבואו בו", איה השוערים שואלים יהודים תמימים.

ז.

הרגשתי אפוא חובה לצאת בריש-גלי ולהכריז כי יש סולם ערכים ביהדות, ומי שאינו מבדיל בין קודש לקודש, סופו שלא יבדיל בין קודש לחול, והסדר בסולם שלושת הערכים שעליהם אנו מדברים הוא: ישראל, תורה וארץ ישראל[2]. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ-ישראל. השלום כערך נשגב אינו נפסל מלהיות ערך בגלל השימוש שעושים בו חוגים שונים למטרות פוליטיות. א"י שייכת לכל יהודי העולם, ואם חס ושלום נגזר עלינו ממרום לסבול בא"י מפני חטאינו, אנו סובלים לא בלבד מפני חטאי תושבי הארץ, אלא מפני חטאי כל היהודים בכל מקום שהם. למדינת ישראל יש אחריות כלפי כל היהודים בכל מקום שהם, בין אם הם שומרי שבת ובין אם הם מחללי שבת, בין אם הם חושבים לעלות לא"י ובין אם הם אינם חושבים לעלות. מדינת ישראל במידה והיא מבקשת להיות נאמנה ליעודה, חובה עליה בקביעות להעביר לעולם היהודי מסרים חינוכיים בתחום האמונה, התורה והמוסר, זהו יעודנו וזהו תפקידנו.

משום כך חדדי את דברי במשפטים קצרים בכדי שהם יקלטו בכלי התקשורת, יעוררו למחשבה ולחשבון הנפש. עיקר הדברים שאמרתי הם שאם יוצרו סיכויים לשלום אמת וסופי עם הערבים, ובעקבות זה יוצרו סיכויים לעצירת הירידה ולתנועת עלייה גדולה, ותעמוד השאלה האם להעדיף יותר יהודים בא"י בפחות אדמת קודש תחת שלטון יהודי, או פחות יהודים בא"י ויותר אדמת קודש תחת שלטון יהודי, נעדיף לבחור באפשרות הראשונה. את חשיבותה של הצהרה זו רואה אני לא מבחינה האקטואלית שבה ולא מבחינה פוליטית, אלא מבחינתה החינוכית, ועל כן אינני רואה בכך מסר פוליטי אלא מסר חינוכי. לדעתי הגיע הזמן, ואני מקו שעוד לא איחרנו את המועד, שהצהרה כזאת תיאמר בריש גלי.

ח.

לפני שאמשיך אני מבקש לומר כמה דברים בנוגע לתפיסה היסודית שנגדה יצאתי, והיא שביחס לא"י יש דין של "יהרג ואל יעבור". ובמילים אחרות; אין שום דבר, שום אינטרס מדיני, חברתי, כלל ישראלי היכול להצדיק ויתור על שטח כל שהוא מא"י. תפיסה שאם עקביים בה הרי שהיא מחייבת את עם ישראל שלא לצאת מלבנון, אע"פ שהאינטרס המדיני והלאומי של מדינת ישראל הוא לצאת משם בהקדם. "אין להעלות על הדעת הסגרת השטח שנכבש לידי גויים" כותב אחד הרבנים ביחס ללבנון. אכן, אין להכחיש שזוהי מסקנת עקבית והכרחית של התפיסה האמורה. יש רק יוצא מן הכלל אחד וכלשונו של הגר"ש גורש שליט"א וזה שאם יבוא המטכ"ל של צה"ל ויוכיח כי אין בכוחנו להגן על השטח, שהרי אין לומר שעל היהודים להרג ללא תכלית.

תפיסה זאת מתבססת על דברי ה"מנחת חינוך" בסימן תכ"ה וכפי שגם ציין הגר"ש גורן שליט"א. הוא מזכיר בדבריו גם את דברי הגמרא במסכת שבועות, ונראה שכוונתו לדברי הגמרא שם לה: המשמשים רקע לדברי ה"מנחת חינוך". נאמר שם: "אמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא " ועיי"ש בדברי התוס ' בד"ה "דקטלא ": "בהוצאה למלחמת רשות קאמר ", ומשמע שבמלחמת מצוה גם אם נהרגים יותר מששית, המלכות המוציאה למלחמה לא נענשת. והכוונה לפי הבנת הגר"ש גורן שליט"א להרוגים בין היהודים ולא להרוגים מבין צבא האויב. ובכן מה כתוב שם ב"מנחת חינוך". בעל החינוך כותב בענין מצות "החרם תחרימם" ביחס לז ' העממין שכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן ולא הרגו, הרי שבטל מצות עשה זו. וכותב על זה ה"מנחת חינוך": "וצריך עיון, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס וכמבואר ברמב"ן, וגדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע". יוצא שלדעת ה"מנחת חינוך" במקום שיש מצוה להלחם, אין מתחשבים בסכנות, והואיל וביחס לא"י יש לדעת הרמב"ן מצות כיבוש, הרי שאין להתחשב בשום סכנות, וכיבוש א"י דוחה הכל.

לפני שאדבר על עצם מצות הכבוש, ברצוני להתייחס להנחה של ה"מנחת חינוך". יש לציין שה"מנחת חינוך" מקשה ומצריך עיון ולא יותר. אין הוא מציע למחוק מספר החינוך את המילים: "מבלי שיסתכן בדבר", זאת אומר שבעל החינוך לא קיבל את ההנחה של ה"מנחת חינוך", ואכן שערי תירוצים לא נעלו. אזכיר את תירוצו של הגר"ש ישראלי בספרו "ארץ חמדה" (ספר א', שער א', יא): "והנראה לי בזה שדין זה שחיבים להסתכן במלחמה אינו פרט מפרטי המצווה הגורמת למלחמה, אלא הוא דין בדיני המלחמה עצמה... אולם לדין הכניסה לסכנה בזה אין הבדל ביניהם, ועל כן יוצא שעצם המצוה של הריגת ז' עממין אינה יוצאת מכלל כל המצוות, וגם בה קיים הכלל "וחי בהם". אלא כשמכריזים מלחמה מכח מצוה זו, או מדין כיבוש הארץ והוצאת עכו"ם מתוכה, שוב יש דין להסתכן מצד חיוב מצות המלחמה, ולא מצד קיום המצוה של הריגת ז' עממין ". לפי תירוץ זה כל ההנחה של ה"מנחת חינוך" יורדת.

זאת ועוד, הרי שבת נדחית בשעת מלחמה, וכי יעלה על הדעת שיהיה מותר לחלל שבת בשביל א"י. כבר ניסה מאן דהוא להגיע למסקנה זאת מכח הירושלמי במועד קטן שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. שקל למטרפיסה מאת מרן הרב זצ"ל, עין משפט כהן סימן קמו. יתכן וקיימים תירוצים המיישבים את קושיית ה"מנחת חינוך" מבלי לבטל את הנחתו, אבל נשאלת השלאה, האם אפשר להוציא מסקנות אופרטיביות הלכה למעשה, להכנס לסכנות על יסוד הצ"ע של ה"מנחת חינוך"?!

אשר למסקנתו של הגר"ש ישראלי יש מקום לדון, אבל מה שלענ"ד ברור שבמידה ומדובר לא רק על סכנות ליחידים, אלא הדבר נוגע לאינטרס כללי של כלל ישראל או מדינת ישראל והנוגע לקיומה ושלוותה, הרי שזה קודם למצות כיבוש. ראיה לכך אפשר להביא מהגמרא בחולין ז.: "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והניחום גדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית", ועי"ש ברש"י (ד"ה "הרבה כרכים") דיש להן דין חוץ לארץ. דהיינו שבעצם הייתה להם אפשרות לכבוש, אל לא כבשו בכדי שהעניים יסמכו עליהם ועיין ברמב"ן בבא בתרא נו. (ד"ה "שם שעיר") שמביא גירסה אחרת, ואעפ"כ מפרש שלא כבשום. ואעפ"י שלדעת הרמב"ן יש מצות כיבוש, במקום שיש סיבה הקשורה לטובת כלל ישראל כמו כאן שיהיה לעניין על מה לסמוך, חז"ל ראו שיש לדבר זה השלכות מרחיקות לכת וויתרו על כיבוש חלקים מא"י למענם.

ט.

לבסוף, הערות אחדות בנוגע למלחמה לשם כיבוש ארץ-ישראל שאנו מצווים כביכול ליזום אותה כדבריו של אחד הרבנים כפי שצוטט למעלה. כלל ידוע הוא לכל מי שיש לו יד בהוראה, שמקום שיש מחלוקת ראשונים והדבר נוגע לאיסור דאורייתא ספיקא דאורייתא לחומרא. אין בעל הוראה שהיה מעיז להתיר עשיית מלאכה מסוימת בשבת, במקום שיש מחלוקת ראשונים אם היא אסורה מדאורייתא, אם לא על יסוד ראיות כבדות משקל שנתלבנו על ידי פוסקים גדולים וותיקים בהוראה. כאן, שהדיון הוא על סיכון נפשות רבות מישראל, מחליטים בהבל פה שלא זו בלבד שמותר לסכן נפשות, אלא שלפנינו מצווה למען כבוש א"י. מצוה זו של כיבוש א"י אם היא נוהגת בזמן הזה תלויה במחלוקת ראשונים, ולפי הבנת כמה אחרונים לכו"ע אין היא נוהגת בזמן הזה. וכל זה אינו מונע מרב בישראל להכריז בשיחה עם קציני צה"ל שגם בעת שלום יש מצוה ליזום מלחמה לשם כיבוש א"י, וזאת ללא כל נסיון לבירור הלכתי מקיף.

מוסכם על דעת כולם שלפי הרמב"ם אין מצות כיבוש נוהגת בימינו (אין זה נוגע למצות ישוב א"י שגם לדעת הרמב"ם נוהגת בזמן הזה אם מדרבנן ואם מדאורייתא). ב"כפתור ופרח" לר' אשתורי הפרחי כתוב: "ומיהו לא יעלו על מנת לכבוש עד שיבוא הקץ". טרם נעשה כל בירור הלכתי מוסמך אם הגדרת "הקץ" חלה על זמנינו. הרמב"ן שעל דעתו המפורשת היחידית מסתמכים דמצות כיבוש א"י נוהגת לדורות, כתב בסוף ספר המצוות:

"והוא שיראה לי שמצוה על מלך או על השופט או מי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג הענין" (עיין בסוף השגותיו בספר המצוות למצוות לא תעשה).

מפשטות לשונו משמע שמדבר גם בתקופה שאין מלך או שופט, ובהמשך הדברים משמע שזה לעיכובא. בכל אופן שאלה זו טעונה בירור הלכתי. (אגב, תוכן מצוה זו לענ"ד הוא לוודא שהמלחמה תסתיים בנצחון ישראל לטווח רחוק מעבר לשיקול דעת אנושי, כפי שמבואר בעירובין מה. שתכלית השאלה באורים ותומים לדעת "אי מצלח, אי לא מצלח"). אולם גם אם נקבל שהתנאי של אורים ותומים אינו לעיכובא לדעת הרמב"ן, הרי לפנינו דברי "פאת-השולחן", מי שנחשב כפוסק אחרון בענייני א"י, שכתב בעקבות הרשב"ש שגם לדעת הרמב"ן רק מצות ישוב א"י היא מן התורה ולא כבושה בזמן הזה, וז"ל "פאת השולחן" (הלכות א"י, סימן א' הלכה ג'):

"ויש אומרים דמצות ישיבת א"י מן התורה היא גם בזמן הזה, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות",

ישיבת א"י שקולה ככל התורה (הרמב"ן בספר המצוות שלו מצוה ד' וכ"ד הרשב"ץ והרשב"ש), אמנם אינה מצווה כללית לכל ישראל בגלות החל הזה, אלא מצוה על כל יחיד לדור שם, ואם יש דברים מונעים אותו לעלות כגון סכנות המדבריות והימים המסוכנים לא חייבתו תורה ולא חיבוהו לשאל עה"פ לעלות לארץ-ישראל", ועיין "בבית ישראל" על אתר וכ"ד הגר"ש ישראלי בספרו "ארץ חמדה". ודאי שיש מקום להסברים אחרים בדעת הרמב"ן, אבל כבר נאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה.

ההגינות מחייבת לציין שאותו רב בעצמו שאל את השאלה בחוברת "ארצי" א', האם ההלכה היא כרמב"ן, ומוכיח שם שאמנם כן, וזאת על יסוד הברייתא בכתובות (ק:): "הוא אומר לעלות וכו ' כופין אותה לעלות, היא אומרת לעולות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה". איני יודע כיצד להגדיר דבר זה טעות בשגגה או גורע מזה, להוכיח שהלכה כרמב"ן מברייתא זו המובאת כלשונה ברמב"ם, בכל אופן גם להלכה ולא למעשה ראויה ההלכה להתייחסות יותר רצינית.

בכל אופן לענ"ד המלחמה היחידה המותרת בזמנינו היא מלחמת הגנה בלבד וכלשון הרמב"ם "עזרת ישראל מיד צר", ואם יש סכנת התקפה גם מלחמת מנע נחשבת כמצוה, כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן שכ"ט). ברור שאם תוך כדי מלחמת הגנה זוכים לכבוש את א"י או חלקים ממנה כפי שקרה במלחמת ששת הימים, הרי זאת זכות גדולה ללא ספק, אבל כל זאת רק בדיעבד, אבל לכתחילה בזמן שלא נשקפת סכנת התקפה חס ושלום, אין שום היתר לענ"ד לסכן נפש אחת מישראל. כמו כן אין שום היתר לסכן נפש מישראל בשביל לבער את הרשעה מן העולם ולהרוג שונאי ישראל, אלא א"כ נשקפת סכנה מהם לישראל, וכל הדיבורים על מצות מחיית עמלק בהקשר זה, אינם אלא דבורי בעלי בתים שאין מקומם בבית המדרש.

י.

הקו הניצי המליטנטי שהפך להיות הקו הדומיננטי בחוגים מסוימים בתוך היהדות הדתית, לא זו בלבד שהוא נוגד את דרך התורה, את רוח היהדות ואת דרכה של היהדות הדתית מאז התחדשות הישוב היהודי בא"י, אלא שהוא גורם נזק רב לחיזוק תודעת א"י בעם. בסופו של דבר קו זה הוא המחליש את נכונות העם להלחם בעת מבחן. מי יודע אם לא נכונים לנו מבחנים לפני תום ארבעים השנה שבהם הובטח לנו כי תשקוט הארץ. ההתנגדות הנרגזת למלחמות למען נחלת אשר ונפתלי גורמת להתנגדות אלרגית לכל מלחמה, לא בלבד למען יהודה ושומרון, אלא חס ושלום גם למען מדינת ישראל בכלל. אך מעבר זה יש היום ציבור גדול בארץ שמבחינה נפשית בשל לשמוע דבר ה', והוא מצפה לשמוע בשורה כל שהיא מפי היהדות הדתית, ואנחנו בעוונותינו הרבים בגלל הדגשים מופרזים שלנו שכולם מתרכזים בתחום אחד בלבד מאכזבים אותם.

אני מוטרד ביותר ממה שקורה במחנה של ההתיישבות העובדת, זהו מחנה שתרם כ"כ הרבה למען בנינה של א"י, ועד היום היו הם מקור גדול לתפקידים חלוציים. מספר הטייסים והמפקדים הקרביים שיצאו ממחנה זה הוא הרבה מעבר למה שמקובל בשכבות אחרות של האוכלוסייה בארץ. והנה הקולות הנשמעים באחרונה ממחנה זה מפחידים ומבהילים את כל מי שמסוגל לראות את הדברים בטווח הרחוק. מעבר למאבק המפלגתי העכשווי האוכל כל חלקה טובה בעם, יותר מכל הביטויים של שנאה, של רוגז ושל התקפלות הדגל הציוני, מפחידים אותו ביטויי הייאוש ההולכים ומתחזקים. אני רואה לפני ציבור מיואש עד מאוד הרואה את עצמו כמיעוט נצחי בארץ, ואשר לעולם לא יגיע לידי השפעה כל שהיא, ואני מוטרד ביותר.

לפני מס' שבועות ציטטו אותי בטלוויזיה כאילו אמרתי בכנס בני ישיבות שיש להפיל את הממשלה ולהקים ממשלת מערך, לא אמרתי דברים כאלה ולו בגלל סיבה אחת בלבד והיא שאינני עוסק בפוליטיקה ואינני מחפש קרירה פוליטית. דברתי על המשבר והייאוש הפוקדים את ההתיישבות העובדת, ואמרתי שהאינטרס הלאומי כיום לטווח רחוק דורש מצד אחד שתקום ממשלה מטעם המערך לזמן מה בגדי להפיח תקווה כל שהיא בהתיישבות העובדת, ומצד שני שהמערך יהיה במיעוט ולא יוכל לבצע את תכניתו הפוליטית ביחס ליהודה ושומרון, והקול המכריע יהיה בידי מפד"ל נאמנה ובריאה. בקשתי להמחיש בפני ציבור בוגרי הישיבות את חרדתי לא לארץ בלבד, אלא גם לעם היושב בציון. הדברים נאמרו כמשאלת לב ולא כתכנית אופרטיבית בענייני קואליציה ופוליטיקה.

ומכאן לחרדתנו באשר ליהודי הגולה, אנחנו מרבים לדבר על הסכנה הנשקפת לא"י השלמה, אך כמעט ולא נשמע קול של חרדה באשר לסכנה הנשקפת לעם ישראל השלם. ארץ כי תחרב יש לה תקווה בדורות הבאים, אל עם כי יחרב כאשר אלפי בנים נעלמים מן היהדות מדי שנה בשנה, בבחינת "וכל באיה לא ישובון ", האם יש תקווה להחזירם. מלחמת ששת הימים החזירה חלק ניכר מיהדות רוסיה ליהדות, חזקה את זהותם היהודית של אלפי יהודים בארצות הברית. במידה ויש תקווה להצלה המונית מטמיעה וכליון רוחני של יהודי הגולה, איני רואה דרך אחרת מלבד דרך מדינת ישראל. בראש וראשונה חייבת מדינת ישראל לחזק את זהותם היהודית של אותם יהודים אשר אבדו כל זיקה ליהדות, לשם כך יש ליצור תדמית כזאת למדינה שיהודי העולם יתגאו להזדהות עימה, וכמובן אין תדמית בלי תוכן ממשי. אבל בכל זה לא סגי, אם מדינת ישראל לא תצליח למנוע ירידה מן הארץ ומנגד ליצור תנועת עליה גדולה, הרי אבדה המדינה חלק ניכר מיעודה ההיסטורי.

השאלה הנשאלת מה עדיף מבחינת ישוב א"י, יותר יהודים בארץ או יותר אדמה משוחררת, שאלה זאת היא תיאורטית גרידא. ואני מסכים שבדיוק בדברי הראשונים יש פנים לכאן ולכאן. אבל כיון השאלה היא שאלת הצלה, והצלה דוחה כל שיקול אחר, ועל כן אם תעמוד על הפרק השאלה המעשית- האם עדיף להרבות יהודים בארץ, או להגדיל את שטחה של א"י, ברור שהתשובה תהיה להרבות יהודים בארץ.

י"א.

מגמתי כאמור הינה חנוכית ולא פוליטית, אך אני מודע להשלכות הפולטיות שמדברי, וטבעי שאני נשאל מדי פעם על עמדותי הפוליטיות. ברור שכמו שכל אזרח חושב במדינת ישראל, גם לי יש עמדה פוליטית. מאחר ואינני מתכונן להיות מועמד לכנסת, אין לי עניין מיוחד לעשות לדעותי הפוליטיות נפשות, אך מצד שני אין לי גם אנין להסתירן. כל תפיסה פוליטית מתבססת בראש וראשונה על אופי ראית המצב וניתוחו. לדעתי עומדים בפנינו כיום שתי סכנות: האחת ותורים מפליגים ביהודה ושומרון ללא כל תמורה ממשית, והשנייה מלחמה קרובה נוספת בעקבות אותם ויתורים. לדעתי בעתיד הנראה לעין לא נראה כל סיכוי לשלום אמיתי, או אפילו סיכוי לשלום ממושך עם אש"ף. אש"ף מעוניין לפתוח במלחמה עמנו כל אימת שיתאפשר לו. כיום אין הוא מסוגל לכך היות שאין לו גבול עם מדינת ישראל והתשתית שלו בלבנון נהרסה. לדעתי כל שטח שיימסר לירדן משטחי יהודה ושומרון יועבר תוך זמן קצר לידי אש"ף. הקונצפציה של אש"ף שהייתה במידה מסוימת גם של סוריה, שכל מלחמה עם ישראל, גם אם תסתיים בניצחון מוחץ של ישראל, תהווה בסופו של דבר ניצחון ערבי, היות שכל מלחמה מביאה עמה הקזת דם מצד ישראל, והואיל ובישראל יש רגישות רבה לנושא זה, הרי שכל מלחמה היא ניצחון לערבים. אשר לחשש ששטחים יכבשו ע"י ישראל, אין זה מטריד את אש"ף באשר הוא בטוח שבסופו של דבר בלחץ בינלאומי, תאלץ ישראל לפנות את השטח שתכבוש, על כן כל ויתור יביא עמו מלחמה נוספת.

אין דבר שחייב להדאיג אותנו יותר מן החשש למלחמה נוספת. מלחמה שתביא עמה חס ושלום קרבנות נוספים וקהילייה גדולה של משפחות שכולות. כל חלל בודד פוגע פגיעה נפשית ברדיוס רחב של האוכלוסייה הישראלית. אך מעבר לזה, כל מלחמה מחלישה לדעתי את דבקותם הציונית של המוני יהודים בא"י, וכונתי בעיקר לאותם יהודים שחסרה להם האמונה בהשגחה האלוקית במהלכי שיבת ציון בימינו. יהודים אלה אמונים לאידיאולוגיה הציונית המקובלת שלפיה הציונות באה לפתור את בעיית הקיום היהודי. כל מלחמה מכניסה בהם פקפוקים בצדקת הדרך וגורמת להם להתפרץ לשערי הבורסה מתוך בריחה מן הבעיות המטרידות את הקיום היהודי בארץ. כל מלחמה מחזקת את השאלה הגדולה שעליה הם אינם יכולים למצוא תשובה והיא: הלנצח תאכל חרב.

אשר לסכנת ההתקפלות המדינית אותה אני רואה מוחשית. מבחינה פרלמנטרית גם כיום מבוססת הקואליציה הדוגלת בעמידה מדינית איתנה בין השאר על חכי"ם אשר החלטה אחת של מועצת גדולי התורה יכולה להפוך את הקערה על פיה בעת מבחן קשה, כאשר הלחץ המדיני יהיה מלווה בחשש להתפרצות אנטישמית בארצות הברית, אין שום ספק מה יהיו אז פני החלטות מועצת גדולי התורה. באשר לעם, הרי ידוע שחלק ניכר ממצביעי הליכוד הצביע כפי שהצביע לא מטעמים לאומים או נאמנות לא"י השלמה, שינויים פרסונליים בראשי הרשימות יכולים לגרום לשינויים מהותיים במפה הפוליטית. במדה והיהדות הדתית הציונית מודעת ליעודה ההיסטורי בשעה קשה זו, הרי שעליה לשנות כיוון ולשנות טקטיקה. עליה להכריז שפנינו לשלום, והכונה לשלום אמיתי וסופי, לא שלום פורמלי עם גנונים מדיניים שבאחרונה החלו לראות בהם חזות כל, אלא שלום שיסלק את החששות ממוראות המלחמה. למען שלום כזה נהיה מוכנים להכנס לויתורים כולל פשרה טריטוריאלית. אם אכן יהיה שלום כזה, אזי תהיה הצדקה מוסרית והלכתית לויתורים שלנו. לצערי הרב אינני רואה סיכוי לשלום כזה בעתיד הנראה לעין, אך עם כל זה עלינו להדגיש את הדבר הזה השכם והערב. נדבר על השלום כערך יהודי עפ"י התורה. דבר זה חשוב לנו מבחינה חינוכית מוסרית, מבחינה יהודית לאומית ומבחינה פרגמטית בתוך עם ישראל ובתוך הקהילה הבינלאומית. נחזיק את חרבנו משומנת היטב, אך נחזיק אותה בנדנה ובל נשתמש בה אלא בשעת צורך אמיתי, כאשר האפשרויות האחרות לא יהיו קימות. בדרך כזאת יש תקווה שנוכל לקרב אלינו רבבות יהודים ולחזק בתוכם את דבקותם הציונית. דבר זה ייתן לנו מרחב נשימה גדול, ובינתיים ימשיכו הדיפלומטים במשחקיהם הדיפלומטיים כפי שעשו זאת במשך שלושים שנה. יעטפו את ה"לאו"ים שלנו בעטיפות של פנים שוחקות. נמנע מעימותים מיותרים, ננהל את המערכה הדיפלומטית שלנו בצורה נבונה ומתוחכמת, ונתפלל לשוכן בציון ובחר בירושלים שיהא נועם ה' עלינו, על אמרות פינו ועל מעשה ידינו.

כאמור איני מתכון לעשות נפשות לעמדתי הפוליטית. פוליטיקה איננה המקצוע שלי. אני מניח שאחרים רואים את הדברים אחרת וממילא יש להם גם הצעות אחרות. מקובלת עלי כל תפיס פוליטית כלגיטימית אם היא מבוססת על ראית כל א"י כבשר חי, כאבר מאברנו, על ראית טובת עם ישראל כקודמת לטובתה של א"י ועל ראית השלום כערך יהודי חשוב ביותר, בבחינת האמת והשלום אהבו.

יב.

תגובות רבות הגיעו אלי בעקבות הדברים, רבות מהן תגובות עידוד, אך תגובות לא מעטות היו של אכזבה. בכל ויכוח ציבורי קיימת התופעה של מעורבות רגשות אישיים. טבעי הדבר שהרבה מידידי במחנה א"י השלמה רואים את עצמם נפגעים, ומאחר והם מסתכלים על העניין דרך המשקפים האישיות רואים את הפגיעה ברעיון. משוכנע אני שבמדה וגרמתי נזק לאנשי א"י השלמה, הרי מאידך עשיתי טובה לעניינה של א"י השלמה. כראש ישיבה ודאי שהייתי מעדיף להתרחק מכל פולמוס צבורי, אבל פעלתי כפי שפעלתי מתוך תחושה של "עת לעשות לה'". רחוק אני מלומר קבלו דעתי גם ביחס לתלמידי, אך אם דבר אחד בלבד יבוא עקבות דברי, בירור וויכוח עניני גלוי ללא מורא בשר ודם יהיה זה שכרי.

---