"והיו דבריו במשנה - דבר קצר הכולל ענינים רבים"[1] / יהודה שוורץ

יתרון גדול קים בדרכו של ר' יהודה הנשיא בניסוח המקוצר והתמציתי במשנה, בצד קשיים מרובים שהביאו להמשך מעיין היצירה של חז"ל: "והיה הכל מבאר לו לחדוד שכלו, אבל למי שהוא פחות ממנו- הענין ההוא עמוק בעיניו"[2]. התועלת הצומחת מהצמצום, גדולה לא רק בגלל האפשרות להקיף נושאים רבים במסגרת מצומצמת, אלא גם בגלל הצורך להשקיע מחשבה בניתוח המשפטים הקצרים מחשבה המפרה ומרחיבה דעתו של אדם.

ואל תהא היכולת של חז"ל לצמצם בדבריהם קלה בעינינו. כבר השתומם הרמב"ם על סגולה זאת, ובדברי הערכה מיוחדים כתב: "וכבר כללו החכמים זכרונם לברכה זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות מורות על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן המילות, איך ספרו זה הענין הגדול העצום כולו, אשר חברו בו חיבורים ולא השלימוהו - תדע שנאמר בכח אלהים בלא ספק..."[3], את הרעיון שישתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת מבטא ר' יוסי בשמנה במשפט קצר: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב), וקיצור זה מעורר את התפעלותו של הרמב"ם, עד כדי אמונה שהניסוח הקצר נאמר "בכח אלהים בלא ספק".

מהעיון בנוסחים הקצרים שבמשבה מתברר שחכמים השקיעו מחשבה רכה במבנה ובצורתם בצד המחשבה שהושקעה בתוכנם של דברים. הקיצור לניסוח כל כך שקול שיש בו אף יסודות של חרוז וקצב המצוים בדרך כלל בשירה[4].

הדברים נכונים לכלל עולם ההלכה במשנה, ואולי נכונים ביתר שאת לאותן המשניות העוסקות באמונות ודעות ובמחשבה שמאחורי ההלכה. אין המשנה משמשת בדרך כלל מקור ללימוד מחשבת ישראל, ויש להצטער על כך. לא זו בלבד שאפשר ללמוד פרקים במחשבת ישראל על פי המשנה, אלא שיש לעיתים יתרונות חשובים לדרך זאת[5].

נדגים יסודות אחדים ממה שהוזכר לעיל תוך עיון במשניות שנאמרו בשם ר' עקיבא במסכת אבות. (פרק ג' משניות י"ג-ט"ז).

משנה י"ג:

לפנינו חמישה היגדים הדומים בצורתם, כאשר הראשון מנוסח באופן אחר מהבאים אחריו, והאחרון דומה מאד לקודמיו בשינוי סדר המילים במשפט. נסתפק במשנה זאת בתיאור המבנה מבלי לעסוק במשמעות. די לציין כי ניסוח זה מסייע ללמוד בעל פה, ויש סיבות לשינויים הקימים במשפט הראשון והאחרון.

משנה י"ד:

"הוא היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם - חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם - שנאמר בצלם אלוקים וגו'
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום - חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום - שנאמר בנים אתם לה' וגו',
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה - חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה - שבו נברא העולם - שנאמר "כי לקח טוב נתתי..."

מבנה מיוחד זה: שלושה היגדים המחולקים לשלשה חלקים מחייבים אותנו להתיחס לזיקה שיש בין החלקים בכל היגד, והקשר שבין ההיגדים. במשנה זאת דוגמא ליחס בין רעיון המצוי בתנ"ך לפיתוח שמפתחים אותו חז"ל, יש לדון בשאלה האם ר' עקיבא חוזר על רעיון קיים, מוסיף או משנה דבר מה? בעיה בפני עצמה היא פירוש הביטוי "חיבה יתירה נודעת לו (להם)" ועל כך נחלקו המפרשים, מחלוקת זאת משקפת את בעית היחס שבין המשפט הראשון לשני ככל אחד משלושת ההיגדים. יש שהסבירו זאת כיתרון של תודעה. החיבה היתירה מתבטאת במודעות ובהכרה[6].

המבנה השבלוני החוזר על עצמו אשר מורכב מביטוים זהים בדומה למה שראינו במשנה הקודמת מסייע ללימוד בעל פה, אבל יש בו תוכן בפני עצמו למתבונן בעיון. סדר ההיגדים בזה אחר זה רומז למבנה הבא:

מבנה הדרגתי זה אשר הורחב והוסבר בספרים הקדמונים עולה

מהתבוננות בסדר דבריו של ר' עקיבא במשנתינו, ויפים דבריו של הרמב"ם שהוזכרו לעיל להביע הערכה ליכולת הצימצום וההבעה העשירה של חכמים. עוד רב התוכן הטמון במכנה וסדר משנה זאת, אולם קצרה היריעה במסגרת זאת.

המשנה הבאה היא המפתיעה ביותר בקיצורה מחד ובעושר תוכנה מאידך.

משנה ט"ו:

"הכל צפוי, והרשות נתונה - ובטוב העולם נידון, והכל לפי רב המעשה".

אחד עשרה מילים הרומזות על בעיות מרכזיות במחשבה: יחס הקב"ה והאדם, השגחה, בחירה, שכר ועונש, משפט ודין, ידיעה ובחירה וכו'. אכן נושאים אשר חיברו בהם חיבורים ולא השלימום כדברי הרמב"ם, ואין ספק שנאמרה גם משנה זאת בכח אלוקים כדבריו שם. האם רק נרמזו במשנה זאת הנושאים או שמא אמר ר' עקיבא דבר מה לגביהם, האם מתיחס הוא לשאלת הבחירה והידיעה, ואם כן האם יש לה פתרון במשנה זאת. בשאלות אלו דנו קדמונים ואחרונים והוסיפו משלהם ותלו במשבה זאת תילי תילים של הסברים. לנו די בהתבוננות בנוסת החתוך והחד, המסתורי קמעה המגלה טפח ומכסה טפחיים כדי לקבוע שרבים הדברים שמוסר לנו ר' עקיבא כאן ורבה גם המחשבה שהשקיעה בצורה שבה מסר לנו את הדברים.

הסימנים אשר מלוים את המשנה מראים על הקשרים השונים בין ההיגדים ועל המעברים ממשפט למשפט נרה"נ <-> אדם

הערפל המכסה משנה זאת מתבאר קמעה במשנה הבאה.

משנה טז':

"הוא היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתותה, והחנוני מקיף והפנקס פתוח, והיד כותבת. וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה".

משנה זאת עוברת לסגנון ארוך וציורי יותר. מה הוא התוכן של המשנה המסתתר מאחורי שפת הסמלים והדימויים שלה. אין ספק שלפנינו ביטוי אחר לרעיונות שנמסרו במשנה הקודמת. ר' עקיבא חוזר במשנתינו בצורה רחבה ציורית ואולי עממית יותר על הדברים שאמר במשנה הקודמת בקיצור נמרץ. הפרשנים דנים בשאלת היחס בין שתי המשניות. רבים מנסים לראות מה מוסיפה משנה ט"ז על משנה ט"ו, ואכן ניתן לתלות במשנה ט"ז תוספות והרחבות. אולם ניתן גם לראות במשנה ט"ז חזרה בשפה עממית בשפה העשירה בדימויים מעולם השוק והחנות על דברים שנאמרו בשפה תמציתית קשה ומסובכת במשנה ט"ו.

משנה ט"ז חוזרת לדון בהשגחה כבחירה, בשכר ועונש וכו' ושמא התוספת במשפט האחרון: "והכל מתוקן לסעודה" מהווה פתרון לשאלת הגבול העולה בשתי המשניות גם יחד בחינת הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבא.

שמא דרכו של ר' עקיבא בניסוחיו המיוחדים אינה מיצגת את דברי כלל החכמים. אולם די בדוגמאות אלה כדי להראות את עושר הביטוי ושפע הרעיונות הנובעים מההתבוננות במבנה החיצוני של המשניות כפי שנוסחו על ידי התנאים במשנה.

יש בפעולה זאת כדי להביא לחתירה קבועה להתבוננות בצד החיצוני של המשניות הן אלה ההלכתיות ובודאי אלה המכילות תוכן רעיוני, כדי להפיק מהם את כל אשר השקיעו חז"ל במאמציהם למסור דבריהם בדרך מיוחדת, בלתי שגרתית, תמציתית ומרשימה.