אשר יעשה אותם האדם וחי בהם / הרב אליקים קרומביין

כאשר יש התנגשות בין חיי אדם לבין מצווה כלשהי, ההלכה נוקטת באחד משני פתרונות. בדרך כלל היא קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, ולפעמים היא אומרת יהרג ואל יעבור. לכל אחת משתי ההכרעות מקור משלה בכתובים. נעמוד כאן על השאלה: כיצד להבין את ההכרעות האלה מבחינה רעיונית? כפשטות היה נראה שלפנינו שני ערכים שונים ומנותקים - המצווה והחיים - ששניהם רצויים, והפיתרון למאבק ביניהם הוא בגדר: "כל דאלים גבר", דהיינו - הערך שרצוי יותר הוא זה שמתגבר. אולם לכשנתבונן, נראה שהתורה מגיעה לשתי ההכרעות לאו דוקא מתוך עימות, אלא בדרך של הרמוניה ואיחוד בין שני הערכים.

אם מדובר בהלכה של פיקוח נפש למשל, היה ניתן לפרש שכביכול הקב"ה מעונין בשמירת החיים יותר מאשר בשמירת התורה, ולכן פיקוח נפש מתגבר על כל מצווה, לפי זה, כאשר חז"ל דורשים: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - ולא שימות בהם", הם מוציאים את הפסוק מפשוטו. פשוטו של מקרא זה: עשיית המצוות מביאה לידי חיים. ואילו מדרשו: אשר יעשה אותם האדם, בתנאי שיחיה בהם.

אבל לא כך לימדנו הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב), בהסבירו את הדין של פיקוח נפש: "שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". לפי הרמב"ם, הדין של פקוח-נפש הוא בעל משמעות רחבה מעכר להלכה של פקוח נפש עצמה. דין זה מלמד כלל חשוב ועקרוני לגבי כל התורה - אותה תורה שנדחית על ידי פקוח נפש דהיינו, שמשפטיה הם רחמים וחסד ושלום בעולם. אם התורה והחיים הם ערכים מנותקים, כיצד אפשר להגיע למסקנה הזאת? הלא השנים נפגשו כאן רק במקרה, במסגרת ההתנגשות ביניהם; ואיך ילמד האחד על חברו? ברי שהרמב"ם לא תפש את הדין של פקוח נפש כעניין של עדיפות. לדעתו, גם לפי הדרשה של חז"ל, בשאר המקרא "וחי בהם" בפשוטו. החיים הם אכן המטרה של עשיית המצוות - על ידי המצוות, החיים נעשים טובים, קדושים, ובעלי תוכן. אלא שבאו חז"ל והסיקו מכך מסקנה מעשית. במצב ששמירת המצוות מניאה לכליון החיים, מובן מאליו שבכגון זה המצווה לא נאמרה. במקרה כזה, המצווה היתה מביאה לתוצאה הפוכה ממטרתה האמיתית - להשמדת החיים, ולא להעלאתם.

אולם מה בדבר אותם מקרים שבהם דורשת התורה את ההקרבה המוחלטת - ייהרג ואל יעבור? פה סבורים אנו לומר שהפער בין דרישת החיים לבין תביעת התורה אינו מתגשר כלל. לכאורה, החיים דורשים קודם כל את המשכם, ואם התורה מכתיבה את הפסקתם, פירוש הדבר שהחיים נדחו הצידה למען מטרה נעלה יותר. כך היו סבורים גם תלמידי רבי עקיבא - עד שרבם, בשיעורו האחרון לימדם אחרת (ברכות סא:).

התלמידים עמדו נסערים ואחוזי אימה למראה רבם המקדש שם שמים בגופו. אבל עיני הרב היו נתונות למראה אחר, הן הבחינו בזהרורי שחר הבוקעים ממזרח. התאזר רבי עקיבא גבורה וקרא קריאת שמע באהבה כמדי יום ביומו. התלמידים הוכו תדהמה. "רבינו!" קראו מגרונות חנוקים, "עד כאן?!"

על מה השתוממו התלמידים? נראה שרבי עקיבא היה פטור מקריאת שמע באותה שעה.* אמנם, נהגו חכמים לקרוא קריאת שמע אפילו בנסיבות של פטור. אבל מקור מנהג זה הוא המעשה של רבן גמליאל, שקרא קריאת שמע בליל חתונתו באמרו: "איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת". טעם זה אינו שייך כמי שמוסר עצמו על דברי תורה במחירם של יסורי שאול. מי שסורקים את בשרו במסרקות ברזל – כלום זקוק הוא לקבלת מלכות שמים אחרת? שעה זו היא כולה המלכת מלכות שמים, התבטלות לרצון הקב"ה מאין כמוה! בחיי יום-יום, מלכות שמים היתה מוסתרת אלמלא היו מכריזים עליה בפה מלא. אך מעשהו של רבי עקיבא דיבר בעד עצמו בקול רועם יותר מאלף הצהרות. מה לקריאת שמע היום-יומית ולשעה נשגבה זו שהיא בת ספירה אחרת?

נענה ר' עקיבא ואמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?" אם המעשה שלי אינו מובן לכם, סימן שאינכם מבינים נכונה את המעמד הזה של קידוש השם. נדמה לכם שכשם שחיי התנהלו עד עכשיו בדרכם הטבעית כך גם עכשיו פניהם להמשך אותה הדרך, אלמלא גזירה זו אתם תופשים את השעה הזאת כניתוק החבל בלא עת. כהפסקה פתאומית ולא-צפויה במרוצת נהר מושך. טעות בידכם, תלמידים יקרים! כך טיבו של מיתה רגילה, אבל לא של מיתה על קידוש שמו יתברך! עכשיו שהגעתי לרגע זה, התברר למפרע שכל חיי הובילו רק אליו. איגלאי מילתא שכל המעשים שעשיתי יום יום למען מלכות שמים לא היו אלא הכנה לשעה רוממה זו. המעשה של מסירות נפש אינו נשאר לבדו בספירתו העילאית בניתוק טרנסצנדנטי, אלא מעלה הוא איתו את כל החיים שקדמו לו, כאשר מתברר שהוא המסקנה המובנת והמוכרחת שלהם. דוקא שעכשיו יש להמשיך לקרוא קריאת שמע כבכל יום. דוקא עכשיו יש להדגיש שהמוות מעיד על החיים, שכולם היו בבחינת קדושת הגוף למזבח.

באותו מעמד איום התברר שתמיד שואפת התורה לקידוש החיים, אפילו כאשר היא דורשת את הפסקתם. החיים מתקדשים למפרע, ומתגלים כמוליכים אל המטרה העליונה של מסירות נפש. בבואה של קדושה זו קיימת אצל מי שמתכונן נפשית לרגע של קידוש השם, אך היא נמצאת בכל הדרה רק במי שאותו רגע עולה בחלקו בפועל, אצל אותם בני עליה בלבד שאין כל בריה עומדת במחיצתם.

"שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו". יפים ונעימים היו חיי שאול ויהונתן, מוקדשים לעם ישראל ולמלאכת הקודש היום-יומית. אכל לא טעמנו את העומק והשגב שבחייהם עד שמתו, ומותם לא נפרדו מחייהם, כאשר יצאו אנשי חיל לעבוד את עבודתם הרגילה כמו שעשו פעמים כה רבות בעבר. ואותה דרך רגילה פתאום נעלמה מעינינו במעלה ההר, והובילה לפסגות של קידוש השם. לא עשו הכנות מיוחדות, רק יצאו עוד פעם אחת, בדיוק כפי שעשו בעבר בהזדמנויות אין ספור. כמה טרגי הדבר! רק בהילקחם מאיתנו יכולנו להבין את היעוד של מהלך חייהם.

קינת דוד חוזרת על עצמה. אנשים התהלכו בקרבנו כאחדים מאתנו. ועשו את מה שכולנו עשינו, ופתאום מתברר שהם היו יחידי סגולה. מתגלה שכל הזמן היו מיועדים למשימה טראגית, שההשגחה קראה להם באופן מיוחד ומסתורי. עכשיו הם רחוקים מאתנו, במחיצה לבדם אפילו מן המתים. ולנו לא נותר אלא להתפלל שזכותם תגן עלינו.

הפסוק "וחי בהם" משובץ במקום מוזר מאד - בתוך פסוקי ההקדמה פרשת עריות בסדרת אחרי מות. וכי לא מצאה התורה מקום טוב יותר לפסוק את ההלכה של פקוח נפש, מאשר סמוך לאחד המקומות היחידים שבהם הלכה זו אינה תופשת? אלא ללמדך שאפילו בצל הגרדום אין התורה נוטשת את המטרה של קידוש החיים. אדרבה; באופן פרדוכסלי, המדריגה תליונה נרכשת דוקא כאשר החיים מוקרבים. וחי בהם, אמר רחמנא, ואף על פי שימות בהם על קידוש-השם.