אין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו / איתמר ורהפטיג

המשנה בב"מ (פרק שלישי, לה:) אומרת: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה; ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, אלא תחזור

פרה לבעלים". להלכה נפסק כרבי יוסי[1].

בעית ת"ק לכאורה פשוטה.לפנינו שתי עיסקאות נפרדות: האחת בין הבעלים והשוכר, כשהשוכר פטור באונסין. השניה - בין השוכר והשואל, כשהשואל חייב באונסין. דעת ר' יוסי צריכה הסבר. הגמרא אינה מסבירה דבר, והראשונים ביארו בדרכים שונות.

יסוד החיוב

אפשר להעלות על הדעת שלשה כיוונים עיקריים:

א. תקנה: חז"ל ראו כי בתוצאה משפטית זו יש אי-צדק כלפי הבעלים, ושהוא מפסיד רכושו, וחבירו מרוית בחינם, ותיקנו כי רווח זה יינתן לבעלים.

אולם תקנה שמפקיעה ממון בנויה על "הפקר בית דין", ולא מצאנו בראשונים רמז לזה. כמו כן לתקנה יש אופי "מקומי", אך כפי שנראה בסמוך, הראשונים יישמו כללו של ר' יוסי גם למקרים אחרים.

מכאן, שגם אם נאמר שזהו דין דרבנן מסתבר שיש לעגנו ביסודות משפטיים מוכרים היוצרים כלל משפטי כאמור להלן[2].

ב. יצירת קשר ישיר בין הבעלים והשואל: זהו הקו המנחה את הראשונים על אתר. כשהוא מתפצל לכמה אופנים. תוס' אומר כי הבעלים אינם מניחים לשוכר להשבע ולהיפטר, ופונים ישירות לשואל. הרא"ש והריטב"א אומרים כי רואים את השוכר כשליח הבעלים.

אם נאמר שזהו דין תורה, נשאל מניין לנו "דלוג" זה על השוכר[3], ומסתבר יותר לומר שכאן התערבו רבנן - וכך משמע קצת מנימוק המשנה: "כיצד הלה עושה סחורה וכו'" - ויצרו כלל משפסי זה במסגרת דיני השומרים.

ג. הנאה על חשבון אחר: כך כותב השיטה מקובצת כאן כשם הרמ"ך: "שאינו בדין שיהא זו עושה סחורה בפרתו של חבירו, ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר נפסד" אפשר שזו תקנה כאמור לעיל, אך אפשר שסמון כאן רעיון אחר - חיוב כללי של מי שנהנה על חשבון אחר, ולכך השלכה גם בתחומים אחרים כמובא להלן. לבחינתן של השלכות אלו מוקדש המאמר.

עצם החיוב של הנאה על חשבון אחר מופיע במפורש ביחס לשן ברשות הרבים (משנה ב"ק יט:) - ולא נעסוק בו כאן, כי אם במה שנוגע לכללו של ר' יוסי.

דוגמאות ליישום כללו של רבי יוסי

כאמור הראשונים יישמו בלל זה במקרים אחרים. נזכירם כעת בקצרה ואחר כך נדון בהם אחד לאחד.

א. שוכר בית שהשכירו שלא ברשות לאחר, וקבל דמים יתרים על דמי שכירותו, אומר הנימוקי יוסף בב"ק כא. (ט. באלפס) כי עודף זה ינתן לבעלים.

ב. גזלן שהשכיר את הגזילה לאחר, אומר הטור בשם הרמ"ה (חושן משפט סימן שס"ג סעיף ה'), כי השכר ינתן לבעלים, ומסביר הרמ"א שם, כי אין אדם עושה סחורה בפרת חבירו[4].

ג. זר שמשכיר ביתו של חברו - קרקע אינה נגזלת - מסתפק הרשב"א בב"ק שם, שמא השכר שנתקבל כבר ימסר לבעלים.

ד. שומר חינם שמסר את הפקדון לשומר שכר, וזה נגנב או אבד, אומר תוס' בב"ק (יא.), כי השומר שכר משלם דמי הפקדון לבעלים.

המשותף לכל אלה - למעט גזל קרקע - הוא, שאדם מקבל שכר בדין לכאורה, על פי הסכם בינו ובין אחר, כאשר לנו נראה שנעשה אי-צדק, שכן הוא נהנה בעשותו רווח מנכס של אחר.

אגב הדיון במקרים, נעמוד על היסודות המשפטיים של הדין.

שוכר שהשכיר לאחר ברווח

הנמוקי יוסף הנ"ל מבדיל בין שהשכיר ברשות או שלא ברשות, אם השכיר ברשות פטור משבי נמוקים, וזה לשונו: "כיון שהדין נותן שיכול להשכירה כדאמרינן, מה נשאר עליו שיערער, או משום שקשה עליו מה שמרויח זה, וכי מי לא עסקינן שאפילו היה מרויח מן המשכיר עצמו, שלא היה מוצא כל כך בזול מאחר, אפילו הני שכרם לו בכך, ומה לי רווח זה ומה לי זה (נימוק זה יוסבר להלן), ועוד דזה נהנה וזה לא חסר, ולא דמי לפרה דרכי יוסי ש:"איך השוכר רשאי להשאיל...". אך אם השכיר שלא ברשות: "שורת הדין נותנת שיתן מותר השכירות שהרויח לבעל הבית דאיך יעשה סחורה בפרתו של חבירו". וכן פסק הרמ"א (חושן משפט סימן שמ"ג סעיף י). נראה שיסוד החיוב, הוא מדין הנאה כנ"ל. קשה לומר שיש כאן קשר ישיר בין הבעלים והשוכר השני

מדין שומרים[5]. כאן לא מדובר על חיובי שמירה על עצם הפקדון ואף לא על דמי שכירות רגילים, כי אם בתוספת לא צפויה מעבר לדמי השכירות, ומה טעם יקבלו הבעלים אותה תוספת במישור דיני השומרים[6]? ועוד, מדברי הנמוקי יוסף שמזכיר את הכלל: "זה נהנה וזה לא חסר" משמע כי שלא ברשות חייב מדין נהנה כמבואר עוד להלן.

חיוב זה של הנאה מעורר בנידון דידן שתי שאלות עיקריות:

א. היחס בין "העשה סחורה וכו'" ל"זה נהנה וזה לא חסר".

ב. היחס בין מרכיבי החיוב - "עשיית הסחורה", הרווח, לעומת: "פרת חבירו" האם ובאיזה מדה נובע הרווח מנכס חבירו.

"עושה סחורה בפרת חבירו" לעומת "זה נהנה וזה לא חסר"

גם בהנחה שיש חיוב של הנאה כאמור, יש לשאול מן הסוגיה בב"ק כ., שם מבואר כי יש פטור לנהנה, כשחבירו המהנה, אינו חסר, וכן נפסק בפשטות להלכה[7], ומשום כך הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שזה נהנה וזה לא חסר פטור. ואם כן מדוע כנידוננו חייב, הרי השוכר נהנה והמשכיר לא חסר, שכן מקבל שכרו המוסכם. יתר על כך הנמוקי יוסף עצמו מנמק את הפטור של השוכר כשפעל ברשות בכך שזה נהנה וזה לא חסר, ומדוע שונה הדין כשהשכיר שלא ברשות? עלינו אם כן לדון בענינו של פטור זה, ולכך יש שני הסברים עיקריים:

א. כופין על מדת סדום: עקרונית יש כאן הנאה מחייבת, אלא שאם המהנה לא חסר, אומרים לו מה איכפת לך שבדיעבד פלוני נהנה ממך, כמו למשל, פלוני עיין העתון שלך התקפיד ותבקש שכר[8]?

ב. לא כל הנאה מחייבת כי אם הנאה בת חסרון, כלומר אין רואים את הדר בחצר חבירו כנהנה על חשבון חבירו[9].

מכאן נעבור לחילוק בין השכיר ברשות או שלא ברשות. לפי ההסבר הראשון ניתן להבין כי כשחבירו מפיק רווח מרכושי ברשותו לא אתבענו, אך כשהוא פועל שלא ברשות אני מקפיד, והריני כעומד ומוחה שלא יהנה ממנו, ומחאה מראש היא אחד החריגים לפטור של זה נהנה וזה לא חסר לדעת הראשונים[10], אך לפי ההסבר השני, כי כשאין חסרון אין הנאה מחיבת, עדיין יש לשאול, סוף סוף כאן אינו חסר? ואולי יש לומר כי כאן הבית עומד להשכרה, אלא שהסתפק במה שקיבל מהשוכר הראשון, אך אם השוכר מצליח להרויח יותר שלא ברשות, הבעלים נחשבים כחסרים רווח זה, בניגוד למקרה בו הבית כלל אינו עומד להשכרה.

שמא ניתן להציע הסבר אחר, כשחבירו דר בחצירו שאינו זקוק לה, ואינו צריך "לתרגם" את הנאתו לחיוב כספי, על כך נאמר כי כשאינו חסר הוא פטור, אך בנידון דידן מדובר בהנאה שכבר "תורגמה" לחיוב, כלומר, יש שוכר שמשלם דמי שכירות והשאלה היא את מי להעדיף כמקבל השכר, את הבעלים או את השוכר, על כך אומר הנמוקי יוסף כי אם פעל שלא ברשות, זכותו של הבעלים עדיפה והוא מקבל את מותר דמי השכירות[11].

גזלן שהשכיר לאחר

בסברה זו נראה לי להסביר גם את חידושו של הרמ"ה שהתקשו בו האחרונים. המשנה בב"ק צג: אומרת כי כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, לגזלן יש קנין מסוים כחפץ הנגזל - למעט קרקע - והוא מתחייב בשעת המעשה בהשבת הגזילה או שויה אם אינה בעין או חל בה שינוי שאז קונה אותה לגמרי, אם עשה בה מלאכה מבואר בגמרא ב"ק צו: כי השבח שהשביח בה שלו הוא. כגון שחרש בפרה הגזולה או הוביל בה משא, שכן אינו משלם אלא כשעת הגזילה, רק בקרקע או בעבד אם דינו כקרקע ישלם דמי הנאתו וכן אם השתמש בחפץ העומד להשכרה והתכוון לשלם שכר ולא לגוזלו כמבואר בב"ק שם צז.

על כל פנים בסתם גזילה מבואר כאמור כי מהרגע מגזלה אין לו חיובים נוספים מעבר להשבת הגזילה או שויה[12]. והנה בא הטור בשם הרמ"ה בחושן משפט סימן שס'ג ומחדש כי אם השכירה לאחר משלם הלה את השכר לבעלים. וכן פסק הרמ"א שם סעיף ה'. ותמה הבית יוסף הרי כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, "מה לי עשה בה מלאכה לעצמו מה לי השכירה לאחר".

אם כי גדר: "כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה" אינו נהיר לי לעומקו. נראה שזהו מחסום מפני תביעת הנאה של הנגזל כלפיו, שכן ב"שלו" הוא מרויח. כל זה כשהוא עושה מלאכה בגזילה, אך בנידון דידן מדובר בהשכרה לאחר כשיש אחר שמשלם דמי שכירות, והשאלה אינה אם יש חיוב אלא למי מופנה אותו חיוב; כאן אומר הרמ"ה כי זכותם של הבעלים עדיפה על פני זו של הנגזל, שכן הרווח בא מגוף הגזילה השייכת לבעלים[13]. כך יש להכין כוונת הרמ"א ב"דרכי משה" שכותב בתוך דבריו: "דהא השוכר לא שכרה מתחילה אלא ליתן השכר ולכן השכר שנותן מגיע לבעלים".

משכיר בית שאינו שלו

במקרה זה אין למשכיר שום זכות בבית, אף לא כגזלן, שכן קרקע אינה ניגזלת, והרי הוא כזר שמשכיר נכס של אחר.

בפשטות יש לומר כי הסכם השכירות עם המשכיר בטל, והשאלה היא אס קיים חיוב כלפי הבעלים, אם הבית עומד להשכרה נמצא שדר בבית של הנגזל ומשלם לו, שכן זה נהנה וזה חסר, כך מבואר בגמרא כ"ק כא., כאמור אנו מתעלמים מן ה"גזלן", ולכן אם שכר ממנו בדמים יתרים אין השוכר משלם יתרון זה לבעלים, ולהיפך, אם שכר ממנו בזול, ישלם השוכר לבעלים את השכר הרגיל, שכן הבעלים פונים ישירות לשוכר בתביעה לשכר המקובל.

אם הבית אינו עומד להשכרה, מבואר בגמרא שם כי השוכר פטור, שכן זה נהנה וזה לא חסר, ה"גזלן" מצידו כלל לא זכה ב"סחורה" ולא עולה כאן ההלכה של ר' יוסי, גם אם השוכר פרע כבר למשכיר לו, אומר הנימוקי יוסף שם כי שילם בטעות והכסף חוזר לו. אך כאן בא הרשב"א ומעלה ספק, שמא יעבור הכסף לידי הבעלים, שכן אין ה"גזלן" עושה סחורה בביתו של הבעלים. וקשה הרי אין כאן "סחורה" כלל כאמור, ואולי יש לומר ככוונתו, שאם השוכר פרע כבר גמר בדעתו לשלם, ומחילה בטעות כאן שמה מחילה, בביגוד לדעת הנימוקי יוסף שם[14], שכן נהנה מן הבית והתכוון לשלם[15]. אלא שאם אכן יש "סחורה", אומר הרשב"א כי ינתן לבעלים, כי הרווח נובע מגוף הבית. ושוב יש להסביר כאמור, כי אף שהבעלים אינו חסר, אם כבר יש סחורה והשאלה היא את מי להעדיף, הוא קודם למשכיר[16].

"עשיית הסחורה" ונכס חבירו - היחס ביניהם

מכאן נעבור לשאלה השניה שנזכרה לעיל, היחס בין ה"סחורה" ו"הפרה". עד כה אמרנו כי יש "סחורה" בפנינו ואף שהשוכר או הגזלן, הוא שעשה אותה סחורה, אנו מעבירים אותה לבעלים. שכן רואים את ה"סחורה" כצומחת מגוף הנכס, ובעל הנכס הוא בעל הרווח. איננו מיחסים משקל ליוזמת עושה הסחורה, אף שלולא יוזמתו לא בא הרווח לעולם. ורואים אותו ככל מפיק רווח מנכס חבירו. ועל שאלת זה נהנה וזה חסר, עמדנו לעיל.

אולם לא כל המקריס שוים. ראשית יש לשאול מי עומד כנגד הבעלים, זר או מישהו שיש לו זכות מסוימת בנכס, ומבחינה זו יש כמובן חשיבות לשאלה אם פעל ברשות במסגרת זכותו, אם לאו.

שנית יש לשאול האם אמנם הסחורה "נובעת" אך ורק מהנכס, או שמא יש לו "שותף" לנכס בעשיית הסחורה; נכס אחר, עבודה או השקעה אחרת של עושה הסחורה.

באשר לשאלה הראשונה, כבר ראינו כי בשוכר שהשכיר לאחר ברשות אומר ה"נמוקי יוסף" כי זכה השוכר במותר, ויש להסביר כי הרווח בא מזכות השימוש שלו ולא מקנין הגוף ששייך למשכיר, ואם-כן אין השוכר עושה סחורה בפרת חבירו אלא בפרתו שלו[17].

אם השכיר שלא ברשות הרי חרג בכך מזכותו בנכס, והרווח נובע מזכות הבעלים. באשר לגזלן, אפילו נאמר שהסכם השכירות תופס כנ"ל, כבר אמרנו כי זכות הבעלים עדיפה. ורואים את דמי השכירות כנובעים מקנינם של הבעלים כנכס. אין צריך לומר שכן הוא גם ביחס למשכיר דבר שאינו שלו אף כגזלן.

באשר לשאלה השניה, יש שהרווח לא נבע רק מן הנכס, כך אומרת הגמרא ביחס למי שחרש בפרת חבירו והשביחה שדהו, שהרווח נבע גם משדהו[18], ולכן ישלם רק חצי השבח לבעל הפרה[19].

אך יש שהרווח לא נבע ישירות מן הנכס, אלא שהנכס שימש רק כלי עזר חיוני לעשיית הסחורה. כך יש להבחין, למשל, בין מי שמפיק רווח מהשכרת הנכס לבין מי שעובד עם הנכס כדי להפוך רווח חיצוני, כגון: חורש באת של חבירו ומגלה מטמון - גם עם נתעלם מבעית "כל הגזלנים..." הנעלה על הדעת כי המטמון שייך לבעל האת? יש גם שהרווח בא לא רק מהנכס, אלא גם מעבודה. שכר אדם פועל להרכיב לו ארון, והשתמש הלה במקדחה של חבירו, היקבל חבירו את כל שכר העבודה שהוסכם עמו, אף שאותו פועל עבד והזיע? מסתבר שבמקרים כאלו לא ישלם אותו עושה הסחורה לבעל הנכס כי אם את דמי השכירות של החפץ, בלא קשר לתוצאות מעשהו ולסך הרווח שהרויח. כך נראה לי להסביר דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה ביחס לתוקף עבדו של חבירו, כשהלה חסר, ועשה בו מלאכה, כי לא שילם לו כל השבח שעשה עם העבד כי אם "כפועל". נראה לי שהכונה, כאילו שכרו כפועל, ובנכס - דמי שכירות הנכס[20].

אמנם יתכנו מקרי גבול. ואין לי הבחנה ברורה, למשל, נטלתי מחברת פיזיקה של חבירי וקראתי ממנו שיעור פרטי לתלמידי, ההשקעה שלי מתבטאת ב"יוזמה" ואולי בעבודה אך לא בכשרון או בזיעה.

מאידך יש שלבעל "הפרה" אין בעלות ממונית דוקא אלא זיקה אחרת. כגון: לקחתי תצלום של ילד ושלחתי אותו לתחרות פרסים לפרסומת על משחת שיניים, וכמובן זכיתי, היש לאדם בעלות במובן כלשהו על תמונתו?[21]

פרובלמטיות כזו עולה גם בדוגמא האחרונה שנראה לי בהקשר לדינו של ר' יוסי.

שומר חינם שמסר לשומר שכר

שומר חינם שמסר לשומר שכר ונגנבה הבהמה, שומר השכר למי משלם? תוספות בב"ק יא. ד"ה "לא" אומר בפשטות כי לר' יוסי אף כאן דמי הפקדון ינתנו לבעלים. למה[22]?

בשומר חנם לעומת שוכר שבמשנה בב"מ שם. יש להקל ולהחמיר. מחד זכותו בנכס פחותה שכן לשומר חנם אין שום קנין בפקדון, ומבחינה זו אכן הוא עושה סחורה בפרתו של חבירו. אך מאידך כאן הוא השקיע בשלמו לשומר, זאת בניגוד לשוכר שרק מסר לשואל. ואם כן אולי אפשר לומר שהרווח, דמי הפרה, נובעים מאותו תשלום, והוא יעשה סחורה בפרתו שלו[23].

מכאן דנו רבים בשאלת ביטוח רכושו של אחר. שומר מבטח נכס של המפקיד. נאנס השומר ומקבל דמי ביטוח, למי הכסף? בין היתר עוסקים האחרונים בשאלה האם עשה סחורה בנכס חבירו או שמא נאמר שה"סחורה" נובעת מתשלום הפרמיה שהיא מכיסו של השומר.

כאמור לא נעסוק בדברי האחרונים בנידון[24], אלא רק נעיר דבר אחד. יש פוסקים שיש לפשר ביניהם עקב חילוקי הדעות בנדון. אך אפשר שלחלוקה יש בסיס הלכתי - לא רק כפשרה, כאשר שניהם שותפים בעשיית הסחורה, וכפי שהגמרא אומרת ביחס להשבחת שדהו מחרישה בפרת חבירו.

לענין זה של חלוקת הרווח בין בעל הרכוש והמשקיע יש עוד לעיין בסוגית "יורד לשדה חבירו", "אומן קונה בשבח כלי", "הוסיפו לו לשליח" ועוד.

כמו כן לא נידונה כאן שאלת מעכב כספי חבירו ומרויח בהם (חו"מ סי' רצ"ב סעיף ז')

בלחץ הזמן והעורך כאן נחתום,

ובע"ה עוד מועד לחזון.