בענין לא תחסום שור / מרדכי ברגר

איסור חסימת בהמה בשעת מלאכה מפורש בתורה (דברים כה, ד'): "לא תחסום שור בדישו". היות והתורה סמכה לאו זה לפרשת מלקות, למדו חז"ל שלאו זה הוא הבניין אב לכל הלאוים שעליהם לוקים (מכות יג :). במאמר זה, נשתדל בע"ה לעמוד על טעם האיסור, אופיו והיוצא מזה.

טעם האיסור

א. ניתן לאמר שהאיסור נובע מדין צער בעלי-חיים [1] , יתכן שזהו הפשט בחקירת הגמ' צ.: "בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו, משום שמעלי לה הוא והא לא מעלי לה, או דילמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא ", אמנם מסקנת הגמרא היא: "משום דמעלי לה", ולכאורה זה שולל את המושג של צער, אך עדיין ניתן להגיד שהתורה אמנם הקפידה על צער בעלי חיים, אך צריכים לצרף גורם של הנאה כדי להתחייב. ולא יתכן שהתורה תחייב להאכיל אוכל לבהמה שממנה תצא תקלה. צער אינו נמדד במישור הפסיכולוגי, אלא צריכים שתהיה גם הנאה (או צער גופני) כדי לפסוק דין על פי מושג זה. לפי זה מאוד מובן מדוע אי אפשר לקצוץ עם בעל הבהמה ולשלם לו ע"מ שהבהמה לא תאכל (משנה דף צג.). אך אם נאמץ את התפיסה שלא תחסום מבוסס על צער בעלי-חיים, צריכים להסביר כל מקרה שיש פטור של לא תחסום, למשל, בדש בתרומה ומעשר שאין איסור לא תחסום, ואם צער בעלי-חיים נאמר כאן, איזה הבדל יש לבהמה מה היא אוכלת. ויש להסביר שיש כאן התנגשות בין צער בעלי-חיים לבין איסור האכלת תרומות ומעשרות לבהמות. לאור זה, ניתן להגיד שאין כאן רק פטור של לא תחסום אלא יש מצוה לחסום את הבהמה. איסור האכלת תרומות ומעשרות לבהמה גובר על דין לא תחסום או צער בעלי-חיים [2].

ב. ספר החינוך (מצוה תקצ"ו) מציג את שורש המצוה כגמילות חסדים גם לבהמות: "ללמד עצמנו להיות נפשנו יפה... ורודפת אחרי החסד והחמלה, ובהרגילנו על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו לחוס עליהם לחלק להם חלק מיגיעת בשרן, בהרגל זה להיטיב אל בני-אדם... לשלם שכרם בכל אשר יעשו טוב... וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר". אמנם החיוב הזה המתחיל בחיוב גמילות חסדים (או צער בעלי-חיים כדלעיל) הופך להיות חיוב ממוני, ולכל הפחות לדברי רב פפא. הגמרא בדף צא. דנה למה מי שעבר וחסם בהמה בשעת מלאכתה לוקה וגם משלם. הרי זה נוגד את הכלל שאינו לוקה ומשלם. ומתרץ רב פפא ששני החיובים אינם מתחילים באותו זמן. החיוב (או ההיתר) לאכול מתחיל בזמן המשיכה או בלשון רב פפא : "...משעת משיכה חייב לה במזונותיה", וחיוב מלקות מתחיל רק בשעת האיסור. זה אינו דומה למצב של חוסם פועל, שם הגמרא (פח.) אומרת שאם חסמת פועל פטור.

ג. הגמרא בפח: משוה את הדין של רשות לפועל לאכול בזמן מלאכה לדין של בהמה, ומנסה ללמוד דינים זה מזה. א"כ ההיתר הבסיסי לאכול נלמד מהפסוק "כי תבוא בכרם רעך" (דברים כ"ג פסוק כ"ה), אע"פ שיש הבדלים בדין לא תחסום כמו שציינתי לעיל.

מעשה העברה

שאלת המפתח להבנת מעשה העברה היא האם האיסור הוא לחסום בשעת דישה (כלומר בשעת מלאכה, ראה פרק י"ג מהל' שכירות הל"ד) או לדוש בבהמה חסומה, או שהאיסור הינו צירוף של הדישה והחסימה. ההשלכות בשאלה זו הן בדין התראה, מי לוקה במקרה שאחד רק חסם והשני דש וכדומה, וכן בענין כמה ספקות שנדון בהם להלן.

א. האיסור לדוש בפרה חסומה:

בברייתא ב"מ צ: נלמד: "החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה, אלא דש ומנהיג בלבד". רש"י מפרש שהחוסם לא דש ואח"כ בא בן-אדם שני ודש בפרה חסומה זו, לוקה הדש ד"לא תדוש בחסימה קאמר רחמנא". וכן הטור (חושן משפט סימן פ. של"ח) פוסק להלכה שהדש, אפילו אם חסמה אחר לוקה. אמנם, הריטב"א על אתר אומר שיש איסור דרבנן על החוסם לבד.

הירושלמי בתרומות (פרק ט' סוף הלכה א') מביא את דברי ר' זירא: "מאי לא תחסם שור בדישו, לא תדוש בשור חסום" [3].

בגמרא לפני כן יש ספק שלא נפשט והוא אם ישב לה קוץ בפיה או רבץ לה ארי מבחוץ מהו. שאלת הגמרא לכאורה סותרת את הנחתנו שהאיסור הוא לדוש בפרה חסומה. תוס' ד"ה "ישב לה קוץ" עומד על כך, ואומר שאם ישב לה מאליו אולי זה כחלתה ואין לאו לא תחסם. אמנם האיסור הוא לא לדוש בפרה חסומה, אך ההגדרה של חסימה היא אולי חסימה בידי אדם ולא במעשה הבא מאליו.

בדף צ: הגמ' מעלה את השאלה אם חסמה בקול לוקה או לא. הדיון מתמקד בשאלת לאו שאין בו מעשה (ועוד נדון בזה להלן). הר"ש משאנץ (מובא בשיטה מקובצת) תמה למה הגמרא דברה על חסימה בקול כאילו שהעבירה היא החסימה לבד, הרי השאלה היתה צריכה להיות אם דש בשעת החסימה בקול. ומיישב שהגמרא נקטה לשון הפסוק "לא תחסום שור", אך עצם מעשה העברה היא הדישה [4].

ב. האיסור לחסום פרה שידושו בה:

כמו שאמרתי, משמעות הפסוק "לא תחסום" מראה שהאיסור העיקרי הוא החסימה. וכך משתמע מתוך הספק אם חסמה בקול הוי לאו שאין בו מעשה או לא. דברי רב פפא בצא. ש: "מילקא לא לקי עד שעת חסימה", גם מורה כך. לעומת זה, הספקות שהועלו לעיל (אם חסמה במעשה הבא מאליו) מראות שהאיסור העיקרי הוא הדישה. וכמו כן הדבר מחויב מצד הסברא, שקשה לומר שיהיה איסור לחסום פרה שבעתיד ידושו בה. ובודאי יהיה קשה להניח שילקו על לאו כזה מחמת הבעיה של התראת ספק.

ובכל אופן, מצאנו מחלוקת ראשונים בקשר לשאלה זו. הגמ' פוסקת (צ:): "החוסם את הפרה... אינו לוקה אלא דש בלבד". לכאורה מצאנו כאן דברים מפורשים שאין איסור, אלא על הדש, ואילו האחד החוסם לא עובר על הלאו. הריטב"א (החדשים) מסכים עקרונית עם גישתנו, אך קובע שיש איסור דרבנן לחסום אפילו אם לא דש בבהמה (לכל הפחות במדה שאח"כ ידושו בבהמה זו).

דעה אחרת מצאנו בדברי התוס' רי"ד. הגמרא (צ.) דנה בקשר לאמירה לנכרי באיסור לא תחסום, מה הדין אם ישראל יגיד לגוי לחסום פרת הישראל ולדוש בה [5] . וכותב התוס' רי"ד:

"ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה אז לא מחייב בעל הגורן, אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דוש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה, שלא יהא אלא מאליה היא דשה והיא רוצה בדישתה חייב החוסם, שבשני עניינים מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה, ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפינן לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא דש בה".

לפי התוס' רי"ד יש איסור דאורייתא (ולוקים עליו) לחסום פרה שידושו בה. לא ברור כיצד התוס' רי"ד יתגבר על הבעיה של התראת ספק, אך בנוסף לכך הגמ' שהובאה לעיל לכאורה סותרת את דבריו. הרי למדנו: "... אינו לוקה אלא הדש בלבד". ובעכצ"ל שהתוס' רי"ד סובר שבעבירה הזאת, יתכן שהאיסור הוא החוסם בהמה שתדוש או הדש בבהמה חסומה, אך לא יתכן ששניהם יהיו חייבים באותו מקרה. החוסם חייב אם אח"כ גוי ידוש בה או אפילו הפרה תדוש מאליה (בתנאי שניחא לו לבעלים), אך אם בר חיובא אחר ידוש בה, יתחייב רק הדש. וכמו כן צריכים להבין כדעתו שאם חסמה בקול, יתכן שהחוסם יתחייב על "מעשה עבירה" הזה אם הפרה אח"כ תדוש מאליה, אך אם הוא או אחר ידוש בה אח"כ, איננו חייב אלא הדש בה.

ג. צירוף בין החסימה לבין הדישה:

לפי דברינו עד כאן ניתן להגיד שהדש בפרה חסומה בודאי לוקה, וגם החוסם פרה בשעת דישה לוקה. הוי אומר "מעשה העבירה" יכול להיות או החסימה או הדישה. תלוי איזה מהם הוא יותר מאוחר. אפשרות אחרת ניתנה להעלות מתוך דברי הרמב"ם (פי"ג מהלכות שכירות הלכה ג'): "אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, אפילו חסמה בקול לוקה". יש מקרה בגמרא שהרמב"ם כנראה השמיט, והוא מקרה בו האחד חוסם והשני דש. ה"אבן האזל" על אתר מדייק מתוך הרמב"ם שבמקרה כזה הדש פטור. לפי הרמב"ם הדש חייב רק במדה שהוא עצמו חסמה קודם והוא מבחין בין הביטוי בבבלי: "לא תדוש בחסימה" לבין הביטוי בירושלמי: "לא תדוש בחסום" [6] . לפי הבבלי הבין הרמב"ם שצריך להיות צירוף בין החסימה לבין הדישה. מעשה עבירה הוא החסימה שיוליך לידי דישה בחסימה, אך דש בשור חסום (במעשה הבא מאליו או אפילו ע"י אדם אחר) פטור. הירושלמי חולק וסובר שהאיסור יכול להיות גם הדישה בשור שחסום ע"י אחר. אפילו לפי הבנה זו של האבן האזל, יתכן להעלות ששיטת הרמב"ם שהדש בהמה חסומה אפילו במעשה הבא מאליו, עובר על איסור דרבנן. הרמב"ם בהלכה ג' פוסק את ספק הגמרא אם אמירה לנכרי בלא תחסום אסורה או לא, וכן אם ישב קוץ לה קוץ בפיה ודש בה וכו' שאסור ואינו לוקה. לכאורה הרמב"ם כלל הבעיה של אמירה לנכרי שהיא בפשטות איסור דרבנן כישב לה קוץ שהוא ספק איסור דאורייתא. אך לפי דברנו, האיסור דאורייתא, שעליו לוקין הוא רק אם החוסם גם דש, אך מדרבנן יש איסור על הדש בהמה חסומה אפילו במעשה הבא מאליו ולכן כל הדינים האלה הן דרבנן. אמנם הרמב"ם השמיט לגמרי את המקרה שאחד חסם ואחד דש. ולפי האבן-האזל במקרה הזה ודאי שניהם אסורים, אך אף אחד איננו חייב מלקות [7].

ד. החילוקים בדין בין ההצעות השונות:

התראה, זה ברור שצריכים התראה בזמן מעשה העבירה. לפי התפישה הראשונה, ההתראה צריכה להיות לפני הדישה כשהיא חסומה. לפי התפישה השניה, ההתראה צריכה להיות לכאורה בשעת החסימה ותהיה בעיה של התראת ספק. לפי הבנתנו ברמב"ם, החסימה איננה מחייבת מלקות עד הדישה ויש מקום לדון אם צריכים התראה גם בשעת החסימה, אך בודאי יצטרכו בשעת הדישה.

אחד חוסם ודשה מאליה: לפי התפישה הראשונה החוסם לא ילקה ולפי התפישה השנייה (התוס' רי"ד) החוסם ילקה. לפי הריטב"א יש איסור דרבנן על החוסם ולפי הרמב"ם החוסם לא ילקה.

אחד חוסם והשני דש: לפי התפישה הראשונה והשניה השני ילקה. לפי הריטב"א הראשון עבר גם כן, אך רק על איסור דרבנן. אך לפי התפיסה השלישית אף אחד לא ילקה.

הספקות בחסימה הבאה מאליה: לפי התפישה השניה והשלישית שאלת הגמרא מובנת, האם באמת צריכים מעשה חסימה כדי להתחייב. אך לפי התפישה שמעשה העברה הוא הדישה, מה ספק הגמרא. ולכן צריכים להגיד שספק הגמ' הוא בהגדרה של חסימה. אמנם, האיסור הוא לדוש בבהמה חסומה אך הגדרת חסימה היא דווקא בידי אדם או אולי נגיד שגם מעשה בידי שמים מגדיר אותה כחסומה.

סיכום

העלינו אפשרויות שונות בטעם האיסורים:

א. צער בעלי חיים.

ב. גמילות חסדים (ספר החינוך).

ג. תנאי בשכירות (רמב"ם).

העמדנו אפשרויות שונות להסבר מעשה העבירה. הרמב"ם (אפשרות שלישית) מצריך שהחוסם ידוש כדי להתחייב. ראינו שיתכן (לפי התפישה הראשונה) שהדש בבהמה חסומה ילקה. וגם ראינו (לפי האפשרות השנייה) שהחוסם בהמה שידושו בה ילקה. כמובן, יתכן שאין מחלוקת הכרחית בין האפשרות הראשונה לבין השנייה, שניהם מוגדרים כאיסור לא תחסם. אין כאן דווקא מעשה עבירה ספציפי או החסימה או הדישה. אפשר להגיד שהאיסור הוא לגרום מצב של דישה בבהמה חסומה וזה יתכן באחד משני האופנים, אך הרמב"ם בודאי חולק על כך.

---