מצות הפרשת תרומות ומעשרות ונתינתם / אברהם רוזנברג
נאמר בתורה: "כי את מעשר בני-ישראל אשר ירימו ל-ה' תרומה, נתתי ללויים נחלה" (במדבר י"ח, כא ), וכן "ראשית דגנך תירשך ויצהרך... תתן לו" (דברים י"ח, ד). התורה מצווה אותנו בפסוקים אלו להפריש תרומות ומעשרות וליתנם לכהן וללוי. ונשאלת השאלה האם מצות הפרשת ומצות נתינה אלו הן שתי מצוות נפרדות, או שזאת מצוה אחת בעלת שני חלקים: הפרשה ונתינה.
ספר החינוך מסביר שהקב"ה ציווה שנפריש תרומות ומעשרות: "לפי שהדגן והתירוש והיצהר הם עיקר מחייתן של בריות. והעולם כולו לקב"ה הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך-הוא, ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העוסקים תמיד במלאכת שמים" (מצוה תק"ז ). רואים אנו שספר החינוך נותן טעם להפרשה וטעם לנתינה, והשאלה הנשאלת האם משום כך אלו שתי מצוות נפרדות.
שאלה עקרונית זו שנויה במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן:
הרמב"ם בספר המצוות (שורש י"ב) כותב שזאת מצוה אחת וכך הוא אף מונה זאת כמצוה אחת במנין המצוות. הרמב"ן חולק ומונה אותן כשתי מצוות נפרדות (מצוות עשה קכ"ז וקכ"ט).
בירור שיטת הרמב"ם
לדעת הרמב"ם שנתינה והפרשה כלולות במצוה אחת, יש מקום לברר מהו היחס בין שני חלקי המצוה.
ניתן לומר שההפרשה היא עיקר המצוה כדי שנזכור את בוראינו, וכיון שאין מה לעשות במה שהופרש, ציוונו הקב"ה ליתנו לכהן. ויתכן שהנתינה היא עיקר המצווה, לפי שרוצה הקב"ה לפרנס את משרתיו ולכן ציווה אותנו להפריש כדי שיהיה לנו מה לתת לכהנים. ואפשרות נוספת היא שלשני חלקי המצוה משקל ותוקף שוה.
הרמב"ן הסובר שאלו שתי מצוות נפרדות מוכיח זאת מברכת ההפרשה:
א. אילו היתה זו מצוה אחת היינו מברכים לפני הנתינה, לפי הכלל שכל מצווה שעשייתה אינו גמר מלאכה (כגון: עשיית תפילין) אין לברך, וכיון שחכמינו קבעו שיש לברך בשעת הפרשה, למדנו שהפרשה היא מצוה בפני עצמה.
ב. הכהנים עצמם מברכים בהפרשה אע"פ שאינם נותנים, ואילו לא היה מצוה אלא הנתינה בלבד, הם היו פטורים מחיוב זה.
מראיות הרמב"ן נגד הרמב"ם נראה בבירור שהוא הבין שלפי הרמב"ם הנתינה היא עיקר המצוה ולכן יש לברך לפניה, והכהנים שאינם נותנים לא היו צריכים לברך כלל. ה"מגילת אסתר" הבין אף הוא שהנתינה היא עיקר המצוה, ואת ראיות הרמב"ן דוחה הוא. שכן על הראיה הראשונה שהביא הרמב"ן מסביר ה"מגילת אסתר" שהכלל שיש לברך בעיקר המצוה לא תופס כאן, כיון שבנתינה אין מקום לברך על ההפרשה שכבר נעשתה. ולברך על הנתינה גם כן אי-אפשר כיון שכהנים משלחן גבוה קזכו, והוא אינו נותן משלו כלום. ולגבי טעמו השני של הרמב"ן מסביר ה"מגילת אסתר" שבכהנים יש רק הפרשה. ואילו ישראל חיב בהפרשה כדי לצאת ידי חובת המצוה. ה"מחנה אפרים" ואחרונים נוספים מבינים שלפי הרמב"ם עיקר המצוה היא הפרשה, ולפ"ז לא קשים דברי הרמב"ן, כיון שברור שהברכה צריכה להיות קודם ההפרשה שהיא עיקר המצווה.
שאלת הכמויות
שנינו במסכת פאה:
"אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר חצי קב קב, וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה... מצוה זו האמורה בכהנים ובלווים ובישראלים" (פרק ח', משנה ה-ו).
בביאור הפסקה האחרונה נחלקו המפרשים:
הר"ש הבין שהכונה היא לכהנים עניים, לויים עניים וישראלים עניים כלומר שמשנתנו באה להשמיע שכשנותנים מעשר שני לכהנים עניים ללויים עניים, אף על פי שהם מקבלים גם תרומות ומעשרות, אין פוחתין להם מהשיעור האמור לעיל. הרמב"ם מבאר שכונת המשנה ללמד שכל אחד מהם כשהוא מחלק מעשר שני בגורן לא יפחות מהשיעורים הללו, כלומר שגם הכהנים והלווים, המתפרנסים מתרומות ומעשרות חיבים לתת מתבואתם מעשר שני לעניים, ולא יפחתו מן המדה הקצובה.
על שני פירושים אלו קשה מדוע הייתה הו"א שיש הבדל בין הכהנים, הלווים והישראלים לענין מעשר שני. הרא"ש מסביר שכונת המשנה אינה למעשר שני בלבד, אלא כהנים לתרומה, לוים למעשר ראשון וישראלים למעשר עני. יוצא שלפי הרא"ש יש בתרומות ומעשרות שיעור נתינה המפורט במשנה. המקור לשיעור זה לדעת רש"י (עירובין כט. ד"ה "אין פוחתין ") והתו"ס רי"ד (קידושים נח: ד"ה "חיטה") נלמד מהפסוק "תתן לו" שצריך שעור נתינה שתספק אותו. גם הר"ש והרמב"ם שאינם לומדים את השיעורים המפורטים במשנה לענין תרומות ומעשרות, יכולים לסבור ש"תתן לו" מלמד על שיעור נתינה של כזית (עין מנחות ס.) או שוה פרוטה (גיטין כ.).
להלכה נפסק כשמואל הסובר שחיטה אחת פוטרת את הכרי (קידושין נח :, ואע"פ שהגמרא שם תולה זאת במחלוקת תנאים, מסקנתה היא: "ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל...".
רואים אנו שישנו הבדל בין שיעור ההפרשה שם חיטה אחת פוטרת את הכר, לשיעור נתינה שהוא כזית, שוה פרוטה או חצי קב. לפי תוס' (מנחות פ. ד"ה "מי") לא ניתן לחלק בין שיעור הפרשה לשיעור נתינה, שכן הוא מקשה "אמאי חיטה אחת פוטרת את הכרי, ניבעי כזית כנתינה דשמעתין " ואינו מחלק בין שיעור הפרשה לשיעור נתינה. התוס ' רי"ד סובר שעקרונית שיעור הפרשה שונה משיעור נתינה. ואעפ"כ סובר שמצוה להפריש כמות גדולה יותר - כדי שיוכל לקיים אח"כ מצוות נתינה. אם הפריש חטה אחת תקן אמנם את הכרי והוציאו מידי טבלו, אך לא יוכל לקיים מצות נתינה, לכן מצוה להפריש שעור נתינה. ה"מעדני ארץ" הבין שלפי התוס ' רי"ד אין אפילו מצוה להפריש שיעור נתינה, אלא אם ירצה לקיים מצות נתינה, יפריש שיעור נתינה בנפרד.
קימת אפשרות נוספת לומר ששעור הפרשה שונה משיעור נתינה. בדומה לדין של היתר מצטרף לאיסור, שלפי אחת ההבנות בדין זה ההיתר נשאר היתר והאיסור נשאר איסור. ואעפ"כ האוכל כזית מתערובת זו לוקה, כיון שהייתה כאן אכילת איסור והיה מעשה אכילה, למרות שאין הכל איסור בכזית בתערובת הכל מצטרף.
לסיכום: ראינו ג' שיטות עקרוניות ליחס שבין שיעור הפרשה לשיעור נתינה: שיטת תוס' שמקשרת ביניהם לשיעור שוה, שיטת רש"י שמחלק ביניהם ושיטת תוס' רי"ד שמחלק עקרונית, אך טכנית מקשר בין נתינה להפרשה.
שאלה זו, לכאורה, תלויה במחלוקת רמב"ם ורמב"ן שהוזכרה לעיל. אם זו מצוה אחת שיעור שני חלקיה צריך להיות זהה. ואילו אם אלו שתי מצוות - גם השיעור יתכן שיהיה שונה. אך אין הדבר הכרחי, שכן אף אם נאמר שאלו שתי מצוות נפרדות, יתכן ששעורם אחד כיון שבודאי ישנו קשר וזיקה ביניהם.
הטיפול בתרומה עד הנתינה
הגמרא בחולין (קלד :) מסיקה שכיון שישנה מצוות נתינה, יש חיוב על הבעלים לשכור פרה היכן שאין כהן: "אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב, ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה", ובתוספתא (תרומות פרק י') מפורש שחיוב זה הוא תקנת חכמים "מפני חילול ה'". ונראה שההבדל בין הבבלי לתוספתא נעוץ בדיון לעיל. לפי הגמ ' בחולין יש שתי מצוות נפרדות - מצות הפרשה ומצות נתינה, וכל עוד שלא נתנו לכהן יש עליהם אחריות מדין חיוב בעלים, ולפי התוספתא שתי המצוות נעשות ברגע ההפרשה, ולאחר שהפרישו אין הבעלים חייבים יותר באחריות התרומה, וזו תקנת חכמים שיביאה לעיר "מפני חילול ה'". ואמנם הרמב"ם פוסק לשיטתו שזו תקנת חכמים מפני חילול ה' (הלכות תרומות פי"ב, הלכה י"ז), אולם לפי ההבנה ברמב"ם שזו מצוה מתמשכת שמתחילה בהפרשה ומסתיימת בנתינה, האחריות על התרומה צריכה היתה להיות על הבעלים מעיקר הדין ולא רק תקנת חכמים מפני חילול ה', משום כך אין לנו אלא לדחות הבנה זו ברמב"ם.
הרמב"ן יכול לסבור כבבלי שישנו חיוב על הבעלים מפני שעדין לא קיימו מצוות נתינה, ואת תקנת חכמים המובאת בתוספתא יסביר שהתקנה באה כדי שיוכל לקבל שכר על ההבאה ואין בזה משום מסייע בבית הגרנות.
המפריש תרומות ומעשרות על מנת שלא ליתנם לכהן וללוי
לכאורה שאלה זו תלויה אף היא במחלוקת הרמב"ם ורמב"ן, וכך אף מסביר ה"מגילת אסתר" (שורש י"ב) שלפי הרמב"ם אם הפריש תרומה ומעשר וחלה, ואין בדעתו ליתנם לכהן או ללוי אין כאן שום מצוה, אפילו לא מצות הפרשה. כיון ששני הדברים קשורים - אם בהפרשה לא התכוון לתת גם לכהן, גם הפרשה אין כאן. אולם הרב פרנק (כרם ציון, אוצר התרומות הר צבי חלק א') חולק וסובר שלכו"ע קיים מצות הפרשה אע"פ שבזמן ההפרשה לא התכוון לתת, וזאת היות שהיתה לו שעת הכשר לקיים מצוות נתינה. כדין התורם מן הטמא על הטהור שתרומתו תרומה, אע"פ שלא מקיים מצות נתינה - כיון שהיתה לו שעת הכשר.
לסיכום:
למחלוקת העקרונית בין הרמב"ם והרמב"ן, האם מצות הפרשה הן שתי מצוות או מצוה אחת (שעיקרה נתינה או הפרשה) יש לכאורה כמה נפקא -מינה:
שאלת הברכות.
שאלת הכמויות.
חיוב הטיפול בתרומה עד הנתינה.
הפרשת תרומות ומעשרות על מנת שלא ליתנם לכהן וללוי.