עיונים בפרשת לך-לך (ג)[1] / הרב יהודה שביב

פסוק ד': "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'"

"כאשר" ניתן להבינו בשתי משמעויות. או כמציין זמן הפעולה: הלך כשעה שציווהו ה', או אופן הפעולה: הלך כפי שציווהו ה'.

בדרך השניה הלכו התרגומים;

"ואזל אברם כמה די מליל עמיה ה'" - אונקלוס.

"...הכמא דמלל ה' ליה" - יונתן.

ובראשונה - כמה פרשנים;

"הלך אברם - הלך מיד ולא עיכב" - בראשית רבתי. ועוד.

נראה כי רבינו חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" בא לאחד שתי המשמעויות:

"וילך אברם - כל הכתוב מיותר. שהרי אומר בסמור בסדר הודעת ההליכה. 'ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו' '. אכן כוונת הכתוב היא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת. אלא בגמר דברי ה' "לך-לך" תכף "הלך אברהם" ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. שיעור תיבת "כף" כאשר, הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט לצד דביקותו באברהם הלך אתו...וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו, אעפ"כ לא הועיל פרט זה והלך אתו לוט...".

הלך כאשר דיבר ה' אליו, היינו מיד, זאת כדי לקיים הצו כאשר דיבר ה' אליו היינו; באופן היותר מלא, מיהר לצאת כדי שלא יתלוו אליו. ועם זאת נלווה עימו לוט.

אכן התיאור: "וילך אתו לוט" תואם לתפיסה זאת, אלא שזה סותר לכאורה את האמור בפסוק הבא:

"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו...".

משמע אברהם הוא שיזם הליכתו של לוט עימו.

יש המיישבים שני הכתובים - "וכאשר ראה אברם כי מתאמץ ללכת עימו, אז לא דחהו" (הרב קאלישר בספר הברית)

וזהו שמפורש בפסוק הבא: "ויקח אברם...את לוט בן אחיו" והרי זו העזה גדולה, הן מפורש ציווהו ה' להינתק כליל מבית אביו, ובכל זאת אין אברהם דוחה בידים את המנסה להיות כרוך אחריו.

ויש מרבותינו שדרשו עניין זה לגנותו של אברהם:

"ר' נחמיה אמר: כעס היה לו לקב"ה בשעה שהיה לוט מהלך עם אברהם אבינו. אמר הקב"ה: אני אמרתי לו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו" (בראשית רבה, מ"א, י"ג)[2].

הרק חמלת לב כאן על קרוב שנתייתם מאביו?[3]

רבותינו ראו בכך יותר -

"מה ראה אברהם לדבקא עימיה לוט, אלא בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מיניה דוד" (זוהר בראשית, ע"ט)

(מה ראה אברהם לקרב לוט אליו, אלא משום שצפה ברוח הקודש שעתיד דוד המלך לצאת הימנו).

לא כממלא צו בלבד עושה אברהם את דרכו אל הארץ, אלא כמי שנישא על כנפי חזון של מלכות גדולה של "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ובבן אחיו זה רואה הוא פוטנציאל, שברכות הימים עשוי להוציא מתוכו את רות המואביה, אמה של מלכות.

* * *

תוך דבריו מעורר בעל "אור החיים" קושי בו נתקל כל לומד, - כפילות הפסוקים ד' וה'. אמנם יש מה בזה שאין בזה, אך ניתן לצרף שניהם לכתוב אחד תוך כדי הסרת הכפילויות. באמת זה קושי ללומד פסוק פסוק, אך הלומד פרשה פרשה וקטע קטע יבחין כי פסוק ד' מסיים הקטע הראשון, ופסוק ה' פותח את הענין הבא. אף סממני סמנון מלמדים.

"לך לך מארצך.
וילך אברם...בצאתו מחרן".

ובכל הפסוקים הללו אין גם זכר לארץ כנען.

פסוק ה' פותח ענין חדש. לא יציאה מ אלא יציאה ל, "ויצאו ללכת ארצה כנען".

* * *

"ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".

כבר העמידו חוקרים[4] על היות חיי אברהם סדורים תבניות מקבילות.

בן 75 שנה בצאתו מחרן,

בן 100 שנה בהולדת לו את יצחק בנו,

בן 175 שנה במותו.

נמצא כמספר השנים בהם חי עם עברו, בית אביו, כן מספר השנים בהם חי עם עתידו יצחק. ובתווך עשרים וחמש שנה ללא בית אב וללא עתיד[5].

ועל כך ניתן להוסיף כי תקופת שבעים וחמש השנים עם יצחק נחלקת לשני חלקים:

37 שנה קודם העקידה: "וילכו שניהם יחדו"

השנים שלאחר העקידה. (מסתבר ששני החלקים שוים שהרי אין דרכה של התורה לדבר על חצאי שנים).

ועוד ידובר בזה בבוא העת בעזהי"ת.

* * *

פסוק ה':

"ויקח אברם..."

כתוב זה מזכיר כתוב דומה לו בסוף פרשת נח:

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם...ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן" (י"א, ל"א).

אשר לסדר, ברור כי אצל אברהם קודמת שרה אשתו ללוט בן אחיו. אלא שכאן הוסיפה התורה לספר כי לקח עימו אברהם את כל רכושם אשר רכשו בארץ כנען. מסתבר שאף תרח נטל עימו מן הרכוש ואעפ"כ לא ראתה התורה צורך לספר זאת. ומה צורך לנו בידיעה זאת כאן? כבר עמדו ראשונים על כך. רלב"ג בתועליות אשר לו למד מאיזכור הרכוש, כי אף שהובטח אברהם בשפע ברכות בכל זאת לא בז לאשר רכש ונטל עימו את הרכוש.

רבינו נסים[6] ור"י בכור שור למדו מכאן על עוצם בטחונו ואמונתו של אברהם בקב"ה. לא נאמר שנטל רכושו, אלא הודגש "את כל רכושם", לא שייר דבר. כאילו שרף כל הגשרים מאחריו ואין לו יותר דרך חזרה. וניתן עוד להוסיף. השארת מה מהרכוש משמע עוד נותר קשר וזיקת מה אל הארץ אל בית האב, ואברהם - נאמן לצו ה' - מבקש ליתן גט כריתות מושלם לכל עברו.

באמת מצינו אצל אבותינו חרדת ממון ורכוש. כך ראינו את יעקב אביבו, באותו ליל חרדות ופחד מפני עשו "פן יבוא והכני אם על בנים" כשהוא מחזר אחר פכים קטנים ששכחם[7]. ומסבירים חכמים פשרו של דבר:

"מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (חולין צ"א.).

לא צייקנות של מאספי פרוטות כאן, הן ידם של אבותינו פשוטה למעשי צדקה וחסד וביתם פתוח לרווחה לפני כל עובר ושב, אלא עומק אמונה. מי שהוא מאמין שכל שיש בידו של אדם מן השמים נקבע לו, הוא לא יהין לפשוט ידו בגזל, והוא אף יחזר אחר פכים קטנים. כי זלזול והפקרה סתמית של רכוש יש בהם זלזול במתנת שמים.[8]

* * *

"ואת הנפש אשר עשו בחרן"

שני פירושים מביא כאן רש"י:

"אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.
ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם...".

בידוע שהאונקלוס יבכר לתרגם בדרך המתאימה לפשוטו של מקרא. מפליא על כן לקרוא בו כדברים האלה -

"וית נפשתא די שעבידו לאורייתא בחרן"8[9].

משמע ראה בפירושו זה פשוטו של מקרא. זאת אולי כי אם לנפשות אשר רכשו הרי הם כלולים באמור קודם: "ואת כל רכושם", ויותר נראה שעדיפה דרך זו כי בה לקח ומשמעות[10]. ראשית נשמע לנו מכאן כי עסקו אברהם ושרה בעשיית נפשות, כי חשו אחריות ומחויבות כלפי החברה כולה. ביקשו להנתיל לאחרים את האמונה אותה השיגו. והרי זה מגדיל הנסיון. לא רק הינתקות מבית אב ומארץ מולדת נדרשת כאן, אלא הפסקת מפעל גדול של קירוב לבבות ועשיית נפשות, אף זה מטיל על אברהם ושרה אחריות להשלמת המפעל בו החלו עם אותם נפשות, והם נוטלים אותם עמם לכל יתפשו לרוחות עבודות אלילים ויעקרו מהשרשים שנסעו בהם אברהם ושרה.

ועוד זה מלמד, כי אף שהיו אברהם ושרה חשים עצמם מבוססים ומעוצבים עד כדי הטפה והוראה ועשיית נפשות, עם זאת הלכו אחר צו ה' הקורא להם להינתק ולהתחיל מחדש.

פסוקים ו'-ט'

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה".

אלון מורה - מבהיר רש"י - היא שכם[11]. מעתה, יש להבין מדוע כפלה התורה דבריה - "עד מקום שכם עד אלון מורה". כנראה ללמד כי שני חזונות נגלו כאן לאברהם. "עד מקום שכם - להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם. אלון מורה...הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קיבלו ישראל שבועת התורה" (לשון רש"י) אפשר נרמז רש"י גם מהאמור "מקום שכם" היינו מקומו של שכם,[12] הוא שכם בן חמור שבעטיו באו בני יעקב להלחם באנשי שכם.

ברכות העתיד שנתברך בהם מבהירות לאברהם כי עמו מהלכת בארץ כנען ההסטוריה הישראלית לרבדיה. כל צעד וצעד הוא משמעותי לדורות[13].

ושמא ניתן להסביר "מקום שכם" בהוראת מחוז שכם. שכם מטרופולין גדולה ומחוז שסביבה נקרא על שמה. הגיע אברהם עד אותו מחוז ובחר להתעכב דוקא ליד אלון מורה ולא בתוככי העיר הגדולה. זאת כי "והכנעני אז בארץ" והם הכנענים יושבי העיר ולא רצה אברהם להתערב בתוכם. זה עולה גם ממסעו הבא:

"ויעתק משם ההרה מקדם לבית א-ל ויט אהלה. בית א-ל מים והעי מקדם".

בין בית אל לבין העי נטה אהלו ולא קבעו באחת מהן. אף כאן בולטת המגמה שלא להתערב בגויי הארץ. חרדה מפני היטמעות מצינו אף בזקנותו, עת השביע את עבדו זקן ביתו לבל יקח אשה ליצחק "מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו" (להלן כ"ד, ג').

* * *

"והכנעני אז בארץ"

"אז" - בא כאילו לנגד תקופה אחרת, לכך מבהיר רש"י - "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם".

ובאה הידיעה בכתוב הזה ללמד כי למרות זאת הלך אברהם בדרכו ולא נרתע (אברבנאל). זאת ועוד, לא רק על עוצם בטחונו של אברהם ניתן לעמוד מכאן, אלא גם על עוצם אמונתו, גם נוכח החזיון של כיבוש הארץ ע"י כנען, חזיון המנוגד כאילו להבטחת ה' בסמוך -

"לזרעך אתן את הארץ הזאת"

אין אברהם מפקפק כמלוא נימה והוא בונה מזבח לא-ל הנראה אליו. אלא שלדרך זו טוב יותר לו היתה הפיסקה "והכנעני אז בארץ" משובצת בפסוק הבא. אם נתבונן בפסוק כבחזיון, הרי לפנינו עולים אברהם מזה והכנעני מזה, כשבתווך כאילו זירת ההתרחשות מקום שכם, אלון מורה.

כנען זה ידענוהו מאז נתקלל ע"י נח זקנו:

"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (ט', כ"ה)

ולעומת אברהם המבורך בשבע ברכות.

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"

זה לעומת זה. באלון מורה בינות להר גריזים והר עיבל הר הכרכה והר הקללה. הנה לפנינו במפגש הראשון עם מקום בארץ ישראל הברכה מול הקללה, והוא המקום בו עתידים בני ישראל לשמוע ברכות וקללות. הרי זה אלון מורה שהוראה בו ולקח בו ("עד אלון מורה - שהיה מורה לכל באי עולם לקבל אלהותו של הקב"ה עליהם" בראשית רבתי) והפך זה המקום להיות תמרור לדורות. ועת נכנסו ישראל לארץ וביקש יהושע לעמוד על לבם אם באמת יעבדו את ה', לא מצא מקום מתאים יותר להעמידם, על הבחירה מאשר מקום שכם כאמור -

"ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה...ויתיצבו לפני הא-להים. ויאמר יהושע אל כל העם...ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת...ואם רע בעיניכם לעבד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את א-להים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם..." (יהושע כ"ד).

* * *

עד עתה לא נתעכב אברהם אלא עבר בארץ "כי היה הולך וממתין שיבוא דבר מאת הקב"ה כמו שאמר אל הארץ אשר אראך ולא בא עד שבא למקום שכם" (בכור שור[14]), באלון מורה זכה להתגלות הראשונה. בהר המוריה לעליונה ביותר. הרי לפנינו שכם מול ירושלים. בהמשך ההסטוריה הישראלית עוד יעמדו פעמים רבות זו מול זו.

* * *

התגלות היא ממאפייניה של ארץ ישראל. אם בחו"ל זכה לשמוע את דבר ה' הקורא לו "לך-לך". הרי כאן בארץ גם נראה אליו ה'. אפשר שאף זה ככוונת המדרש הפותח דרשת פרשת לך לך בכתוב 'שמעי בת וראי".

"ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו"

פרש"י:

"ויבן שם מזבח - על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ".

את שנראה לנו כנספח, כבא דרך אגב, הופך רש"י לראש. "על בשורת הזרע". מה שאצל כל בני אדם עניין טבעי ורגיל, אצל אברהם הרי זו בשורה והוא מודה עליה אף קודם שמודה על הבשורה האחרת בשורת הארץ[15]. דומה שזיקה עמוקה בין שתי הבשורות, זיקה העולה מדברי ראב"ע בשני מקומות. האחד בדיונו על מהות הכרת "כי מי שיש לו בנים כאילו הוא חי ושמו לא נכרת" (פירושו לבראשית י"ז, י"ד) והאחר בדברו על הכתוב: "ויקן את חלקת

השדה" (בראשית ל"ג, י"ט) "והזכיר זה הכתוב להודיע, כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא".

שתי אחיזות בנצח. האחת במרחבי הזמן - בנים. האחרת בהאחזות במקום מקודש, בארץ ישראל. והנה נתבשר אברהם בשתי בשורות בשתי אחיזות המובטחות לו. או אז בונה הוא מזבח להודות ולזבוח לה'.

"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל...ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'".

מזבח שני. בניית הראשון באה כהודייה על הבשורות. מזבח זה למה הוא בא? אולי לכן ביקש רש"י טעם של עתיד "נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" מזבח שבכאן בא לציין המקום כמקום תפילה, ולכן תיכף למזבח - "ויקרא בשם ה'" בדרך זו של הבנת הקריאה בשם ה' כתפילה הלכו התרגומים. לעומת זאת הציע ראב"ע דרך נוספת: "או קריאת בני אדם לעבוד ה'", והרמב"ן החזיק בדרך זו וצייר יותר: "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו וא-להותו[16] לבני אדם" ואלו שני כיוונים מנוגדים, שבתפילה עומד האדם מול הא-להים. לעומת זאת עת קורא הוא לבני אדם פונה הוא כלפי מטה.

באמת מצינו בכתוב קריאה בשם ה' וניתן להבינה כך וגם כך.

"הודו לה', קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו" (תהילים ק"ה, דבהי"א ט"ז, ח')

הרי הקריאה היא בתווך בין פנייה לה' לבין פנייה לעמים.

אך אם לקריאה בקרב יושבי הארץ, הדברים מכוונים, מה ראה אברהם להתחיל זאת רק כאן ולא בתחנתו הקודמת במקום שכם? כי זה המקום הוא הראשון לקריאה בשם ה' הרי זה מודגש בכתוב פעם נוספת: "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, בין בית אל ובין העי" (י"ג, ג') ולא בתחנתו הקודמת במקום שכם? ואולי ביקש לקבוע מקומו יותר במרכז הארץ.

אם כן מה ראה לשוב וליסוע כלפי דרום?

* * *

"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"

בפסוק קצר זה בן חמש מלים, מוקדשות שלש מהן לציון תנועתו של אברהם "ויסע, הלוך, ונסוע". ביקשה תורה כי נבחין ואולי אף נתמה על אברהם, מה זה ראה להיות הולך ונוסע נע ונד. הן מאז ימות אדם וקין היתה הנדידה ביטוי לקללה. וזה גם עונשם של אנשי דור הפלגה להיות נפוצים על פני כל הארץ. ואם נדודים קללה וודאי שהשתרשות וקביעות הם סימן ברכה. והנה המבורך מכל, אברהם, אינו מבקש לישב בשלווה אלא הולך ונודד?!

אפשר ביקש להזין עיניו במתנה המובטחת לזרעו, והוא עובר ממקום למקום כאדם המסייר נכסיו. ואפשר שמבקש הוא לקרוא בשם ה' ואיננו ממתין עד שיתקבצו יושבי הארץ סביב מזבח שבנה, אלא מפשיל הוא גלימתו ומטלטל עצמו ממקום למקום לקרוא בשם ה' "הלוך ונסוע...כך היה עושה תמיד כדי להרגיל בני אדם להלוך בדרכי ה' ית'" (בראשית זוטא).

ברם, חכמים מסרו כי פניו מועדות היו למקום מסוים. ואם סתם הכתוב ורק השמיע כללית - "הלוך ונסוע הנגבה" באו חכמים ופרשו -

"מחקה והולך ומכוין כנגד בית המקדש" (בראשית רבה, סוף לט). כאילו חשה נפשו כי שם במרכז הארץ טבורו של עולם. ואפשר שרמזה לנו התורה משהו מחזונו של אברהם בכפלה פעמים נסע.

ויסע אברהם...נסוע"

זה הפועל מזכיר לנו את שאמור באנשי דור הפלגה:

"ויהי בנסעם מקדם" (בראשית י"א, י"ב).

הם נסעו וביקשו לבנות להם עיר ומגדל וראשו בשמים. רעיון של אחדות המין האנושי שראשית התגשמותו הוא ב"שפה אחת ודברים אחדים" עמד לפני השלמתו במפעל אדיר משותף. אלא שאם התכלית היא "ונעשה לנו שם"[17] הרי התערבות של מעלה מפירה יזמתם ומשבשת אף את אחדות הלשון.

חזיון זה של החזון הגדול והשתבשותו היה לנגד עיניו של אברהם הן בן מ"ח שנה היה אז (סדר עולם רבה פ"א, בר' פס"ד ועוד) אף יש סברא כי זה שעורר אתו לבקש את בורא עולם ומנהיגו ואו אז הכיר את בוראו. ומאז הכיר נשא בליבו את הרעיון המחודש של אחדות המין האנושי המתאחד לא לעשות לו שם, אלא לעבוד את ה'. והוא כאילו מבקש מקום בו עתידים לעמוד עיר ומגדל וראשו בשמים. במשמע רוחני של שמים, המחבר שמים לארץ, המאחה ומאחד דרי מעלה עם אביהם שבשמים. ומאז שמע מפי ה' "ונברכו בך כל משפחות האדמה" ידע כי לשליחות זאת הוא קרוא להיות "מאחה את הקרע" שנקרע אז בבבל.

הם הסיעו עצמם מקדמותו של עולם (ב"ר ל"ח, ז') הוא מסיע עצמו, ומבקש להסיע את העולם כולו אל קדמונו של עולם.



[1] חלק א' התפרסם ב"עלון שבות" גיליון 96, חלק ב' התפרסם ב"עלון שבות" גיליון 98 , חלק ד' התפרסם ב"דף קשר" גיליון 107 .

[2] אומנם שם דעה חולקת של רבי יהודה, הדורשת לגנאי דווקא את הריחוק שמרחיק אברהם את לוט. ועוד נשוב לדון בזה בעז"ה במקומו. עוד יושם לב שהדרשה מתייחסת לאחר הכתוב "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" בעוד אנו עוסקים בתחילת הדרך לארץ כנען. וראה גם באברבנאל ובעקידת יצחק הרואים בלקיחת לוט סטייה ממילוי צו ה' במלואו.

[3] ראה חזקוני "לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו, היה לו לוט כבן בית".

[4] מ"ד קאסוטו בפירושו לבראשית.

[5] שהרי "ביצחק יקרא לך זרע " ולא בישמעאל.

[6] מהדורת א. פלדמן, הוצאת שלם.

[7] מסכת חולין דף צ"א. רש"י עה"כ "ויותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב, כ"ה).

[8] ביטוי לכך אצל יעקב וזרעו מצוי בפרשת ויגש. פרעה שולח לומר לבני יעקב: "ועינכם אל תחוס על כליכם, כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא" (מ"ה, כ), ומה עשו הם: "ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה" (מ"ו, ו).

[9] פחות מפליא למצוא הדברים בתרגום יונתן - "וית נפשתא די גיירו בחרן" שהרי הוא פעמים רבות דורש ואינו רק מתרגם.

[10] ובתורה שהיא הוראה, הרי לקח ומשמעות אף הם מרכיבים ב"פשוטו של מקרא".

[11] ראה משנה סוטה פ"ז, מ"ה: "ולהלן הוא אומר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה האמור להלן שכם אף אלון מורה האמור כאן שכם".

[12] וראה במקור חיים על פירוש ראב"ע, ובדברי ר"ו היידנהיים שהבהירו כי הביטוי "מקום שכם" מלמד ששכם שבכאן שם איש הוא ולא שם מקום. וכאומר: מקומו של שכם. ברם, הרמב"ן פירש: עיר שכם.

[13] וראה רמב"ן שהאריך כאן בעניין זה של "מעשי אבות סימן לבנים".

[14] ומעי"ז בספורנו.

[15] ודברי רש"י באו כאילו לעומת הדגשת המדרש (ל"ט, כ"ב): "לא בנה מזבח אלא על בשורת ארץ ישראל". יש שפירשו בכתוב שבנה מזבח כתודה על עצם ההתגלות שזכה לה עתה לראשונה, ראה רמב"ן ואברבנאל. לדברי רש"י כאן השוה פירושו לשמות י"ב, כ"ז: "ויקד העם וישתחוו על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם".

[16] עפ"י מהדורת רח"ד שעוועל.

[17] דרשנים ופרשנים התלבטו בשאלת חטא דור הפלגה וחסרונם, והציעו פתרונות אחדים ולא כאן המקום להאריך בזה.