"צדיקים לעולם ירשו ארץ" / ברוך קץ

המפקד

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל" (כמדבר כ"ו, ה').

מטרת המנין מתבררת בציווי הנלוה אליו (פס' נב): "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו" - גודלי השבטים נמדדים לצורך חלוקת הארץ בנחלה בין רב למעט. זה גם הטעם בו נוקט הכתוב, כדי להסביר את מנינו הנפרד של שבט לוי (פס' מ"ב): "ויהיו פקודיהם שלושה ועשרים אלף כל זכר מבן חודש ומעלה, כי לא נתן להם נחלה בתוך בני ישראל" - שבט, שאינו מקבל נחלה, אין מקומו במפקד, שמטרתו חלוקת הנחלה.

במסגרת פרשת המפקד אנו נתקלים בשתי רשימות, העוסקות בפירוט שמות אנשים, שאינם נדרשים לצורך קביעת שמות המשפחות כשאר האנשים, המוזכרים בפרשה, ורשימות אלה אף מזכירות מאורעות שקרו להם.

הרשימה הראשונה נספחת לפרשת פקודי ראובן (פס' ח'): "ובני פלוא אליאב, ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם, הוא דתן ואבירם קרואי העדה, אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה', ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קורח במות העדה, באכל האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס, ובני קורח לא מתו".

והשניה מובלעת בפרשת פקודי מנשה (פס' ל"ג): "וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונעה, חגלה, מלכה ותרצה".

מה מקומם של רשימות אלה בפרשת המפקד?

"גם את זה לעמת זה עשה האלוקים"

על תפקידה של הרשימה השביה לא קשה לעמוד:

לאחר פרשת המפקד מספרת התורה (כמדבר כ"ז, א'): "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן-יוסף, ואלה שמות בנותיו מחלה, נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו... והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר ציוה ה' את משה" - בנות צלפחד בקשו אחוזת נחלה בארץ ישראל, זכו לה, ואף נתגלגלה זכות אמירת פרשת נחלות על ידן, בגלל חיבתן זו לארץ נתחבבו אף הן על הכתוב והוזכרו בשמותן בתוך פרשת המפקד העוסקת בירושת הארץ.

הזכרת עדת קרח בפרשה זו עדיין צריכה בירור.

בטענתן של בנות צלפחד לנחלה נאמר (פס' ג): "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו... תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". - משמע מדבריהן, שהבסיס לתביעתם הוא, שאביהן לא היה מעדת קרח. ואלו היה שם לא היה ראוי לנחלה[1]. ומכאן, שנוסף על העונש המידי שקבלו קרח ועדתו נטלה מהם הזכות לנחלה בארץ ישראל וכן אומרים חז"ל (ב"כ קיז:) "עדת קרח לא היה להם חלק בארץ". לפי זה, מובן מקומם של קרח ועדתו בפרשת המפקד, המפקד עוסק באנשים היורשים את הארץ, ומוציא מכללם את עדת קרח, דתן ואבירם, שלא יזכו לרשתה.

ועומדות הרשימות זו לעומת זו, רשימת בנות צלפחד הזוכות לנחלה, ורשימת דתן ואבירם ועדת קרח המנועים ממנה.

המעט מכם

מרגלים - יהושע וכלב נטלו חלקם (בנוגע לנחלת ארץ-ישראל) (ב"ב קיז:). יסודה של קביעה זו ברור: המרגלים מאסו בארץ חמדה, לפיכך נטל מהם החלק בה, ונתן ליהושע וכלב שמסרו נפשם עליה. אך מדוע נטלה הזכות על הארץ מעדת קרח, וכי הם החוטאים היחידים בעם היוצא ממצרים, והלא משה מנהיגם מעיד עליהם (דברים ט', כ"ד): "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם".

כיון, שעסוקים אנו בחטא קורח ועדתו, עלינו לעיין בפרשת קרח.

מה דרשו קרח ועדתו בהקהלם על משה ואהרן? מדברי משה אליהם רואים שכהונה הם בקשו: "ובקשתם גם כהונה". מה כרוך בתביעה זו?

שבט לוי תפקידים רבים לו בקודש, אך הם באים בד בבד עם שלילת נחלה בארץ. לכהנים נאמר (במדבר י"ח, כ'): "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל, וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" וללויים: "ובתוך בני-ישראל לא ינחלו נהלה". עדת קרח בתביעתם לכהונה ויתרו על חלקם בארץ, וכביכול, הסכים ה' על ידם וגזר עליהם, שלא יטלו חלקם.

אך עדין יש לשאול הרי את הכהונה לא קבלו, ומדוע גם את זכותם על הארץ יאבדו? התשובה לדבר נמצאת בדברי משה ללויים שבעדת קרח.

וכה אמר להם משה: "שמעו נא בני לוי, המעט מכם, כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה', ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרה אותך ואת כל אחיך הני לוי אתך, והקשתם גם כהונה".

אפשר היה לראות בדברי משה את הטענה ההאה: קבלתם אצבע ואתם דורשים את כל היד?! לא מספיקה לכם הלויה שקבלתם שגם כהונה אתם דורשים?! אך יש קושי בדבר, הרי תשובתם המתבקשת: אין הכי נמי: כהונה אנו רוצים!

נראה, שיש לראות בדברי משה תוכחה קשה על תלונותיהם: התפקיד שקבלתם מהקב"ה הוא גדול וקדוש, והעובדה שאתם מתלוננים ומבקשים כהונה מראה שאינכם מכירים בערך התפקיד, שהוא נחשב מעט מכם, נמוך מערככם. ראו במה אתם מזלזלים: בהקרבתכם אל ה', העבודת משכן ה', בעמידה לפני העדה לשרתם... אם הייתם מכירים בערך הדברים הללו ובגודל התפקיד שהוטל עליכם במסגרת כנסת ישראל, לא הייתם מתלוננים. כשם שידי האדם לא מתקנאים בראשו, וראשו לא מתקנא כידיו, אלא כל אחד מחלקי הגוף נותן את חלקו בתפקוד האדם, כך גם חלקי עם ישראל, כל אחד נותן את חלקו בתפקוד האומה, ואין כאן שנאה וקנאה.

אלה הדברים אשר דבר משה אל הלויים שבעדת קרח, אך תוכחה זו מכוונת גם כלפי הישראלים שבחבורה. בניגוד ללווים, שהובדלו לעבודת משכן ה', ולא קבלו נחלה בארץ, להם הובטחה אחוזת נחלה בארץ, ועמה קבלו את התפקידים הקשורים בה. קבלת נחלה בארץ ישראל אינה רק מתנה שנותן הקב"ה לעם ישראל, אלא גם בסיס לתפקיד המוטל על מקבל המתנה. הוא נדרש: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה" (ויקרא כ"ה, ג'), הוא מצווה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"[2] (ויקרא י"ט, כ"ג).

על ידו מתגלה: "והשיג לכם דייש את בציר, ובציר ישיג את זרע...והייתי לכם לאלוקים, ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו, ה').

ובמעשה ידיו מתקיים: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים" (בראשית י"ז, ח').

בתלונתם על משה ואהרן מגלים עדת קרח שתפקיד זה מעט הוא מהם, אין לו חשיבות וערך, הוא לא בשבילם. תפקיד חשוב הוא - עבודת משכן, תפקיד נכבד הוא - לעמוד לפני ה' לשרתו, את זה הם דורשים, וכל דבר אחר כלא נחשב הוא בעיניהם.

ועתה מובן גמולם: כשם שהמרגלים מואסי הארץ הפסידו את חלקם בה, עדת קורח המזלזלים בישובה ובעבודתה, לא ינחלו אותה.

ועומדות בנות צלפחד כנגד המרגלים, ואומרות: "תנה לנו אחוזה..."[3] ועומדות בנות יוסף, שחבבו את הארץ[4], ומוחות נגד עדת קרח דתן ואבירם שזלזלו בה, והקב"ה מחזק את ידן ועונה אמן על דבריהן: "כן, בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה".