נאמנות הלווה בטענת "משטה אני בך" / יהודה אדלמן

בגמרא בסנהדרין כט : נאמר: "מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמרו תנהו לי. אמר משטה אני בך - פטור". כלומר במקרה בו אדם מודה מחוץ לבית דין ושלא בפני עדים שחייב סכום כסף, יכול הוא לחזור בו בבית דין ולומר שאמנם הודה, אך שיטה במלוה ובאמת לא חייב. עלינו להבין מה יסוד פטור זה, שהרי מקובלת עלינו ההלכה של "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואם כן לכאורה ברגע שהודה יתחייב?

ניתן להעלות שלוש סברות ליסוד הפטור:

א. ניתן להסביר שיש כאן נאמנות ממש. הלווה נאמן לטעון שבזמן שהודה לא היה לו הגמירות דעת שאנו מצריכים בכדי ההודאה תחול. יכול הוא לטעון שצחק ושיטה במלווה כמו שהמלווה שיטה בו. ובלשון רש"י: "שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואליני מה שלא היה", וביתר בירור בלשון ר"ת: "דרך להודות כדי לשטות בו". כלומר לפי סברא זו יש אומדנא פסיכולוגית שדרך בני אדם לשטות בנסיבות מסוימות.

ב. ניתן להבין שאמנם אין אנו בטוחים שהלווה לא התייחס ברצינות למלווה. ואולי רוב האנשים כשהם מודים, מודים ברצינות ובלי כוונה לשטות. אלא שיש כלל בממון ש"אין מוציאים ממון על פי הרוב". ובגלל שאנו באים להוציא ממון מהלווה אנו מצריכים ראיה ברמת בירור גבוהה יותר. טענת הלווה מספיקה בכדי שיועלה אצלנו ספק, שבגללו לא נוציא ממון.

נפקא מינה בין הסבר זה להסבר הקודם יהיה במקרה בו היתה תפיסה של הערך ע"י המלווה קודם לידת הספק. להסבר הראשון שהלווה נאמן הוא יזכה גם במקרה זה. לפי הדעה שכל סיבת פטורו של הלווה נובע ממוחזקותו כאן המצב יהיה שונה.

לכאורה כך סובר המרדכי בסימן תש"ב: "פסק ר' מאיר דלא אמרינן משטה אני בך אלא בנתבע, אבל בתובע לא". כלומר משטה אני בך הוא שכות טענה שיש למוחזק ולא נאמנות אובייקטיבית, ולכן תובע לא יכול לזכות בטענה זו. אמנם לפי הסבר המקרה בהגהות שם יתכן שאין ראיה, שכן מדובר על מצב שלא היתה השטאה של הצד הנגדי. וזה בניגוד למקרה הרגיל שהמלווה שיטה בלווה (לפי טענתו) ובעקבות את שיטה הלווה בחזרה. ולכן אולי גם ר"ת יודה שבמקרה שאין פרובוקציה מצד הצד הנגדי אין נאמנות בטענת משטה.

ג. יתכן להבין שככל שמדובר על נאמנויות אזי אין אנו מאמינם לדברי הלווה ששיטה במלווה. אלא הלווה יזכה בגלל שאין אנו מקבלים הודאות שנאמרו מחוץ לבית דין. הודאה ביסודה היא טענה משפטית, והיות מקום המשפט הוא בית דין אי אפשר לקבל טענה שנאמרה מחוץ לבית דין. וכמו שיש דעות שאדם לא מוחזק כפרן בטענה שאמר מחוץ לבית דין, אפילו אם אנו יודעים שדיבר ברצינות, כך אין אנו מקבלים הודאת בעל דין מחוץ לבית דין. בית דין לא מתחשב בדברים שנאמרו מחוץ לבית דין ככל שזה קשור למישור הטענות ולתהליך המשפטי. רק כאשר המלווה מביא טענתו שהלווה הודה, והלווה איננו מכחישו יזכה המלווה, כי אז הלווה מאשר בתוך בית הדין שהודאתו שרירה וקיימת.

הדעות החולקות על סברא זו יבינו שהודאה איננה טענה משפטית צרופה. וכמו שלכל מעשה יש תוקף מחוץ לבית-דין, כך גם להודאת בעל דין.

נסיבות בהן ניתן לטעון משטה

במקרה המופיע בגמ' הודאת הלווה באה בעקבות תביעת המלווה. ובמקרה כזה נאמר שאדם יכול לטעון משטה אני בך. מה יהיה אם הודה הלווה בעצמו ללא תביעה של המלווה? בשאלה זו נחלקו הראשונים. דעת רוב הראשונים וכך גם פסק השו"ע שטענת משטה היא רק כשיש תביעה, אחרת אין טענת משטה אני בך (אומנם אז יכול לטעון שלא להשביע עצמי הודיתי, אך משטה אינו יכול לטעון). בעל התרומות בשער מ"ב ח"א (עמ' קעז :) אומר להדיא שניתן לטעון משטה אפילו אם לא קדמה לכך תביעה של המלווה (וכן דעת המאירי), כך דם משמע מהרמב"ם בהלכות טוען ונטען סוף פ"ו וריש פ"ז, שאם הודה בדרך שיחה, יכול לחזור ולטעון משטה אפילו אם הודה מפי עצמו (וכך מוכיח הש"ך סי' פא ס"ק לא).

ניתן להסביר מחלוקת זו על פי הסברות שהוזכרו לעיל. אם הלווה נאמן מצד זה ששיטה במלווה כדרך ששיטה בו, כאן שאין פרובוקציה מצד המלווה אין שום סיבה שהלווה לא יהיה רציני בהודאתו. ולכן רוב הראשונים המחייבים במקרה דנן יסברו שהלווה זוכה במקרה רגיל בגלל נאמנות בטענתו, וכאן שאין סיבה מיוחדת שנאמין לו, הלווה יפסיד. להתחייבות של אדם יש תוקף, הלווה חייב להיות זהיר בדבריו, במקום שאין סיבה להניח שהתחייבותו היתה ללא מחשבה אנו נותנים לדיבורו את המשמעות הראויה, שכן אדם לא יכול לטעון שסתם שיטה בלי שום סיבה.

הרמב"ם ובעל התרומות כנראה מבינים שלא מקבלים הודאות שנאמרו מחוץ לבית דין, ואפילו במקרים שבהם לא קיימת נאמנות יזכה הלווה כי הודאתו אינה קבילה. יתכן להסביר שגם לדעת הרמב"ם יסוד הפטור הוא מטעם נאמנות, ונסביר שהעניין של חוסר רצינות שייך גם במקרה כזה.

דיני אתם עדי

הגמרא בסנהדין כט : אומרת שבכדי שיחוייב הלווה צריך שיאמר אתם עדי על ההודאה: "לא שנא כי אמר לוה (אתם עדי) ולא שנא כי אמר מלווה ישתיק לווה". ואומרת הגמרא שאם לא אמר אתם עדי: "אפילו הכמין לו עדים מאחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן. רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני אמר לו מתירא אני שמא תכופיני לדין... פטור".

מה הסבר דין אתם עדי שאז חייב? ניתן להסביר זאת עפ"י הסברות לפטור שהבאנו לעיל. אם היסוד לפטור מבוסס על נאמנות או שהלווה זוכה בגלל מוחזקותו, אזי כשאמר אתם עדי סברא זו לא קיימת. אדם לפני עדים לא ייסתכן בממונו. כאן אפילו אם יש פרובוקציה מצד המלווה, והלווה לא יודה בכדי. ואם הודה ודאי כך האמת, ואפילו אם הוא מוחזק הוא יפסיד. דין זה גם מובן לשיטה שאין הודאה מחוץ לבית דין.ניתן לראות בשני עדים הרחבת מושג בית דין. שני עדים שעתידים להעיד בבית-דין הם התחלת התהליך המשפטי. במקרה של אתם עדי, בית דין חייב להתחשב בהודאה כי זה כנאמר בתוך בית דין.

יש מחלוקת יסודית בראשונים ביחס לשאלה האם יש צורך במינוי פורמלי של העדים. דעת רוב הראשונים והפוסקים, שבכל מקום בו הודה אדם דרך הודאה או מסירת עדות לפני עדים שחייבף אפילו אם לא אמר בפירוש אתם עדי (הרמב"ם, המאירי, יד רמה וכו'). לעומת זאת כותב הרא"ש : "צריך שיאמר אתם עדי דווקא". ניתן להסביר מחלוקת זו על פי מה שכתבנו לפני כן. לדעת הרא"ש טענת משטה אני בך מבוססת על הודאה מחוץ לבית דין. ולכן יש צורך שבית דין באמצעות העדים יכנסו בבירור לתהליך המשפטי. ולכן יש צורך באמירה מפורשת של אתם עדי בכדי להתחיל את התהליך המשפטי.

את דעת החולקים על הרא"ש ניתן לסווג לשנים. בשולחן ערוך נאמר: "ואם כן דרך הודאה גמורה... משלם על פיהם". כלומר מה שאנו מצריכים הוא שיהיה ידוע שהלווה מתכוון ברצינות להודאתו. וכנראה שהשולחן ערוך מבין שהסיבה לפטור באופן כללי הוא נאמנות בטענה וכאן דבר זה לא קיים. והשולחן ערוך לשיטתיה לעיל שיש צורך בפרובוקציה של המלווה בכדי לספק ללווה הנאמנות בטענתו. מצד שני כותב בעל התרומות: "אם אמר כאדם המזמינם להעיד עליו... חייב". כלומר עקרונית הוא מסכים לרא"ש שיש צורך בדרך עדות, רק אין צורך במינוי פורמלי של אתם עדי. וסיבת הפטור במקרה שאין עדים הוא בגלל שאין הודאה מחוץ לבית דין. אלא, במקום שהוא הוא מדבר בדרך עדות לפני עדים, ניתן לראות זאת כהגדת עדות שעתידה להגיע לבית דין. וכך גם משתמע מהמאירי שמדבר על הזמנה לעדות ואז זה כבר שייך לתהליכי בית דין. ולכן גם המאירי ובעל התרומות לשיטתם לעיל שגם ללא פרובוקציה של המלווה נאמן הלווה לטעון משטה, וזה בגלל שאין הודאות מתקבלות מחוץ לבית דין.

ביחס לדין הכמנת עדים אומר המאירי שבכדי לחייב יש צורך שיאמר המלווה ממי ששומע יהיה עד, ואם אמר המלווה שפלוני ופלוני יהיו עדים, אך לא מזכיר שהם כאן ויכולים לשמוע את ההודאה, אין זה בגדר אתם עדי ויכול הלווה לטעון אח"כ משטה. כנראה שלפי המאירי יש צורך שידע הלווה שדבריו יגיעו לבית דין בכדי שהודאתו תחשב במסגרת של בית דין. כן משמע ממנו שיש צורך שהעדים ששומעים יהיו אותם עדים שמזכיר המלווה, ודבר זה ניתן להבין רק עפ"י השיטה שאין הודאה מחוץ לבית דין.

ניתן לשאול למה דווקא בהודאת בעל דין מצריכים אנו אתם עדי ובקידושין למשל לא מצינו דין כזה. ניתן להסביר שבקידושין עצם המעשה הוא הנותן את התוקף ויש צורך בעדים רק לקיימו. אצלנו הדיבור חסר משמעות במסגרתו הנוכחית. יש צורך בשינוי מסגרתו, דהיינו להופכו כנאמר בבית דין, וזה ניתן לעשות רק על ידי אתם עדי.

כאמור גם אם אמר המלווה אתם עדי ושתק הלווה חייב הלווה. בראשונים מבוא שאם שתק הלווה גם על התביעה וגם על אתם עדי, שאז הוא פטור. ההסבר לכך הוא שאת שתיקת הלווה היתן להבין בשתי דרכים. או ששתיקתו הודאה או שלא חש להשיב למלווה. ובמקרה כזה בגלל שהמוציא מחברו עליו הראיה יזכה הלווה. (חשוב להבחין בין התשיקה כאן לשתיקה בע"א אמר לו שאכל חלב שאזי חייב. שם העד נייטרלי ולכן יש לנתבע חובה להשיב, כאן יכול הלווה לא להשגיח לטענת מלווה).

כנראה שישנה מחלוקת אם שתק הלווה על התביעה אך אמר כן לאתם עדי, דעת המאירי שחייב ודעת הנימוקי יוסף שפטור. כנראה לפי המאירי מוכיח סופו על תחילתו ולכן אומרים ששתיקתו היתה הודאה. לדעת הנימוקי יוסף לאחר ששתק על התביעה אומרים שהתביעה הסתלקה וממילא אין לאתם עדי על מה להתייחס.

דין טענינן

הגמרא אומרת שאם לא טען הלווה משטה אני בך לא טענינן ליה. קיימים שני סוגים של טענינן. יש טענינן שטוענים לחלש, למי שלא מסוגל לטעון בבחינת "פתח פיך לאלם", וכאן דבר זה ודאי לא שייך. ויש טענינן שטוענים בכדי שלא יצא דין מעוות, וכאן היות ואין אומדנה מוכחת לצדקותו (אפילו לסברא שאם טען יש אומדנה לצידו, הרי אם לא טען יש אומדנה נגדית) יחוייב. ליתומים טוענים משטה אני בך, וזה ודאי מדין "פתח פיך לאילם".

הגמ' דנה על מקרה שבו טוען המלווה שהודה לא הלווה, ויש למלווה עדים על כך, והלווה טוען שמעולם לא הודה למלווה. בהתחלה אומרת הגמ' שהלווה הוחזק כפרן וחייב לשלם. בהמשך הגמ' חוזרת בה ואומרת ש"כל מלי דכדי לא דכירי אינשי". אין כאן דין הוחזק כפרן כי הלווה שכח שהודה כי כלפיו זו מילי דכדי.

קיימת מחלוקת בראשונים בהבנת מסקנת הגמרא. מרש"י משתמע שכל מה שנאמר בגמ' הוא שלא הוחזק הלווה כפרן, אך עדיין אם ברצונו להיפטר יש צורך שיטען משטה אני בך. הרמב"ם והרי"ף והמחבר פוסקים שלהד"מ עצמו היא טענה שפוטרת את הלווה. ניתן להבין שהם חולקים בפירוש להד"מ, האם פירושו שלא היתה הודאה מעולם כי היא לא לוותה בכוונה להתחייב וכך סבור הרמב"ם, או שמא אין במשמעות להד"מ דבר זה ויש צורך שהלווה יסביר את עצמו וכך יסבור רש"י.

יתכן להבין את מחלוקת רש"י והרמב"ם בצורה שונה. יתכן שאמנם גם הרמב"ם מסכים שיתכן שאין במשמעות להד"מ משטה אני בך. אלא מחלוקתם תלויה בסיבה למה בית דין לא טוענים משטה. אם הדין שלא טוענים משטה אני בך אם שתק הלווה ניתן להבין בשתי צורות. יתכן לאמר שכללית בית דין היה מוכן לקבל שהלווה שיטה במלווה, אלא מהעובדה שהלווה לא טוען זאת כרגע, רואים בעליל שההודאה היתה כנה ואמיתית. מצד שני ניתן לאמר שגם לולי ההוכחה שהודה היה זוכה המלווה. בית דין אינם מעוניינים לשנות מההבנה הפשוטה של הודאת הלווה, רק אם הוא יטען בפירוש ששיטה במלווה נקבל זאת. נפקא מינה בין שני ההסברים יהיה במקרה של טענת להד"מ. במקרה כזה אין הוכחה מדבריו שבאמת כיון לשם הודאה ויתכן שאין זו התחמקות והוא אינו טוען משטה שכן ההודאה פרחה מזכרונו כי לדידו לא היתה זו הודאה. ולפ"ז לסברא שכללית אין לבית דין מניעה לטעון משטה אני בך, במקרה של להד"מ יזכה הלווה וזו סברת הרמב"ם, מאידך רש"י יסבור שיש מניעה בסיסית מב"ד לטעון משטה אני בך ולכן כל עוד הוא לא טוען בפירוש אנו לא נטעון עבורו.

יתכן שדבר זה תלוי בסברות משטה אני בך, אם נקבל את ר"ת ש"דרך להודות כדי לשטות בו" אזי במקרה שאין מניעה מלהבין שבאמת שיטה, יזכה. וכן אם מתבססים על עניין הודאה מחוץ לבית דין, כל עוד שההודאה לא אושרה מחדש בבית דין יזכה הלווה. לעומת זאת אם סוברים שעקרונית אדם לא נאמן בטענת משטה, ורק זוכה מכח מוחזקותו, אזי יצטרך לטעון זאת בפירוש כי אז יש מניעה מצד בית דין להבין זאת כהשטאה.

הב"ח מבין שרש"י חולק על שאר הראשונים בנקודה נוספת. רש"י אומר שאם אמר הלווה "לא אתןלך, איני חייב לך" שחייב לשלם. מצד שני שאמר ברמב"ם: "אמר אין לו אצלי כלום, אומרים לו והלא אתה הודית מעצמך... אם טען משטה הייתי בו או להד"מ פטור". כלומר לפי הרמב"ם אם אמר איני חייב יכול אח"כ לטעון משטה וליפטר. כנראה שלדעת רש"י עצם זה שהלווה לא מתייחס לעובדה שהודה מראה שהודאתו קיימת וחייב לשלם. לפי הרמב"ם בגלל שאין כאן שתיקה או הודאה מפורשת נותנים לו הזדמנות לברר דבריו.

הודאה בפני עד אחד

כאמור אם הודה הלווה לפני שני עדים חייב. מה הדין בהודה בפני עד אחד? בדבר זה יש מחלוקת משולשת. דעת הראב"ד הוא שבהודה בפני עד אחד יכול לטעון משטה. הראב"ד אומר זאת אפילו בזה אחר זה, כלומר שעד אחד אומר שבפני הודה ביום ראשון ועד שני אומר שבפני הודה ביום שני, עדיין יכול לטעון משטה אני בך. על הראב"ד קשה מהגמרא בסנהדרין ל. שנאמר שהודאה אחר הודאה מצטרפין. ולדעתו כנראה נצטרך להסביר ששם מדובר שכל עד אומר שהלווה הודה בפני ובפני חבירי.

לדעת בעל המאור אם יש רק עד אחד אזי יכול לטעון משטה, אך אם יש עד אחד בשתי הזדמנויות שונות אינו יכול לטעון.

דעת רוב הראשונים הוא שגם בעד אחד אי אפשר לטעון משטה.מהם הסברות לדין זה? לדעת רוב הראשונים יתכן שהם סוברים שאדם לא משטה בפני עד אחד (אומדנה התנהגותית), או יתכן שהם מסכימים לדין שאין הודאה מחוץ לבית דין, אלא שגם עד אחד נחשב כחלק מהתהליך המשפטי. בכדי שההודאה תיחשב כנאמר בבית דין יש צורך שיש מי ששומע שיוכל לתרגם זאתלחיוב ממוני. יש חקירה ידועה בחיוב שבועה של עד אחד, האם עד אחד רק יכול להעלות ספיקות, או שמא עד אחד מחייב ממון עם אפשרות של פטור בשבועה. הראשונים שמחייבים בעד אחד יסברו שעד אחד יכול לתרגם את דברי הלווה לחיוב ממוני ולכן הדבר נחשב כנאמר בבית דין וחייב. בנקודה זו הראב"ד חולק וסובר שאין הודאה מחות לבית דין, ובגלל שאין לעד אחד כח לחייב ממון ההודאה נחשבת כנאמרת מחוץ לבית דין.

מה סברת בעל המאור? יתכן שהוא סובר שהיות שידוע לנו, והלווה מסכים, שהודה פעמיים, (הוא רק טוען שהיה זה השטאה) אזי מבחינה פסיכולוגית אדם ישטה פעםאחת בפני עד אחד אך לא ישטה פעמיים.

יתכן להסביר שגם בעל המאור מסכים שאין הודאה מחוץ לבית דין, אלא שהשאלה האם עד אחד יכול לחייב ממון, תלויה באם יש עד שני שיכול להצטרף איתו. שאם יש עד שני אז איגלאיי למפרע שלעד אחד היה כח לחייב ממון, מכח העד השני. כיוון דאז כבר ידע הלווה שהודאתו תצא לבית דין ולכן יחוייב הלווה. אך אם אין עד שני אז היה לעד הראשון רק כח לחייב שבועה ודבר זה נחשב כהודאה מחוץ לבית דין.