קריאת חמש מגילות וברכה עליהן / ישעיהו שפירא

בקריאת מגילת אסתר מברכים 3 ברכות "על מקרא מגילה" "שעשה נסים לאבותינו" ו"שהתיינו" (אורח-חיים סימן תרצ"ב ס"א).

"על מקרא מגילה" היא ברכה על המצוה.

"שעשה נסים לאבותינו" היא ברכה על הנס.

"שהחיינו" היא ברכה על יום הפורים (כדוגמת "שהחיינו" על החגים) או שהיא ברכה על מצוות קריאת המגילה או על שניהם יחדיו. והנפקא מינה הוא במי שאין לו מגילה שיברך שהחיינו על היום או מי שקורא לפני פורים מפני שיוצא לדרך, אם יצטרך לברך שהחיינו על הקריאה. ראה באורח חיים תרצ"ב במשנה ברורה סק"א וביאור הלכה שם, וכן בסימן תרפ"ח סעיף ז', במשנה ברורה ס"ק כ"ב וכ"ג[1]. וכתב שם בביאור הלכה בשם המאירי, שמי שאין לו להדליק נר חנוכה שמברך לעצמו בלילה "שעשה נסים לאבותינו", ומזה מסיק משנה ברורה, שמי שאין לו מגילה יברך בלילה: "שעשה נסים לאבותינו" על עצם הנס שקרה באותו יום, וצע"ג למה צריך בכלל לברך "שעשה נסים לאבותינו" והלא אומרים בתפילה "על הנסים" ולמה לא יצאו ידי חובה בזה? בשלמא להמאירי אפשר שהוא מדבר על אנשים שלא התפללו ערבית (שהרי תפילת ערבית רשות), אבל לפי ביאור הלכה הדבר תמוה.

תקנת קריאת המגילה ניתקנה מקודם רק לקריאה ביום והיא תקנת נביאים, ור' יהושע בן לוי (אמורא!) חידש שיש לקרוא גם בלילה (מגילה ד'.). וראה בשו"ע תרצ"ב ס"א שמברכים שהחיינו רק בקריאה של הלילה ולא על הקריאה של היום. והרמ"א מוסיף שיש אומרים שגם ביום מברך שהחיינו, ואשכנזים נוהגים כרמ"א לברך "שהחיינו" גם בערב וגם בבוקר מפני שהמצוה שבבוקר היא מתוך חיוב של נביאים שהוא חיוב חזק יותר, ועל החיוב החזק הזה שהתחדש בבוקר מברכים "שהחיינו", וספרדים נוהגים לפי מרן שו"ע ומברכים רק בערב "שהחיינו", ואולי הם מפרשים שר' יהושע בן לוי לא חידש חיוב קריאה בלילה מצידו, אלא הוא גילה שכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה (אעפ"י שכל הדורות שלפניו טעו בזה, וחשבו שהתקנה הייתה רק לקריאה ביום!), ונמצא שכבר בירכו מבערב על החיוב מצד תקנת הנביאים.

מגילת איכה

בכל ישראל קוראים איכה בלילה, ולא נהגו לקרוא אותה מתוך מגילה כתובה על קלף, וכן לא נהגו לקרוא אותה ביום כלל. וראה בטור אורח חיים בסימן תקנ"ט שהביא ממסכת סופרים שני מנהגים חלוקים, מנהג אחד לקרוא בלילה, ומנהג שני לקרוא ביום. והסברא נותנת שמאחר שיש שתי דעות באיזה אופן הייתה התקנה, על כן היו מקודם המקומות חלוקים, אלה קוראים בלילה ואלה קוראים ביום, ובמשך הדורות נתקבל המנהג בכל ישראל לקרוא בלילה בלבד. וראה באר היטב סימן תקנ"ט ס"ק ה' בשם השל"ה הקדוש: "וטוב שיחיד יקרא איכה גם ביום", וזה כדי לצאת ידי המנהג שהוזכר שזמן הקריאה איננו בלילה אלא ביום.

וצריך הסבר: למה לא הנהיגו מתחילה לקרוא שתי פעמים, גם בלילה וגם ביום, כמו במגילת אסתר? ושמא הטעם הוא שלא להטריח על הציבור יותר מדאי, מה שאין כן בפורים שקריאתה שמחה ואין זה מורגש על הציבור כטורח.

עוד יש לומר, שכל ההודאות (הלל) וקריאת התורה וכן קריאת מגילת אסתר, לא תוקנו לכתחילה אלא לומר ביום ולא בלילה, על כן מי שהנהיג קריאת "איכה" לא הנהיג אותה מתחילה אלא ביום (וזהו גם הטעם של המנהג שהוזכר בטור לומר אותה ביום), אבל אח"כ הקדימו אותה לתחילת יום האבל והבכי, ולא רצו להטריח הציבור יותר מדי, לחייב לקרוא אותה שתי פעמים. וראה במסכת יומא פ"א, שגם ביום הכיפורים צריך פסוק מיוחד לרבות את הלילה באיסור מלאכה ובמצות עינוי, וכן גם מצות כבוד שבת של יום חמור משל לילה (פסחים ק"ה-ק"ה:) וגס מצות שמחת ביום טוב עיקרה ביום, וצריך ריבוי מיוחד לחייב שמחה גם בלילות שבחג (פסחים ע"א. תוס' ד"ה "לרבות"), וכן לולב ושופר הם רק ביום ולא בלילה.

ויש לתת טעם למה הקדימו את קריאת "איכה" ללילה, ולא השאירו אותה ליום. ואולי רצו להנהיג בה דין, כאילו היתה קריאתה מקבילה לקידוש שבת ויום טוב, שעיקר הקידוש הוא עם כניסת היום, וכמו שאמרנו שם בפסחים (ק"ה-ק"ו), כי הקידוש הוא הכרזה על קדושת היום, וזה צריך להיות עם כניסת היום, וכן גם "איכה" היא הכרזה על יום האבל, ולכן חשבו שגם קריאתה צריכה להיות עם כניסת היום. אכל מקודם חשבו שקריאת מגילת איכה דומה לאמירת הלל כימי שמחה, על דרך שאמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כדרך שהוא מברך על הטובה" (ברכות נ"ד.).

מגילות שיר השירים, רות וקהלת

מנהג אשכנז לקרוא שיר השירים בפסח, רות בשבועות, קהלת בסוכות. בארץ ישראל בו יש בשבועות יום אחד נקרא רות באותו יום. בחוץ לארץ שיש יום שני קוראים רות ביום שני. ואילו שיר השירים בפסח, וקהלת בסוכות קוראים בשבת של החג. ובחו"ל כשחל יום ראשון של חג בשבת, וממילא יש בחג שתי שבתות, קוראים שיר השירים בשבת שניה של פסח וקהלת בשמיני עצרת, שהוא השבת השניה. (אורח חיים ת"צ ס"ט). אבל בארץ ישראל קוראים קהלת ביום ראשון של סוכות ולא בשמיני עצרת, מפני ששמיני עצרת הוא יום שמחת תורה, ומשום טרחא דצבורא מקדימים לקרוא קהלת ביום ראשון של סוכות (בענין טרחא דצבורא ראה גם בפירוש רש"י במגילה כא. שאין מוסיפין על ג' קרואים ואין מפטירים שם כדי לא להטריח על הציבור). באשכנז אומרים מגילות אלה מתוך מחזור (משנה ברורה שם), (כך הוא המנהג ברוב הקהילות), ואין מברכים על קריאה זו, בניגוד להלל ובניגוד לקריאת ההפטרה שמברכים עליהן גם אם אין קוראים מתוך ספר כתוב על קלף כהלכה, ואפילו לא מתוך נביא מודפס. (ראה משנה ברורה סימן רפ"ד סעיף א', בענין הפטרה שיש להעדיף לקרוא את ההפטרה מתוך נביא שלם מודפס, ולא מתוך חומש שמודפסים שם רק פרקי ההפטרה, כנהוג בהרבה קהילות ישראל).

דעת הגר"א (שו"ע סימן ת"צ ס'ש) היא שצריך לקרוא מגילות אלה מתוך מגילה כתובה על קלף, וחיבים לברך לפני הקריאה: "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו". מכאן שהוא סובר שברכת "שהחיינו" אינה ברכה על היום אלא על מצות קריאת המגילה, שהרי על היום כבר ברכו עם כניסת החג בקידוש הלילה, וכן נהוג לברך "שהחיינו" גם בראש השנה על תקיעת שופר, וגם בסוכות על הלולב (שו"ע סימן תקפ"ה ס"א וכן סימן תרנ"א ס"ה) ויש לשאול מדוע לא מכרכים "שהחיינו" גם על אכילת מצה? הרי ברכת היין של הקידוש איננה אלא על היום. ויש לתרץ, שהואיל והמצה מונחת לפניו, (וראה מאירי, מגילה ד. ד"ה חייב), הרי אותה ברכת "שהחיינו" שמברך על הקידוש פוטרת גם את "שהחיינו" של מצות אכילת מצה. וראה גם יורה דעה רס"ב ס"ב בברכי יוסף (בהגהות על שולחן ערוך), בתינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א ובא האב למולו ולפדותו בשעה אחת, שיש להקדים מצות המילה למצות הפדיון, ולא דן בשאלה אם לברך "שהחיינו" פעמים, על המילה (כנהוג בארץ ישראל), ועל הפדיון, או פעם אחת על שתי המצוות יחדיו, ואם תמצא לומר, שדי בברכה אחת, על איזו משתי המצוות יברך? מפני שיש לומר על הראשונה שהיא מצות מילה ותפטור את הפדיון הבא אח"כ, או שיש לומר שהואיל וכל האשכנזים לא נהגו (אע"פ שאנו נוהגים כאן בארץ ישראל כשיטת הרמב"ם, ראה הל' מילה פ"ג ה"ג) לברך "שהחיינו" גם על המילה, מכל מקום במקרה זה יברך על פדיון הבן ויתכן גם על המילה, כדי שלא יהיו מנהגי ישראל חלוקים זה מזה במקום שאפשר לאחד אותם. וראה מצות לולב אחרי חורבן בית המקדש שאינה דוחה שבא וזה מן הטעם שלא יהיו מנהגי ישראל חלוקים זה מזה שבחוץ לארץ אינה דוחה שבת ובארץ ישראל תדחה כדאיתא בסוכה (דף מ"ג-מ"ד), וכן התקיעות בראש השנה, שעיקר המצוה שלוש פעמים תקיעה תרועה תקיעה, והתקין ר' אבהו לתקוע גם שברים תרועה גם תרועה גם שברים, מפני שהיו המנהגים חלוקים, אלה תוקעים שברים-תרועה, אלה תוקעים שברים ואלה תוקעים תרועה, והתקין ר' אבהו שכל ישראל יתקעו שלושתן כדי שלא יהיו המנהגים חלוקים ולא בגלל שנפל ספק במשך הדורות, וכמו שכתב ר' האי גאון בתשובה (מובא ברא"ש במסכת ראש-השנה פרק רביעי סימן י').

ומתוך שהמנהג הוא שלא לברך "שהחיינו" על אכילת מצה יש לכאורה להוכיח שגם בפדיון הבן ובמילה יש לברך "שהחיינו" רק פעם אחת, שהרי הילד לפנינו, ושתי המצוות מילה ופדיון חלות בבת אחת על האב כמו ב"שהחיינו" של הקידוש שפוטר גם את מצות אכילת מצה.

ומנהג חסידים באשר לקריאת שלוש מגילות אלה (שיר השירים, רות וקהלת) שלא לקרוא אותן בבית הכנסת, גם לא מתוך המחזור ועיקר המנהג היה שיגידו אותן בבית, אלא לאט לאט השתכח המנהג, ורק אנשי מעשה נוהגים לקרוא אותן בבית.

ומנהג הספרדים חלוק. יש קוראים רק רות בשבועות, ובחו"ל מחלקים את קריאתה לשני חלקים חלק ראשון ביום הראשון וחלק שני ביום שני, וזה לפני קריאת התורה. ושיר השירים אומרים בליל הסדר אחרי ההגדה, אבל אין קוראים לא שיר השירים ולא קוהלת ביום. ויש קהילות אחרות שהמנהג הוא שמתאספים ביום טוב אחה"צ בבית-הכנסת וקוראים שיר השירים בצוותא, אבל לא מתוך מגילה הכתובה על קלף, וגם לא באמירת ברכה.

וזה לשון שו"ע סימן ת"צ סעיף ט"ו: הגה: "ונוהגים לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותה שבת, וכן הדין בסוכות עם קוהלת, ונוהגים לומר רות בשבועות והעם נהג שלא לברך עליהם, "על מקרא מגילה", ולא "על מקרא כתובים". וכתב הט"ז שם ס"ק ו "בלבוש תמה ע"ז, ואמר: איני יודע למה לא יברכו עליהם, ועוד מי הגיד לו המנהג ושמא עושין ברכה בלחש, או שמא לא ידעו ממה שכתוב במנהגים שכתבו שיש לברך על אלו ב' מגילות ובדפוס שו"ע החדשים הגיה המגיה כאן והעם נהגו לברך, וכ"ז דברי הבאי דבתשובת הרמ"א סי' ל"ה האריך ע"ז וביאר דבריו שבכאן, ושנ"ל שלא לברך על שום מגילה זולת מגילת אסתר, מטעם שלא מצינו בדברי התלמוד שתקנו לקרותה, שיאמר ע"ז וצונו לקרות והאריך בזה, ועיקר הטעם דאף במגילת אסתר שחייבים חיוב גמור לקרותה אפילו אכי אין מברכין עליה אלא במגילה כשירה, אבל אם קורין אותה בחומש כתב בסי' תרצ"א שאין מברכין עליה ק"ו באלו המגילות שאין חיובם בבירור רק מנהג, והם נדפסים בחומשין, שאין לברך עליהם, ואלו היה שייך ברכה עליהם היו נזהרים לכותבם דרך מגילה בקלף כמו במגילת אסתר, וזה לא נשמע מעולם, וכ"כ בית יוסף בסימן תקנ"ט, וז"ל: "והעם לא נהגו לברך על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר", עכ"ל. ע"כ כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה". עכ"ל הט"ז. והנה נראה מדבריו שגם כשכתוב על קלף לא צריך לברך, ומזה שאין הציבור טורחים לכתוב שאר המגילות על קלף, הוא מביא ראיה שלא היתה תקנה כלל לחייב לקרוא אותן, בדרך שקוראים מגילת אסתר, ומתוך שלא נהגו לכתוב אותן משמע שלא הייתה תקנה, לפיכך גם כשיש למישהו מגילה הכתובה על קלף אינו צריך לברך.

ובמגן אברהם שם ס"ק ט' כתב: "שלא לברך וכו' כצ"ל ולא כמ"ש בדפוס קראקא השניי' וז"ל רמ"א בתשובה סי' ל"ד: מהרי"ל ואבודרהם והג"מ פ"ה מהל' ט"ב כתבו לברך, וכ"כ בד"מ, לכן דקדקתי וכתבתי "והעם נהגו וכו'" ולא כתבתי סתם "וכן נוהגים" כמ"ש בשאר מקומות. וכן נ"ל מכמה טעמים, דדוקא על איכה שהחזן קורא להשמיע לצבור מברך, וכ"מ דעת המנהגים, ועי"ל דדוקא כשהם כתובים כתקנה בקלפים בגלילה מברכין, אבל בחומשין שלנו פשיטא שאין לברך וכו' עכ"ל, אבל הלבוש וב"ח ומנהגים ומט"מ כתבו לברך על כולם חוץ מקהלת, וכן עיקר כמנהג קדמונינו", עכ"ל דברי המגן אברהם.

מדבריו משמע שכונתו, שיש לברך גם כשאינם כתובים על קלף ואין בזה פגם שאינם כתובים כהלכה. וברור שכונתו להשוות זאת לאמירת הלל שאין מביאים ספר תהלים כתוב על מגילה, כדי לקרוא הלל מתוכה, מפני שחז"ל תקנו אמירת הלל כחלק מהתפילה, וכשם שהתפילה נאמרת על פה, כך הלל נאמר על פה. וזה שבתשובת רמ"א חילק בין כשהמגילות כתובות בקלף שאז מברכים, אבל בחומש אין מברכים, זה מפני שדימה קריאת המגילה לקריאת התורה שאחד קורא ומוציא אחרים ידי חובתן, ובזה אינו יכול לקרוא אלא אם כתוב כהלכה, אבל אם זה חלק מהתפילה ולא מצוה נפרדת כמצות קריאת התורה וכל אחד קורא לעצמו, לא תיקנו כזה קריאה מתוך הספר, והתירו לקרוא אותה בעל פה (ומתוך הסידור). וזה גם הטעם שכתב רמ"א באותה תשובה שדוקא "איכה" שהחזן קורא להשמיע לציבור מברך, אבל בהלל שכל אחד קורא לעצמו, וזה חלק מהתפילה - לא תיקנו לו ספר, ותיקנו ברכה לכל אחד ואחד.

סיכום

אם קריאת המגילה דומה לקריאת התורה, יש לקרוא אותה מתוך מגילה כתובה ויש לברך אליה, ואם הוא חלק מהתפילה כמו הלל אין צורך במגילה, והמנהגים היו חלוקים בזה אם כל אחד צריך לברך על אמירתן כמו שמברכים על הלל. וכך הבין הגר"א בבאורו (סימן ת"צ ס"ט ד"ה "נוהגין"): "ונוהגין לומר שיר השירים וכו', שמדבר בגאולת מצרים, וזה לשון ד"מ כתב אבודרהם נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים שמדבר וכו' ובשבועות רות שכתוב בו תחילת קציר, ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו, וכן רות נתגיירה, ובסוכות קהלת, מפני שכתוב בו "תן חלק לז' וגם לח' וגם ואמרינן במ"ס הקורא בחמש מגילות מברך "על מקרא מגילה", ואפילו היא כתובה בין הכתובים", עכ"ל, וכ"כ מהרי"ל לברך כנ"ל, אף אם אינה כתובה בגליון. וכן כתב בהג"מ הלכות ט' באב, וכן המנהג הלא כמרדכי שכ' בפ"ק דמגילה לברך "על מקרא כתובים" עכ"ל ד"מ. וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף כשאינם כתובים בגליון, וכ"ש כשהם כתובים בגליון כס"ת וכן מנהג כל הראשונים וכ"כ מ"א. ומ"ש חוץ מקהלת ליתא דבספ"ג דידים מסקנת מתני' שם דכן נחלקו וכן גמרו, ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים, וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה שכל ה' המגילות מטמאין את הידים כס"ת (כלומר הואיל וקדושתן שווה על כן הם שווים גם לברכה) וכן כתב בהגהת מרדכי פ"ק דמגילה שכולן שווין לברכה זו, וכן עיקר, עכ"ל הגר"א.

והנה נראה מדברי הגר"א שאפשר לברך גם כשאין קוראים מתוך מגילה, שהרי הוא מעתיק את דברי דרכי משה בשלימותם. גם זה שכתב שנהגו לברך גם כשקוראים מתוך מחזור, אבל מסוף דבריו שהוא משווה אותם לקבלת טומאה ומשווה דין הברכה שעל המגילה לדין טומאת ידים שגזרו על כתבי הקודש, אפשר להבין שדעתו נוטה, שמן הראוי שמותר לקרוא אותן מתוך מגילה כתובה.

וזו מסקנת משנה ברורה (סימן ת"צ ס"ק י"ט): "והעם נהגו שלא לברך וכן הסכים הט"ז, ומ"א הסכים עם אותן הפוסקים המצריכים לברך על כולם חוץ מקהלת, והגר"א כביאורו כתב שאף על קהלת יש לברך ולכן המנהג לברך על כל פנים כשכתובים על קלף בודאי אין למחות בידו".

נראה מדבריו שהוא בכל זאת מהסס להחליט שצריך לשנות את המנהג הנהוג בישראל שלא לברך, ויש להבין מתוך דבריו שכל מקום שנהגו שלא לברך אל ישנה ממנהגם. אבל "בשער הציון" (שם ס"ק י"ד), כותב: "כי מד"מ משמע דדעתו שיש לברך (כלומר אפילו כשאין לו מגילה כתובה על קלף) ואפילו לפי מש"ב בתשובתו והובא במ"א לפי טעם האחרון שלו, משמע דבכתובים על קלף כס"ת יש לברך".

מכאן שמה שכתב שאין למחות בידו כונתו לומר שמי שמברך יש לו על מי לסמוך, אע"פ שלכתחילה יש להשאיר את המנהג הקודם שלא לברך, על כנו.

והנה הישוב האשכנזי בירושלים נתחדש על ידי תלמידי הגר"א, והם הנהיגו בהרבה דברים את מנהג הגר"א, ואע"פ שבבמה דברים נתפשט מנהגם בכל הישוב האשכנזי בארץ, זה רק בדברים שדעת הגר"א מסכימה בדעת הספרדים וכמנהג הנהוג כאן בארץ מקדמת דנא, כגון: לברך "שהחיינו" על המילה, שמנהג אשכנזים שלא לברך, וכגון בקריאת התורה בחול המועד סוכות, וכן בקריאת התורה שבחנוכה ועוד, אבל במקרה שלנו בקריאת המגילה לא נתפשט מנהג זה, ונשאר בתחילה רק בגבולות בתי הכנסת שהושפעו השפעה חזקה מתלמידי הגר"א, ואולם כל קהילות ספרדים וכן בתי כנסיות שמתפללים שם כמנהג חסידים (נוסח "ספרד") לא הנהיגו את קריאת המגילה במגילה כתובה.

על פי מה שכתבנו, תמוה ביותר מדוע נעשה מאמץ מחודש לשנות את מנהג אבותינו ולברך "על מקרא מגילה", בה בשעה שהט"ז (לעיל) קורא לזה "ברכה לבטלה". וכבר כתב הגאון בתשובתו: "אף על פי שכתבנו לכם סדרי תפילה, אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש". והלא גם במסקנה במשנה ברורה (לעיל) לא נאמר לשנות בשום אופן את המנהג הקיים, אלא שאם מישהו נוהג לברך אין צורך למחות בידו.