קידוש יום טוב / משה ליכטנשטיין

א

"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולן שבתות ה' הן". (רמב"ם פכ"ט מהל' שבת הל' י"ח).

מקור הדברים בברייתא המובאת בגמרא בפסחים (ק"ה).

ועיין במגיד משנה שם שכתב: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה". (וכן נקטו המגן אברהם ועוד אחרונים להלכה). אך שמעתי מאבא מארי בשם זקני ר' משה זצ"ל שאין משמע כך מפשטות לשון הרמב"ם, אלא אדרבא שקידוש יום טוב הוא מדאורייתא, וזהו שכתב הרמב"ם שכולן שבתות ה' הן ונכללו כמצות קידוש שבת. ואף המנחת חינוך נסה להבין כן בדעת הרמב"ם (מצוה ל"א), ובפי"ב מהלכות ע"ז ה"ג כתב הרמב"ם: "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה וכו'". ובלחם משנה שם הביא שתי גירסאות: "יש ספרים שכתוב בדברי רבינו חוץ מקידוש שבת ויום טוב, ויש ספרים שאין כתוב בדברי רבינו ז"ל שבת ויום טוב אלא חוץ מקידוש היום". ולפי הגירסא הראשונה שהביא, ודאי שקידוש יום טוב הוא מדאורייתא, ואילו לפי הגירסא השניה אין מכאן הכרעה שהרי קידוש היום אפשר לפרשו כקדושת שבת ויום טוב[1].

ואף אם יטען הטוען ויאמר שאין הכרח כרמב"ם, הרי בשיטה מקובצת בביצה נמצאת דעה זו בפירוש (ד:). ובאמת, מבוארים הדברים להדיא במכילתא (שמות פרק כ' פסוק ח'): "לקדשו. לקדשו בברכה. מכאן אמרו מקדשים על היין בכניסתו. אין לי אלא קדושה ליום, קדושה ללילה מנין, תלמוד לומר ושמרתם את השבת. אין לי אלא שבת, ימים טובים מנין, ת"ל אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם וגו'". ואף הבה"ג בריש הלכות קידוש והבדלה הביא ילפותא לחיוב קידוש בימים טובים. ולדעת הרב המגיד, על כרחינו שאינם אלא אסמכתות בעלמא.

ויש להבין את שיטת המגיד משנה שהרי מדוע לא יהיה חובת קידוש אף ביום טוב, ומאי שנא שבת מיום טוב.

והנראה בזה, שהסבר שיטתו תלוי בהכנת אופיו של קידוש היום. אפשר להבין שקידוש היום הינו שבח והודאה על יום השבת, מעלתו ויחודו, כשאר מצוות הלל והודאה, ואיך הוא משנה את טיב היום אלא רק משבחו. אך הרמב"ן על התורה כתב שקידוש מקדש את היום ומוסיף לו קדושה כשם שקידוש בית דין מקדש את שנת החמישים וכשם שבית דין מקדשין את החודש, ואע"ג ששבת קדושתו בידי שמים בנגוד למועדים שקדושתן בידי אדם (כדאיתא בב"ב קכ"א.), הרי ניתן להוסיף קדושה נוספת נידי אדם על הקדושה שיש לה בידי שמים. וראיה לדבר כפי ששמעתי מאבא מארי שליט"א הוא דין בכור שמצוה להקדישו אע"ג שקדוש מרחם, ולחד מ"ד נחשב לדבר הנדור. (נדרים י"ג.). ואף המרדכי (פסחים ק"ד.) הבין שישראל מקדשים את השבתות (א"כ לדעתו נעשה הדבר על ידי שמירתן ולא ע"י זכירתן). ובירושלמי בברכות, ריש פרק ח', מופיעה אף בשבת החתימה מקדש ישראל ויום השבת, ודלא בבבלי[2].

ונראה, שדעת המגיד משנה היא כהבנת הרמב"ן, ולכן בשנת הקידוש הוא מדאוריתא משום שעל ידו נוספת קדושה ליום, אך ביום טוב אין קידוש מעלה או מוריד ביחס לקדושת היום, שהרי כבר התקדש בידי אדם, ע"י בית דין, וכיון שכן, אינו אלא מדרבנן.

ואילו את דעת הרמב"ם והשיטה מקובצת ניתן להסביר באחד משני דרכים. אפשר לומר שלדעתם אין קידוש מקדש את היום אלא רק שבח והלל שמצותם מדאורייתא, וכשם שבשבת יש מצות שבח אף ביום טוב מצות ההודאה היא דין תורה.

ואפשר להסביר את שיטת הרמב"ם באופן אחר. אף הוא יכול להסכים לדעת הרמב"ן שקידוש מקדש את היום, אך בנגוד לדעת הרב המגיד. סבור הרמב"ם שאף ביום טוב אפשרי הדבר. וטעם הדבר הוא, שאף קידוש המועדות על פי בית דין אינו נעשה בתורת בית דין משום סמכותם המשפטית אלא בתורת נציגי כלל ישראל והמקדשים את החודש הינם עם ישראל, וכפי שהוכיח בהרחבה מו"ז שליט"א בקונטרס "קידוש-החודש" שכתב[3] והיות ואף המועדות מתקדשים ע"י עם ישראל, נעשה הדבר בקידוש היום, אם כהסכמה לקדוש בית דין בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, וכדמוכח מהתוספתא בסנהדרין (פ"כ ה"ו) שצריכין להסכמת הקהל, וכפי שהרחיב שם מו"ז בבאור התוספתא, ואם כקדוש עצמו בזמן שאין מקדשים על פי הראיה, ולכן קידוש יום טוב הינו מדאורייתא בדומה לקידוש שבת.

ועוד אפשר להציע היפך סברת המגיד משנה, ולומר שקידוש יום טוב תפקידו לקדש את המועד, משא"כ קידוש שבת שאינו בא אלא לשבח היום. וסברא זו קמה וגם נצבה אם נאמר ששבת קדושתה קיבעא וקיימא ואין בה כלל תפיסת יד אדם, ואילו יום טוב מתקדש על ידי ישראל, ושקדוש זה נעשה על ידי אמירת הקידוש ולאו דוקא על ידי בית דין. ואע"ג ששניהם ודאי דאורייתא, הרי שייתכן שאופיים שונה ויש בקידוש יום טוב מה שאין בקידוש שבת.

ונראה שהבנת קידוש יום טוב תלויה בילפותא שלו. אם נלמד מהפסוק "אלה מועדי ה'" הרי שתלוי הדבר בקידוש המועדות על ידי ישראל, שהרי זהו הפסוק אשר נלמדים ממנו דיני קידוש החדש (עיין ר"ה כד. ובספרי על אתר), והפסוק מחדש את קביעת וקידוש המועדות על ידי עם ישראל, אם על ידי קדוש בית דין ואם על ידי קדוש היום. ואילו לפסוק של "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" (ילפותת הבה"ג) אין רמוז כאן כלל ענין קדוש היום וייתכן שאינו אלא שבח והודאה.

ב

"אמר רב אחא כר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו" (פסחים קי"ז:).

אך אין דין זה כה פשוט שהרי שבת אין עיקרה זכר ליציאת מצרים אלא זכר למעשה בראשית. אמנם, פשטות הפסוק בדברות שניות הוא ששבת הינה זכר ליציאת מצרים אך ודאי שעיקרה היא זכר למעשה בראשית, משום שביום זה שנת הקב"ה ממלאכת הבריאה, וזהו עיקרו של יום, ואף נכרתה ברית בין הקב"ה לעם ישראל על כך. יתר מכן, דעת הרמב"ן (בפירושו לתורה דברים ה', ט"ו) היא שאין שבת כלל זכר ליציאת מצרים, אלא רק למעשה בראשית. ויש אף אשר מסבירים את נוסח הקידוש: "כי הוא יום תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" שזכר ליצאת מצרים אינו מוסב על יום תחילה, אלא קאי על מקראי קדש. (עיין בראבי"ה ח"נ סי' תק"ח ד"ה "והא דאמרינן" ב' דעות בזה).

העולה מכל הנ"ל, שאין זכו ליציאת מצרים עיקר בקידוש היום, אלא דין מדיני הקידוש, וכשם שמזכירים את העובדה ששבת היא תחילה למקראי קדש, כמו כן מזכירים שיש קשר בין שבת ליציאת מצרים. אמנם, המנחת חינוך (מצוה ל"א) צווח ככרוכיא על כל האחרונים שקדמו לו, שכתבו שיוצאים ידי חובה מדאורייתא בתפילה, אע"ג שאין שם זכירת יציאת מצרים, אך זה גופא טעם כל אותם אחרונים, דאין זכירת יציאת מצרים מעכבת אלא רק שצריך להזכיר כן לכתחילה, משום שאינו עיקרו של יום.

ולדעת הראבי"ה נראה לומר, שאין כלל חובה להזכיר יציאת מצרים בקדוש שבת,[4] ואת הגמרא בשילהי ערכי פסחים יבאר כמוסב על קדוש ליל פסח, על סמך הפסוק של למען תזכור, ומזכור את יום השבת רק נלמד שזכירה נעשית בקידוש. ושוב ראיתי שהחיד"א בתשובה הציע כן[5].

אך כל זה אמור לגבי שבת. ואילו ביום טוב זכר ליציאת מצרים הינו חלק עיקרי מקידוש היום. וטעם הדבר פשוט, שג' רגלים ביסודם קשורים ביציאת מצרים ובזכירת המאורעות שאירעו לאבותינו בזמן יציאת מצרים, וזהו עיקרו של חג, ולכן זכירת יציאת מצרים הינו חלק עיקרי מקדושת היום ולא רק הזכרה צדדית. ואף בנוסח הקידוש יש חילוק בין יום טוב לשבת. ביום טוב אנו אומרים: "ותתן לנו...את יום חג...מקרא קדש זכר ליציאת מצרים", ועצם נתינת המקרא קדש הוא בהיותו זכר ליציאת מצרים ואילו בשבת הנוסח הוא: "ושבת קדשך באהבה ורצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית", וזהו טעם נתינת השבת. ורק אח"כ מוזכר שגם יש בזה משום זכר ליציאת מצרים. ואכן נראה שביום טוב אף שאר האחרונים יודו למנחת חינוך שזכירת יציאת מצרים מעכבת. וזהו גופא הטעם שאין זכירת יציאת מצרים מופיעה בתפילה בשבת ואילו ביום טוב אין מקומה נפקד. ועיין במאירי על אתר שכתב בדברים האלו: "קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאת מצרים, ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שעינינם סובב על ענין יציאת מצרים, אלא אף של שבת כן".

ועתה נתנה ראש ונשובה לילפותת הבה"ג: "אין לי אלא שבת, חג המצות מנין תלמוד לומר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". חג השבועות מנין ת"ל: "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשיתה" חג הסוכות מנין ת"ל: "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוקיך". ...ואתו מועדות ילפי משבת. מה שבת בתפילה ועל הכוס אף יום טוב בתפילה ועל הכוס".

והנה יש לעיין בלימוד זה, שהרי בשבת כתוב לזכור את היום ולקדשו, ואילו כאן אין מוזכר כלל ענין קידוש היום, ומה בכך שנכתבה המלה "זכור", וכי מפני שכתוב זכור גבי עמלק נלמד חובת קידוש בפורים וכדו' אלא ודאי נלמד חובת קידוש משום שכתוב לזכור את יציאת מצרים. והיה הלוי קדושת היום, וצווי על זכירת יציאת מצרים הוא כצווי על זכירת היום.

ויתכן להרחיק לכת עוד בדעת הבה"ג, ולומר שאין זכר ליציאת מצרים חלק מעיקרי הקדוש, אך רק חלק נוסף על קדושת היום אלא שזהו עיקרו של קידוש בלבד, ותו לא. ונראה, שדבר זה שנוי במחלוקת אחרונים. שהרי יש לשאול על הבה"ג שלא הביא מקור לקידוש בראש השנה. וכבר עמד על כך בעל ערוך השולחן, וכתב שלראש השנה אין צורך בדרשה משום "דבהדיא איקרי זכרון תרועה", וזה כלול במשמעות המלה זכרון. (סי' רע"א סעיף ד'). אך האליה רבה על אתר שם (ס"ק ג) העלה אפשרות דבראש השנה אינו אלא מדרבנן אע"ג שבשאר מועדות הוי מדאורייתא, ונחלקו בהבנת הבה"ג, אם עיקר הקידוש אינו אלא זכרון יציאת מצרים אזי זה אינו אלא בג' רגלים, שנתנו לנו משום שבזמן יציאת מצרים השגיח עלינו הקב"ה ובטובו פדה וגאל את אבותינו מיד צר (אם בעצם יציאתם, אם במתן תורה שהינו המשך יציאת מצרים, או בענני הכבוד) ואילו ראש השנה אינו כן אלא זמן בריאת העולם ואין לו קשר ליציאת מצרים. ולכן אם הקידוש הוא רק זכר ליציאת מצרים, אזי ראש השנה אינו שייך לזה. אך אם הדין הוא שצריך להודות על קדושת היום, אזי אף בראש השנה ישנו חיוב על כך, ורק שבג' רגלים יש חיוב נוסף של זכר ליציאת מצרים כשייך ליום, משא"כ בראש השנה, אשר דומה בכך לשבת.

ג

אף את קידוש הבוקר כיום טוב יש לבחון לאור הכנת קידוש זה בשבת. קידושא רבא ניתן להעלות לגביו שתי תפיסות עיקריות. אפשר להבין שזהו דין קידוש מעין קידוש הלילה ונתקן דומיא דקידוש הלילה, אם כן אין בו אלא בפה"ג ואינו אלא זכר בעלמא מדרבנן[6], אך לאחר התקנה יש לו דיני קידוש, וזהו דעת הרמב"ם, שפסק: "ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה" (פכ"ט מהלכות שבת הלכה י'). ואפשר להבין שאין זה כלל דין קידוש שהרי אינו אלא ברכת הנהנין אלא עיקרו הוא חיוב לקבוע סעודתו על היין. וזהו דעת המהר"ם חלאווה בסוגיא בפסחים ק"ו.: "דאין זה קידוש ממש שכבר נתקדש היום פעם אחת ולא מצינו לקדוש בית דין ללילה וליום, אלא שהחכמים תקנו לקבע סעודתו על היין ומסמכינן ליה אקרא, אבל מדרבנן הוא הילכך מותר לטעום"[7]. וכל זה הוא על פי הבבלי. אך במכילתא מובאת ברייתא שקידוש ביום אף הוא נלמד מפסוק. אמנם הרמב"ן על אתר שם פירשה כאסמכתא בעלמא וכגמרא בפסחים ק"ו., אך הנצי"ב בפירושו למכילתא הסבירה כפשטה.

ולגבי יום טוב, אם הקדוש הוא תקנה מעין קדוש הלילה, אזי אף-ביום טוב, לכאורה, נאמרה אותה תקנה ואף ביום טוב יהיה קידושא רבא. וכן כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת הכ"א: "וכן ביום טוב מקדש קידושא רבא כדרך שמקדש בשבת". וכמו כן לפי המכילתא יהיה כן, לשטמ"ק ולרמב"ם מדאורייתא, ולמגיד משנה מדרבנן, כל חד כדאית ליה גבי קדוש הלילה. אך המהר"ם חלאווה, הסבור שקדוש בבקר אינו אלא קביעות סעודה ביום, כתב מפורש שביום טוב אין צריך לקדש בבוקר: "ולענין קידוש יום טוב הרמב"ם ז"ל כתב שמקדש ביום טוב כמו בשבת וכן המנהג לחכמים. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשבת אכל לא ביום טוב... וזה נראה עיקר אלא למאן דעביד כמר עביד ודעביד כמו עביד עד שיבא מורה צדק". ושיטתו מבוססת אף על ההנחה שאין דין סעודה ביום טוב, ואף זה טעון דיון, אך אכמ"ל[8].

והנה מצינו דבר זה בשם המהר"ם: "מהר"ם ז"ל התענה בסוף ימיו שני ימים טובים של ראש השנה וקידש לבני ביתו קידושא רבא, מטעם שהקידוש הוי דאורייתא" ("תשובות פסקים ומנהגים", הוצאת מוסד הרב קוק ח"א סי' תקכ"ט ועיין שם במקורות השונים) וכבר תמה עליו המגן אברהם (סי' תקצ"ז ס"ק ג'), הלא קידוש ביום אינו אלא מדרבנן. (ולשיטת המג"א אף קידוש ביום טוב באופן כללי אינו אלא מדרבנן). והנצי"ב כתב שהמהר"ם סבירא ליה כמכילתא בתרתי. אך קצת קשה לומר שינהג הלכה למעשה נגד הבבלי. ואפשר להציע הסבר אחר בדעת המהר"ם. אמנם קידוש ביום אינו אלא מדרבנן אך עיקרו בא משום שמחה, וכפי שכתב הר"ן שם בפסחים: "ועוד שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין כיון שמברכין על היין תחילה שלא כדרך שאר הסעודות הוי כעין שבח לקדושתו של יום"[9] (ומעין זה אף ברשב"ם שם ד"ה "א"ר יהודה בפה"ג") וכן כתב הראבי"ה (סי' תק"ח): "וביום מאי מברך א"ר יהודה אמר רב בפה"ג. פירוש שאף על פי שאמר רבי חייא כל המוקדם בפסוק קודם לברכה ארץ חטה ושעורה וגפן וגו', הכא משום היכר מקדימין לגפן המשמח אלקים ואנשים, והוא סימן לשנת ויום טוב דכתיב ולא יוסיף עצב בה. ומשום שמחה מברך בקול רם ומגיד בה". ואם כן בשבת הוי רק מדרבנן, אך ביום טוב ישנה מצות שמחה, ואין שמחה בלילה אלא ביום, ולכן הקדוש אליבא דהמהר"ם הוא מדאורייתא בתור קיום מצות שמחה. ויש חיוב שמחה לא רק על ידי שתיית יין בעלמא אלא במסגרת שנקבעה ע"י חז"ל. ויעויין בראבי"ה סי' תקל"ד בשם ר' ניסים גאון שמשום קיום מצות שקחה נהפך שהחיינו לדאורייתא, והוא הדין הכא לפי המהר"ם ביחס לקידוש.

ויש להעיר שהסבר זה תלוי בהנחה שבראש השנה יש מצות שמחה וכבר האריכו בזה רבים, ואכ"מ.



[1] והלחם משנה עצמו הבין שזה שתלוי בשתי הגירסאות, ולגירסא דידן מוכח שאינו אלא מדרבנן, לדעתו.

[2] עיין בבאור הגר"א או"ח סי' ער"ב ס"ט ובתוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן, ברכות פ"ג עמ' 15 שורה 63 ובמקורות השונים שציין שם.

[3] נדפס במוסף הפרדס, ניו-יורק תש"ד.

[4] ור' חיים העליר, בהערותיו לספר המצוות, מצוה קנ"ה, הבין כן אף בדעת הרמב"ם.

[5] שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' מ"ג אות י'.

[6] עיין בספר העתים (עמוד 192) שהעיד על מקומות שנהגו להרך ברכת קדושת היום אף בקידוש בבוקר, ואמנם צווח על-כך, אך טעות זו מקורה בהבנת קידוש הבקר כקידוש גמור. ועיין בתוספתא כפשוטה ברכות פ"ג, עמוד 14 שורה 43 ובהערותיו שם.

[7] ואף להרמב"פ יש גם חיוב קביעות סעודה על היין (עיין פ"ל ה"ט), אך זהו בנוסף לדין קידוש בבקר, וקידוש הבוקר הוא דין נפרד שצריך לקדש על היין. ועיין במהר"ם חלאווה שם שלא עמד על כך, והקשה מהלכה אחת על השניה. אך ודאי שלרמב"ם שניהם נכונים ויש שני חיובים נפרדים. ואין לך ראיה גדולה מזה שדין קידוש קודם סעודה שניה בלבד נמצא בפכ"ט הדן בהלכות קידוש, ואילו דין קביעות סעודה על היין נמצא בפרק ל', הדן בהלכות כיבוד וענג.

[8] ועיין רמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ט וכרכות מ"ב:.

[9] עיין ערכין י"א. "איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה", ובהמשך הסוגיא שם שיש קשר בין שירה לשמחה.