דינים לבני נח / גולדשטיין דב

"תנו רבנן שבע מצוות נצטוו בני נח דינין וברכת ה'... אמר ר' יוחנן דאמר קרא: 'ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל'. ויצו - אלו הדינין וכן הוא אומר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו'.... כי אתא רבי יצחק תני איפכא; ויצו זו עבודת כוכבים, אלקים זו דינין, בשלמא אלקים זו דינין דכתיב ונקרב על הבית אל האלקים... דינין בני נח איפקוד, והתניא עשר מצוות נצטוו בני ישראל במרה שבע שקבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושנת וכיבוד אב ואם... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה, אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין? אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות, אכתי והוסיפו בדינין מבעי ליה...". (סנהדרין נו:).

מלשון הגמרא אנו רואים בברור שיש חילוק בין רמת החיוב של דינין לבני נח לבין רמת חיוב בישראל, וזה מתבטא בדיני קנסות - "קנסות לא משפט נינהו וקנסינן ליה מפי מדיניה". עלינו לדון מהו מקור חיוב זה של אומות העולם לעשות דין צדק, האם המקור הוא אלקי כשל ישראל (והזהות מתבטאת גם בפרטי הדינים לפחות חלקית), או שמא רק מקור הסמכות הינו אלקי בעוד שפרטי הדינים וגזריהם נקבעו ע"י המלכים המושלים - במסגרת טבעית אנושית[1].

לדעת הרמב"ם החיוב של בני נח כמצות דינים: "חיבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו" (הלכות מלכים פ"ט הי"ד). כלומר לדעתו יש חיוב אלקי לדון, אבל זה רק לגבי שש המצוות האחרות. מה עם הצרכים הנוספים? על זה הרמב"ם לא כותב דבר, ומכאן משמע שאיך חיוב אלקי וכל הצרכים הללו יהיו נדונים במסגרת אנושית טבעית.

אבל, לדעת הרמב"ן החיוב הזה מורחב מאוד: "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין... וכיו"כ כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה..." (בראשית פרק ל"ד פסוק י"ג), כלומר לדעת הרמב"ן נראה ברור שיש מצוה כללית אלקית לדון והם שואבים את סמכותם מהבורא.

בהבנת מחלוקת זו שבין הרמב"ן לרמב"ם נחלקו ראשונים ואחרונים, ואנו נביא דעות מספר כהסבר שיטתם.

יש המבינים בדעת הרמב"ן שהוא סובר שאומות העולם קבלו מהבורא מצוות רבות הכוללות בתוכן מצוות שבין אדם לחבירו, ובזה החיוב שוה לזה של ישראל. וכותב "העינים למשפט": "אך דעת הרמב"ן שם שחייב לדון דין תורה בכל הנ"ל כישראל" (סנהדרין נו:). הרמ"א בתשובותיו (סימן י') אף מבין שכל זה קשור ללימוד בגמ', אם לומדים כר' יוחנן או כר' יצחק את מצות דינים. וכך מסביר החת"ס[2] את דברי הרמ"א: "אלא שהרמ"א מסופק אי הצווי הוא שכל שהמלך בעצמו יחקוק לו משפטים על כל פרט ופרט לפי חפצו ואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה כי כן יסד הקב"ה שיחקקו להם דין ונמוס באונאה והשגת גבול ... או דילמא שהם מחוייבים לדון ממש בדין תורה בשומרים ובגניבה..." (הסבר ראשון - דעת ר' יוחנן ושני - דעת ר' יצחק). והרמ"א פוסק כר' יצחק, והוא אף מבין שלרמב"ם בשבע המצוות עצמן החיוב הוא כשל ישראל ולרמב"ן היקף החיוב מורחב יותר.

לדעת החת"ס אין מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, אלא שלדעת הרמב"ם הכל כלול באיסור גזל ולרמב"ן במצות דינים.

אך, נראה שכל זה מאוד מרחיק לכת הן בהבנת הרמב"ם והן בהבנת הרמב"ן, דהינו שנאמר שלדעת הרמב"ם אכן יש חיוב לדון בשבע המצוות וזהו חיוב מאת הקב"ה, וללא הכונה של התורה כיצד ואיך לדון, אלא שהחיוב נמסר למלך כצו כללי. בעוד שלדעת הרמב"ן הסמכות לחוקק חוקים גם בשאר מצוות שבין אדם לחבירו ניתנת למלך מאת הבורא, אכל, ללא ירידה לפרטי הדינים וקביעה שהכל כדיני ישראל. סברא זו מובאת בערוך השלחן העתיד כסברא פשוטה: "ופשוט הוא דדיניהם אין הכונה כדיני תורה שלנו אלא נמוסיות..". (הלכות מלכים סימן ע"ט, סעיף ט"ו).

שיטה מעניינת שכנראה אינה מקבלת את השיטות שהובאו לעיל היא שיטת בעל ספר החינוך (מצוה תט"ז) הסובר שהמצוות הן מצוות אלוקיות מוחלטות והכל כדיני ישראל, אלא שכל שאר המצוות כלולות בתוך הז' מצוות שנתנו לבני נח. (אולי מספר מצוות יצאו מהכלל הזה כגון צדקה...), וכל המטרה בנתינת מצוות כה רבות לישראל כדי לזכותם ולהרבות את זכויותיהם: "ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד, כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות אבל יש בהן פרטים הרבה... וכן ענין ע"ז כלו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתין עליה. וכמו כן נאמר אחרי שהזהרו בענין הגזל שהזהרו ג"כ ככל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" אל האם והאחות וכל השאר... אבל בישראל אין הענין כן שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצוות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים. וכל זה זכות וטובה לנפשינו, שכל העושה מצוה אחת - קונה לו פרקליט אחד".

א"כ לדעתו א"א לומר שיש חילוק בין ישראל לעמים, אלא שהצווי שוה ורק לישראל הוא מפורט יותר למצוות אבל האיסורים שווים.

בגמ'[3] מובאת דעת עולא הסובר שבני נח קבלו עליהם שלושים מצוות, ולפיו אין הכונה דוקא לגבי תוכן הצווי, אלא שפרטי ז' המצוות רבים יותר וכשאר תחומים אין נגיעה ורק המסגרת מורחבת מעט יותר מאשר המסגרת המצומצמת של ז' המצוות שבהן בלבד נצטוו לדעת הרמב"ם.

לסיכום: העולה מדברינו אלה - שיטת החינוך שלאומות העולם יש חיוב מורחב של מצוות כשל ישראל נראית כחריגה יותר, ונראה יותר ההסבר הכללי יותר הן כדעת הרמב"ם והן כדעת הרמב"ן שאין חיוב אלקי התובע מבני נח לקיים את מצוותיהם כמשפט של ישראל, אלא שיש ז' מצוות מוגדרות. ומעבר לזה לדעת הרמב"ם עשיית סדר בכל התחומים שייך למשפט הטבעי בעוד שלדעת הרמב"ן גם אם זה שייך למשפט הטבעי יש חיוב עקרוני במצוות שבין אדם לחבירו, אלא שפרטי הדינים נתנו למלך והוא שקובע אותם, ואת סמכותו הוא שואב מהקב"ה. בהשואה לחוקות האחרות אין מקום לנתינת דינים ספציפיים מהבורא ורק הסמכות שלו לקבוע חוקים ודינים נתנת מהבורא.

היוצא מדברים אלו שלמעשה חוקי אומות העולם באים כדי לתקן את החברה.

ולסיום נוסיף את דברי הרב קוק זצ"ל שמבחין בין דיני ישראל לדיני אומות העולם:

"עלינו להגיד כי יש הבדל בין דינים של בני נח לדיני ישראל, כתיב: 'והוא ישפוט תבל בצדק'. במשה נאמר 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל', מה הוא הפרש בין 'ישפט תבל בצדק' ל'צדקת ה' עשה'? הדינים של בני נח הם לשם תיקון החברה, לזה מספיק דין של צדק, אבל אין בזה קשר עם הצדק העליון, הדינים של ישראל נלקחו מן צדקת ה' וצריכים להיות מתאימים להצדק העליון. ומשום זה אמרו חז"ל: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, אולם כשם שאיתערותא דלעילא זקוקה שאיתערותא דלתתא, כן הצדק העליון אינו יכול להופיע בלי הצדק של המשפט אשר הנהו לשם תקון החברה." (שמועות הראי"ה, פרשת ויגש)



[1] מח' זו שבין האמוראים מהוה פתח לאחרונים לדון בדבר משמעות החיוב שהרי "ויצו" פרושו חוקים נמוסיים, בעוד שהלימוד מ"אלוקים" משמעו לדון במשפטי התורה (עין לעיל), אכל הנציב סובר שלכו"ע אינם מצוים על פרטי הדינים בדיני התורה אלא להעמיד להם שופטים שידונו לפי חוקיהם (שאילתות, שאילתה ב' בהעמק שאלה).

[2] חלק ו' בליקוטים סי' יד, ועין עוד במרגליות הים סנהדרין נו: (ט-יא).

[3] חולין צב. ועין שם הגהה מהרב רנשבורג.