וכי חולדה נביאה היא? / מרדכי סבתו

שנינו בפסחים ט.: "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום שאם כן, מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף". שני פירושים עיקריים למשנה זו:

א. רש"י מפרש: "אין חוששין - שכבדק זוית זו ובא לבדוק זו, שמא בתוך שבא לבדוק זו, גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריכנא לחזור ולבדוק". כלומר לדעת רש"י משנה זו באה לבאר את ראשיתה של המשנה הקודמת: "אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר"[1].

ב. הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ז כותב: "אין חוששין שמא גיררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף". לדעתי משנה זו מבארת את הסיפא של המשנה הקודמת: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה[2]'[3]".

הגמ' ט: מקשה על משנה זו מהמשנה הבאה: "בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור, ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו" משמע ממשנה זו שאם לא הניח בצנעה, מצריכים אותו לבדוק פעם נוספת מחשש שמא גיררה חולדה.

התירוצים בגמ' לקושיא זו נחלקים לשנים:
א. תירוץ אביי.
ב. תירוצי רבא ורב מרי.

א. "אמר אביי לא קשיא הא בי"ג, הא בי"ד, בי"ג דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעא, בי"ד שלא שכיח ריפתא בכולהו בתי-מצנעא"[4].

לדעת אביי אמנם חוששים לחולדה, ואולם - בתנאים מסוימים אין החולדה מצניעה בימים כתיקונם בהם עדיין יש לחם בבתים, רק בי"ד כאשר תם הלחם מהבתים - חוששים להצנעא.

ב. "אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא, דידעא דהאידנא ארביסר ולא אפי עד לאורחא ומשיירא ומטמרא?"

לדעת רבא, כדי שהחולדה תצניע לא מספיקה הבחנתה לגבי הנעשה בי"ד. כדי להצניע היא צריכה לחזות את העתיד: "דלא אפי עד לאורתא", ודבר זה - אינו מציאותי.

"אלא אמר רבא: מה שמשייר יניחנו בצנעא שמא תיטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. רב מרי אמר: גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע". לפי תירוצים אילו אין חוששים לחולדה אא"כ יש רגלים לדבר. כל ענין ההצנעא לדעתם, אינו אלא עצה טובה או גזירה כדי לא להגיע למצב בו נצטרך בדיקה.

תירוץ אביי מפליא את המעיין. האמנם חשב אביי שחולדה נביאה היא? גם אם נפרש כי לדעת אביי מספיקה הבחנת החולדה לגבי המצב בי"ד כדי להצניע - גם אז יש לתמוה על בינה יתירה זו שנתן אביי לחולדה. התמיהה גדלה שבעתיים לאחר שמתברר כי אביי אינו זקוק כלל לתירוץ זה. דבר זה מתברר מדברי הר"ן בסוגיא.

הר"ן מקשה: כיצד יתכן להעמיד את המשנה בי"ג, כאשר פשט המשנה מורה שמדברים על זמן הבדיקה, שהרי משנת "אין חוששין" ממשיכה את המשנה הקודמת "אור לי"ד בודקין את החמץ"? משום כך מפרש הר"ן שי"ג כולל את ליל י"ד עד סוף הבדיקה. עד אז, לדעת הר"ן, מוצאת החולדה פת בבתים. רק בי"ד שחרית לאחר הבדיקה מתחילה החולדה להצניע. ואולם, מוסיף הר"ן ושואל, מה יעשה הבודק בי"ד? שכן שנינו - "לא בדק אור לי"ד, בודק י"ד שחרית", ומתרץ - "וי"ל דבשעת בדיקה שהיא שעה מועטת - לא חששו". מעתה, שואל הר"ן, אם אביי מודה ששעת בדיקה שונה מלאחר בדיקה, "א"כ לוקמינהו לתרוויהו בי"ד, ובשעת בדיקה שהיא מועטת קאמר אין חוששין אבל כמה שמשייר חיישינן"?

לכאורה, חילוק זה שמציע הר"ן; "הא בזמן בדיקה, הא לאחר בדיקה" - מתאים היטב לפשט המשניות. לדעת הר"ן חילוק זה הוא הכרחי, ומבחינה עקרונית אף אביי מסכים לו, וא"כ מה ראה אביי לחלק חילוק נוסף, ומדוע לא הסתפק בחילוק זה?

ניתן להקשות את קושית הר"ן בצורה שונה במקצת. הסבר הר"ן לחילוק הוא: "בשעת בדיקה שהיא מועטת - לא חששו". אולם ניתן להציע הסבר אחר לחילוק. בשעת בדיקה קשה לאדם להתמודד עם חשש גרירה. קשה לאדם לבדוק מספר חדרים בעת ובעונה אחת ולכן אין חוששין. אולם לאחר בדיקה ניתן להתמודד עם הבעיה בקלות ולכן "מה שמשייר יצניע". עיקרון זה מתור דברי המשנה עצמה למדנו, שכן אומרת המשנה: "מה שמשייר - יצניע", אעפ"כ לא חייבתו המשנה לדאוג אף להצנעת חבירו, ואין חוששין שמא תגרור חולדה מחצר חבירו אליו, וזאת משום שאין האדם יכול להתמודד עם חשש זה[5].

חילוק זה הוא בעצם פיתוח דברי המשנה: "אין חוששין.... שא"כ אין לדבר סוף". משנה זו משמעה: היות ואין אתה יכול לצאת מידי כל הספיקות - העצר בגבול הסבירות. בהחלט יתכן שגבול הסבירות הוא במקרה שבו יכול האדם להתמודד עם החשש. מעבר לזה - אין חוששין.

נחזור א"כ לקושיתנו: מדוע לא השתמש אביי בתירוץ זה למרות שהוא מסכים לו? הר"ן פוטר קושיא זו כתשובה קצרה: "וי"ל מדפסיק ותני אין חוששין משמע דבשום דוכתא וענין לא חיישינן ומשום הכי מוקים לה בי"ג".

תירוץ זה לוקה בשני חסרונות:

א. תירוץ זה אינו תואם את דברי רש"י במשנה, ש"אין חוששין" מתייחס דוקא לזמן הבדיקה כמבואר לעיל.

ב. תירוץ הר"ן מתאים להסברו בחילוק שבשעת בדיקה לא חוששין משום שזה זמן מועט, וכיון שמשמע לאביי "שאין חוששין" הוא משום חוסר היכולת להתמודד עם חשש זה. דבר זה נכון גם בזמן שלפני הבדיקה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא בחר אביי בתירוץ זה והלך בדרך דחוקה ביותר.

נראה לי כי פשט הסוגיא יתבאר לאור גירסא שונה בגמרתינו. בדקדוקי סופרים מובא כי בכתב יד הגירסא היא: "אמר אביי לא קשיא הא בי"ג הא בי"ד, אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא? אלא אמר רבא..."

אם נשים לב נבחין כי בדברי אביי ורבא לפי נוסח גמרתינו ישנם שני חלקים: א.המאמר. ב. ההסבר.

דברי אביי:

א. המאמר- "אמר אביי לא קשיא הא בי"ג הא בי"ד".

ב. ההסבר- "בי"ג דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעי בי"ד דלא שכיח ריפתא בכולהו בתי - מצנעי".

קושית רבא:

א. המאמר- "אמר רבא, וכי חולדה נביאה היא?"

ב. ההסבר: "דידעי דהאידנא ארביסר ולא אפי עד לאורחא ומשיירא ומטמרא?"

גירסת הכתב יד משאירה את המימרות ומשמיטה את ההסברים. נוסף זה, ניתן להסבירו בצורה מרווחת ביותר.

תירוץ אביי: "הא בי"ג הא בי"ד", יכול להתפרש בדיוק בדרך אותה הציע הר"ן וזאת בשתי אפשרויות:

1. אביי מפרש את משנת "אין חוששין" - כרמב"ם. המשנה מתיחסת למשפט: "כל מקום שאיך מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה". ומבארת המשנה כי אין לחשוש שמא גיררה החולדה חמץ לשם. על כך אומר אביי: "הא בי"ג" עד זמן הבדיקה, ועד ככלל. "הא בי"ד" - המשנה הבאה: "מה שמשייר יניחינו בצינעא" מדברת בי"ד לאחר זמן בדיקה. הסבר התירוץ הוא כפי שהצענו לעיל כי רק לאחר בדיקה ניתן להתמודד עם חשש גרירה.

2. אביי מפרש את המשנה כרש"י. המשנה מתיחסת למשפט - "אור לי"ד בודקיך את החמץ" ומבארת כי אין לחשוש בשעת בדיקה - לגרירת חמץ ממקום למקום. לשונו של אביי: "הא בי"ג הא בי"ד", פירושה - הא בי"ג בערב - בשעת בדיקה, הא בי"ד שחרית - לאחר בדיקה. אביי נקט לשון זו, משום שרצה להשתמש בלשון המשנה המדברת על י"ד שחרית. (עיין רש"י ד"ה "הא בי"ג - וסיפא בהדיא תנן בה בי"ד") הסבר החילוק הוא כמבואר לעיל.

אין לתירוץ אביי ולא כלום עם נביאות החולדה או הבנתה. חילוקו אינו בנוי על סיכויי הגרירה, אלא על אפשרות האדם להתמודד עם חשש זה.

"אמר רבא וכי חולדה נביאה היא"?

קושית רבא - אין פשוטה כמשמעה, ולשונה מליצית בלבד[6]. לדעת רבא, תירוצו של אביי - "הא בי"ג, הא בי"ד" - מתפרש כלפי חוץ כאילו בי"ג החולדה גוררת, ובי"ד - לא. משום כך מקשה רבא בדרך מליצה: "וכי חולדה נביאה היא", ומבחינה בין י"ג וי"ד? משמעות קושיתו היא כי את החילוק בין המשניות יש לבסס על סיכויי הגרירה ולא על אפשרות האדם להתמודד עם חשש זה. משום כך אמנם מתרץ רבא: שמא תיטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו", כלומר אין חוששים לגרירת חולדה לא בי"ג ולא בי"ד אא"כ ראינו שגררה.

הסבר זה בסוגיא מבוסס - כאמור לעיל - על נוסח כתב יד בסוגיתינו. נראה לי כי נוכל להביא שלש ראיות לעדיפותו של נוסח זה על נוסח גמרתינו:

א. בעל דקדוקי סופרים כותב (בהקדמתו לברכות עמ' 36) כי: "כתב יד זה הוא עתיק מאוד, והדר הזקנה והשיבה חופף עליו[7] ...ומתאים תמיד לגירסת רבנו חננאל"[8].

ב. ההסבר בדברי אביי מופיע בכתבי היד השונים וראשונים - בנוסחאות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 4)[9]. עובדה זו מסייעת להנחה כי מתחילה היה זה הסבר בצד הגיליון בנוסחאות שונות ומשם הוכנס לגיליון.

ג. הדקדוקי סופרים מעיר במקום כי "כגירסת כי"ב כן נראה קצת מרש"י". ואמנם אם נעיין ברש'ע בסוגיא נראה כי רש"י מצטט בד"ה רק את המשפט: "הא בי"ג, הא בי"ד" ועליו אומר את כל הסבר הגמ' בתרגום מילולי בלי להוסיף ובלי לגרוע. כמו כן מצטט רש"י את המשפט "וכי חולדה נביאה היא" וגם עליו אומר את הסבר הגמ', בתרגום מילולי. נראה, כמעט בעליל, כי הנוסח הוא שבא בעקבות הסבר רש"י, ולא ההסבר בעקבות הנוסח.

אפשר שהסבר זה עתיק הוא מרש"י. מ"מ הסבר הוא ואינו מדברי הגמ', יכולים אנו רק לשער מה גרם להסבר זה. נראה כי הבנתם של דברי רבא כמשמעם הוא שגרם לכך. אם רבא שואל "וכי חולדה נביאה היא"? משמע שאביי הלך בכוון זה ובנה את תירוצו על הבנת החולדה.כך נבנה ההסבר בתירוץ אביי ומשם הועבר לקושית רבא.

אולם לפי גירסת הכתב יד ע"פ הצעתינו, שני התירוצים גם יחד אינם מסתמכים כלל על הבנת החולדה. ההבדל בין שני התירוצים הוא במקור החילוק. לדעת אביי מקור החילוק נעוץ באדם, הוי אומר באפשרות האדם להתגבר על החשש, למרות שבשתי המשניות החשש שוה.

לדעת רבא מקור החילוק הוא במקרה עצמו, עקרונית אין חוששים אא"כ ראינו בפירוש את הגרירה.