משפטי תנאי בתורה / יוסף עופר

לע"נ בן-דודי יוסף צבי בן שלמה לוי מתלמידי ישיבת הגולן, שנפל בקרב בלבנון.

יעקב אבינו מתפלל בצאתו לגלות:

"אם יהיה אלקים עמדי
ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך
ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש.
ושבתי בשלום אל בית אבי
והיה ה' לי לאלוקים
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים
וכל אשר תתן לי - עשר אעשרנו לך". (בראשית כ"ח כ-כב)

הרי פה נדר הבא לאחר סדרה ארוכה של תנאים.

מפרש רש"י:

והיה ה' לי לאלוקים - שיחול שמו עלי.
והאבן הזאת - כך מפורש וו' של והאבן: אם יעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת.

לדעת רש"י אין ה-וו' של "והאבן הזאת" משמשת לחיבור בלבד, אלא יש לה משמעות של ניגוד: היא המציינת שכבר נסתיים התנאי ועתה מתחיל פירוט המעשה שיעשה אם יתקיים התנאי.

רמב"ן וספורנו אינם מסכימים: "והיה ה' לי לאלקים" איננו תנאי כדברי רש"י, אכל הוא הנדר. וענינו: "אם אשוב אל בית אבי אעבוד ה' המיוחד בארץ הנבחרת" (רמב"ן).

המעבר בדברי יעקב מן התנאי אל המעשה הוא משפט אחד קודם. "והיה ה' לי לאלקים" הוא חלק מן הנדר ולא מן התנאים לקיומו: וו' (של והיה) כמו זאת משמשת במקום הנה", כלומר הנני מקבל עלי מעתה שהאל יתברך המרחם יהיה לי לאלקים" (הספורנו).

* * *

אם נתבונן במחלוקת זו מן הצד הלשוני, נבחין במשפט ארוך הפותח במלת תנאי ("אם" או "כי"), ולאתריו סדרת תתי-משפטים הפותחים בפעלים שבראשם וו' ההיפוך. בנקודה מסוימת מסתים התנאי ומתחיל המעשה, אך אין לזהות נקודה זו אלא על פי תכן הדברים, ולא ע"פ המבנה התחבירי שלהם[1]. נבחון עתה את המבנה הלשוני הזה במקומות נוספים בתורה, ואת הדרך בה נלמדים משפטים אלו בהלכה ובמדרש.

* * *

במקרים רבים, המעבר מן התנאי אל המעשה ברור:

א. "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, וירשתה, וישבת בה,
//ולקחת מראשית כל פרי האדמה..., ושמת בטנא, והלכת אל המקום, אשר יבתר ה'". (דברים כו. א-ב).

ב. "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר כו, ומכרו //ומת הגנב ההוא, ובערת הרע מקרבך". (דברים כ"ד, ז).

אע"פ שאין כל סימן תחבירי לציון המעבר, הרי ההגיון הפנימי של כל פרשיה מצביע בפירוש על המעבר[2].

* * *

לעומת זאת ישנן פרשות בהן נקודת המעבר התחבירית בין תנאי למעשה מהווה בסיס למחלוקת בהלכה:

א. "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, וירשתה, וישבת בה
// ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי
// שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו" (דברים יז, יד).

"היה ר' יהודה אומר: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה.
ר' נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר "ואמרת אשימה עלי מלך" (סנהדרין כ:)".

רמב"ן: "על דעת רבותינו (הכונה לדעת ר' יהודה) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחרי ירושה וישיבה".

נחלקו ר' יהודה ורבי נהוראי היכן מתחילה המצווה. לדעת ר' יהודה היא מתחילה ב"ואמרת אשימה עלי מלך", ואילו לפי ר' נהוראי משפט זה הוא מתנאי המצוה, והמצוה עצמה היא "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו".

ב. "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה,
ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו
//ורצח גואל הדם את הרוצח
// אין לו דם". (במדבר לה כו-כז)

"ת"ר "ורצח גאל הדם את הרוצח" - מצוה ביד גואל הדם, אין גואל הדם - מצוה ביד כל אדם. דברי ר' יוסי הגלילי.
ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו"[3] (מכות יב.)

ר' יוסי הגלילי מבין שהמשפט "ורצח גואל הדם.." הוא עצם הדין, ואילו ר"ע סבור שזהו אחד התנאים, ואם קרה הדבר - "אין לו דם".

ג. "תניא ר' יוסי בן-יהודה אומר: בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובי"ד שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחיב מיתה הרגוהו, שנאמר: "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת". מי שלא נתחייב מיתה פטרוהו שנאמר: "והצילו העדה את הרוצח" (במדבר לב), מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו" (שם).

רבי אומר: מעצמן הן גולין. כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטין, והן אינן יודעין שבשוגג קולטות במזיד אינן קולטות". (מכות י: וספרי דברים).

נחלקו התנאים אם ערי המקלט נועדו לנוס שמה כל הרוצחים עד בירור משפטם להריגה, לפטור או לגלות, או שהערים מיועדות רק לרוצח בשגגה, ואם קרה שרוצח במזיד ברח אליהן יש להוציאו.

אפשר שנחלקו בהבנת הפסוק בדברים (יט, יא):

"וכי יהיה איש שנא לרעהו,
וארב לו, וקם עליו, והכהו נפש, ומת
// ונס אל אחת הערים האלה.
// ושלחו זקני עירו, ולקחו אותו משם,
ונתנו אותו ביד גואל הדם, ומת".

ר' יוסי בן יהודה מפרש: דינו של רוצח במזיד הוא שינוס אל ערי המקלט עד למשפטו. ואילו רבי מפרש ש"ונס אל אחת הערים האל" הוא חלק מן התנאי - אם נס רוצח במזיד שמה - אזי "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם"[4].

העובדה שמקום המעבר בין התנאי למעשה אינו נקבע באמצעים סגנוניים, מהוה בסיס למדרשים. הם מציבים את נקודת המעבר במקום שונה מן הנראה ע"פ הפשט:

א. "כי ימוך אחיך // ומכר מאחוזתו, ובא גאלו הקרוב אליו,
וגאל את ממכר אחיו.. // וחשב עם קנהו ..." (ויקרא כה, כה-כז)

רש"י: מלמד שאין אדם רשאי למכר שדהו אלא מחמת דוחק עוני. (ע"פ תורת כהנים פרק ה, א).

ב. "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך...,
// ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר
// בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ)

רש"י: למדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר (ע"פ הספרי וחולין פד.).

ג. "כי יקח איש אשה, ובא אליה, ושנאה
// ושם לה עלילות דברים, והוציא עליה שם רע, ואמר...
//ולקח אבי הנערה ואמה, והוציאו את בתולי הנערה ..." (דברים כב, יג.).

דורש רש"י (ע"פ הספרי): "ובא אליה ושנאה" סופו "ושם לה עלילות דברים". עבירה גוררת עבירה. עבר על - לא תשנא" סופו לבוא לידי לשון הרע.

ד. "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה...,
ויסרו אותו ולא ישמע אליהם
// ותפשו בו אביו ואמו, והוציאו אותו.., ואמרו אל זקני עירו...
// ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים, ומת, ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו". (דברים כא, יח).

אנו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם רוצים (משנה, סנהדרין עא)

אבן-עזרא: מצוה שהם יתפסוהו ויוציאוהו. ודברי הקבלה אמת[5].

* * *

נתבונן עתה במקרא זה:

"כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע,
והיה אם בן-הכות הרשע, והפילו השופט והכהו לפניו
כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו לא יוסיף". (דברים כה, א-ג)

האם כונת התורה לומר שיש לפנות למשפט במקרה ריב? או שתפקידו של בי"ד לשפוט ולהוציא משפט צדק אם נגשו אליו? האם הפסוק בא ללמדנו כיצד יש לבצע פסק דין של מלקות? ואולי רק לקצב את מספרן של המלקות-ארבעים?

דעתי נוטה לומר שכל הדברים האלו כלולים בדברי התורה כאן. התורה מציגה מהלך רצוף של פעולות הבאות זו בעקבות זו. כלולה בדברי התורה המסקנה הסופית "ארבעים יכנו לא יוסיף", אך גם פרטים נוספים על מהלך המאורעות נלמדים מן הפרשה. רק בדרך של סברה ניתן להכריע מהם הדינים שניתן ללמד מן הפרשה, ואלו משפטים משמשים רק תנאי להלכה שתבוא בסופם. מכל מקום, אין הכרח "לחתוך" בסכין חריף ולומר: עד כאן תבאי ומכאן ואילך מתחיל הדין, מכל שלב ושלב בתיאור התורה ניתן ללמד להלכה.

להלן דוגמאות נוספות הממתישות זאת:

א. "כי תשמע באחת עריך ...לאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם...
// ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר ...
// הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב". (דברים יג, יג-טז)

התורה מצוה פה גם על חקירת בי"ד בעיר הנדחת, וגם על דרך הכאתם של אנשי העיר.

ב. פרשת גיטין כלולה בדברי התורה על איסור האשה לחזור לבעלה הראשון לאחר שהיתה לבעל שני (דברים כד, א-ד). ממבט ראשון נראה שאין התורה מספרת על דיני גט אלא כ"בדרך אגב", ועיקר מטרת הפרשה הוא לומר שאשה שגורשה מבעלה הראשון והשני לא תוכל לחזר לבעלה הראשון. אך על פי דרכנו נראה שהתורה מתיחסת ישירות לפרשת גיטין, ואומרת: אם לא תמצא חן בעיניו... אז וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וכו', וממשיכה לפרט מה קרה אם האשה נשאה לבעל שני ונתגרשה.

* * *

נסיים במדרש של רש"י על מצוה ממצות המלחמה, מדרש הבנוי במתכונת שהצגנו (דברים כ, יב):

"ואם לא תשלים עמך - ועשתה עמך מלתמה":

הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך.

"ונתנה ה' אלקיך בידיך":

אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך.

לתגובתו של ר' מאיר מדן - "עלון שבות, גיליון 99