"ודבר בהם לשמם" / יובל שרלו

הברור שלפנינו ינסה להאיר פרשה קטנה מתוך המכלול הגדול העוסק בהגדרת ה"לשמה" הצרוף. ראשיתו של נושא זה נולד לפני שנים הרבה אך הוא קבל, מעבר לתורת הנצח שבו, משמעות מעשית לאור מאורעות זמנינו. דרכו של ברור זה תהיה דיון בשלושה ספורים בתנ"ך בעלי מכנה משותף ובנסיון למצוא בתוכם מבוא ומפתח לחשיבות הדיוק במעשה ולנחיצות הזכות המוסרית לבצוע מעשה כלשהו.

שמעון ולוי

שמעון ולוי : במעשם של שמעון ולוי לא ניכר כל הבדל. הכתוב איננו מפריד בין שניהם אלא כוללם בפסוק אחד: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו אל העיר בטח ויהרגו כל זכר" (בראשית לב, כה). ללא כניסה לדיון האם הכתוב מעריך את מעשיהם כרעים או כטובים, יעקב בדבריו לפני מותו ודאי שמעריכם כראויים לקללה וכולל את שניהם יחד: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם..." (שם, מט, ה), ובסופו מקללם באותה קללה: "ארור אפם כי עז ועבתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". - שמשמעותה היא ששני השבטים אינם מקבלים נחלה. קללה זו מתקיימת בשני השבטים אלא שכאן בולט ההבדל בין שניהם. בשמעון כתוב: "ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחתם, ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע י"א, א), שמשמעות פסוק זה היא שלשמעון אין נחלה עצמאית. אף בבני לוי מתקיימת הקללה: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון, ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו" (דברים יח, א-ב).

ההבדל ברור: בעוד שלשמעון אין נחלה עצמאית אלא יש לו משהו פחות ממנה, (מובלעת בתוך יהודה) ללוי אין נחלה כיון שיש לו יותר ממנה - נחלת ה' היא נחלתו. מאליה מתבקשת השאלה: שמעון ולוי שחטאו באותו חטא והתקללו באותה קללה ובשניהם התקיימה, מדוע לאחד בשרה הקללה את הכחדתו כשבט עצמאי ולשני בשרה את זכיתו בשיא השיאים - נחלת ה'.

* * *

פילגש בגבעה

יציאת עם ישראל למלחמה נגד שבט בנימין על התועבה אשר עשה בישראל היתה מוצדקת לחלוטין. מעידים על כך הן חטאם של שבט בנימין, הן הסתפקות עם ישראל בהסגרת האשמים ובעיקר הנצחון הסופי המוחלט על שבט בנימין שנעשה בדבר ה'. אלא, שבתוך כל אותה מערכת מלחמתית קיימת תופעה יחודית ונדירה: למרות שעם ישראל צדק במלחמתו, למרות שיחסי הכוחות היו לטובתו, למרות שה' ענה לישראל שאלתם - ביומיים הראשונים עם ישראל מנוצח ומאבד ארבעים אלף איש. ושוב מתבקשת השאלה: ממה נפשך - אם היה צריך לנצח - מה טעם הפסיד ביומיים הראשונים. ואם היה צריך לחזור מובס - מה טעם הצליח בסופו של דבר במלחמתו?!

יהוא

יהוא מלך ישראל הוא המלך היחיד ממלכות אפרים שנמשח בשמן. משיחתו מופיעה לראשונה בדבר ה' לאליהו בהר חורב (מלכים א', יט, טז ) ומשיחתו בפועל נעשית אף היא ע"י נביא. נבואת משיחתו היא מפורשת: השמדת בית אחאב (מלכים ב' י, ז-י). בנבואה לאליהו נמצא יהוא בתוך מערכת שלמה שתכליתה: "והשארתי בישראל שבעת אלפים. כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א, יט, יח ). יהוא מגשים את יעודו דרך הריגת יהורם בן אחאב ביזרעאל (מלכים ב' ט, כד), הריגת איזבל (שם ט, לג ), הריגת בני אחאב (שם י, ז) והריגת עובדי הבעל (שם י, כה). הכתוב מעיד עליו שהגשים את יעודו : "וישמד יהוא את הבעל מישראל" (שם י, כח ). אמנם, בסוף ימיו לא שמר ללכת בתורת ה' אלקי ישראל בכלל לבבו (שם י, לא), אך ניתן לומר שהיה אחד ממלכי אפרים היותר טובים והמהפכה הדתית אותה עשה השמידה את הבעל מישראל. הרושם הכללי הנוצר בספר מלכים הוא רושם חיובי.

אלא שנבואת הושע אנו מוצאים הערכה הפוכה: "…ויאמר ד' אליו: קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל" (הושע א, ד). משמעות נבואה זו היא שבית יהוא נפקד על דמי יזרעאל למרות שההערכה בספר מלכים היא שיהוא אכן הצליח לכער את הבעל מישראל, ושוב נשאל: למה?

המכנה המשותף לשלשת המקרים מוביל לקביעה שיש להגדיר אמת מידה חדשה להערכתם של מעשים. ייתכן שבגילויו החיצוני מעשה מסוים יראה כטוב אך תהיה ענישה על-כך, וייתכן כי למראה עיני אדם ייחשב מעשה כרע אך רבש"ע יגדירו כטוב. בברורה של אמת מידה זו תעסוקנה השורות הבאות.

בפרשת פילגש בגבעה מסתתר בין השורות פתרון לבעיה אותה הצגנו. לשם חשיפתו יש להשוות את המלחמה בשלושת הימים ואפשר לעשות זאת בדרכים מספר:

השאלות בה'

ההדרגה בולטת. ניתן לעמוד על נקודות מספר אך לצורך עיונינו חשובה נקודה אחת - ביום השלישי הגיע עם ישראל למצב בו הוא הסכים שלא להילחם, והציע לחדול - ודווקא אז הוא מנצח. ממוצא דבר נלמד שהיתה קיימת בעיה כלשהי בנכונות וברצון להילחם ביומיים הראשונים שמצאה את תיקונה ביום השלישי.

הרקע הרוחני במלחמה

קודם ליום הראשון למלחמה לא נעשה דבר להעלאת מעמדו הרוחני של עם ישראל, מסופר רק על גישה למלחמה ושאלה בד'. השאלה מקבילה לשאלה בד'. השאלה מקבילה לשאלה על המלחמה נגד הכנענים (שופטים א, א). ביום השני אנו מוצאים: "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה' עד הערב". ביום השלישי גוברת ההכנה הרוחנית: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית-אל ויבכו וישבו שם לפני ה'", שוב בולטת כאן ההדרכה בהכנה הרוחנית לפני המלחמה.

הצד השווה שבשתי צורות ההדרגה היא כי בעיה מסוימת שהיתה קיימת ביומיים הראשונים ללחימה היא שגרמה את ההפסד ביומיים אלה למרות שעם ישראל צדק (ויוכיח הנצחון ביום השלישי)! מהות הבעיה אף היא מוסברת בין השיטין: עם ישראל יצא למלחמה עם בנימין שלא בשם ה'. תעיד העובדה שלא היו מוכנים למלחמה זו מבחינה רוחנית, ותעיד ביתר שאת להיטותם לצאת למלחמה ללא השארת אפשרות נסיגה, ללא התייחסות לשאלת היותם אחי בנימין!

העולה מכאן הוא כלל גדול: ייתכן שייעשה מעשה מסוים נכון ומוצדק אך כיון שאין לעושה זכות מוסרית לעשותו - ייענש על-כך. חז"ל, כדרכם, בטאו עובדה זו העולה מתוך הפסוקים במשפט אחד: א"ל הקב"ה: קנאתם על זנות ולא קנאתם בפסל מיכה!? ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית עד שנפלו לפני ארון בית ה' והיו מבקשין תשובה…" (ילקוט שמעוני ב-ע"ו). חז"ל קבעו שהרקע של פסל מיכה אינו מאפשר התעטרות במעטה קנאת ה' כיון שהוא המכיח שלא קנאת ה' היא זו. עם ישראל נענש על מעשה נכון כיון שהיה ממניע פסול (רצון לנצל את פשעי בנימין למטרה אחרת), וכיון שלא היתה לו הזכות המוסרית לבצע את המעשה.

זהו המפתח לפתרון הבעיות שהעלנו: כח שפיכות הדמים הקיים אצל שמעון ולוי אינו אותו כח. כי אצל לוי זו קנאת ה' ואצל שמעון זה כלי חמס. יוכיח על-כך מעשה שהעמיד את שניהם אחד מול השני: פנחס המקנא את קנאת ה' מול זמרי בן-סלוא נשיא בית אב לשמעוני. כן גם אצל יהוא : ההורג בשם ה' חייב להקפיד על שני דברים: שלא להרוג יותר משצוהו ה' ושלא עצמו יהיה כסוי למעשה. יהוא חטא בשני אלה: הוא גם הרג את מחל יהודה ואחיו והוא עצמו לא סר מחטאות ירבעם. איגלאי מילתא למפרע שכל מעשהו לא היה אלא רצח, למרות שהנהרגים אכן היו צריכים למות.

* * *

המסקנה המוסרית העולה מעקרון זה מרחיקה ראות - היא קובעת שהבחינה היחידה איננה האם המעשה הוא טוב או לא, אלא שיש לשים לב גם לכוונה ולזכות המוסרית לעשות את אותו מעשה. על האדם והעם לקשוט עצמם היטב לפני שבאים לקשוט אחרים. אלא שלכאורה לא ברור למה? יש כאן אמנם חובה מוסרית מסוימת אך מכאן ועד הענשה ופקידת בית יהוא ועקירת שמעון מנחלה עוד רחוקה הדרך?! לכאורה זו רמה מוסרית נדרשת אך בכך לתלות את טיב המעשה זו הפלגה גדולה?

ההסבר למערכת מוסרית זו מצוי לא רק בדרישות המוסריות הטהורות אלא גם בהסתכלות ראלית פשוטה: הסכמה לפעולה טובה הנובעת ממניעים פסולים משמעותה הסכמה למניעים אלו. אמנם, כל עוד המניע הפסול גורר מעשה טוב אין חומרת ההסכמה באה לידי בטוי אך הסכנה בוקעת כאשר קיים נגוד אינטרסים - אז מתברר שההסכמה למעשה הטוב היא זו שיצרה את החורבן הגדול. לדוגמא, הסכמה ללימוד תורה מתוך צורך לקנטר תביא בסופו של דבר לדרך חיים שכאשר הקנטור יסתור את המעשה הטוב יבחר האדם בקנטור לאור ההסכמה שהובעה בלימוד התורה בדרך זו.

לאור רגישות זו עליו לבחון הרבה מהמהלכים האישיים והכלליים שלנו. לא רק בגלל הדרישה המוסרית לכשלעצמה, אלא ובעיקר, בגלל הנזק העצום שיתפח משתוף מניע פסול. החפוש אחר ה"לשמה" הצרוף אינו רק מעלה בהתנהגות האדם והעם אלא מפתח יסודי לבנין שלם ואמיתי. אוי לו לאדם המתעטר בעטרה מזויפת כיון שעם התפרצות הזיוף יתגלה שהעטרה המזויפת לא רק שלא הועילה אלא פיתחה את המפעיל הפסול. אנו צריכים להתרגל לתפישה ראלית - פוליטית (שהיא תוצאה הכרחית של התפישה המוסרית) שעלינו לחפש היטב את מניעי המעשה ואת הזכות המוסרית לבצעו לפני שנמצא את עצמנו תומכים בשרשרת פעולות שנפשינו סולדת מהם.