פרשיות הסמוכות זו לזו / יובל רויכמן

פרקי הנחמה בישעיהו

כשאנו קוראים את פרקי הנחמה בישעיהו (מפרק מ' ואילך) נוצרת אצלנו ההרגשה שאנו מובלים ללא כוון ומטרה. הנביא עובר מענין לענין, ללא סדר וללא שיטה, כאשר לכל ענין הוא מקדיש פיסקה קצרה בלבד. למרות שמורגשת מגמה כללית (נחמה), ואף מורגש קשר בין הפיסקאות, הכוון אינו עקבי. הקשרים הם אסוציאטיביים בלבד, כך שהם יוצרים הרגשת רציפות ותו לא.

כך עד פרק מ"ו. בפרק מ"ז, הנביא מדבר על ענין חדש לו הוא מקדיש פרק שלם: חורבן בבל. בהמשך אנו נתקלים בהרבה פרקים המוקדשים לנושא אחד בלבד (והמורכבים מפסקאות ארוכות ורציפות):

פרק נ"ב פס' יג - פרק נ"ג - עבד ה'.

פרק נ"ד, פרקים ס'-ס"ב - תיאור הגאולה (גאולת רחמים).

פרק נ"ה, פרק נ"ו פס' ט' - פרקי תשובה.

פרק נ"ז פס' ג', פרק נ"ט - שלש תוכחות.

פרק ס"ג פס' ז', פרק ס"ד - תפילה.

בעית חוסר הכוון העקבי נעשית חריפה יותר. הקשרים בין הפרקים קלושים, קיימות נימות הפוכות וסותרות בפרקים שונים.

דוגמאות בולטות לכך:

בנבואות הנחמה חוזר הביטוי: "כלם נקבצו באו לך" (פרק מ"ט י"ח, פרק ס"ד) ואילו בנבואות הגאולה בסוף הספר: "והמיתך (!) ה' אלוקים ולעבדיו יקרא שם אחר". כאן גאולה לכלל ישראל, ואילו כאן מות לכלל וגאולה רק לעבדי ה'.

הבדל זה מיצג שורה של שינויים בולטים ביחס לישראל ולגאולתם. ובדומה גם ביחס לגויים:

בפרק ס"ג: "ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי".

ובפרק מ"ה: "פנו אלי והושעו..." - הנימה שונה לחלוטין (והיא יוצאת דופן בספרי הנבואה). לא זו אף זו, אף בפרק המהוה יחידה ספרותית אחת אנו מוצאים נימות שונות (למשל: פרק נ"ט, וידובר על כך לקמן).

לסיכום:

בפרקים מ'-מ"ו (ובמידה פחותה בהמשך) אנו מוצאים רצף אסוציאטיבי של פיסקאות קצרות. הכוון אינו עקבי אם כי הנימה השלטת היא נחמה.

החל מפרק מ"ז (ובעיקר מפרק נ"ג ואילך) אנו מוצאים פסקאות ארוכות, פרקים המיוחדים לנושאים שונים. הקשרים ביניהם קלושים, וקיימות בהם נימות שונות ואף סותרות. אף כאן הכוון אינו עקבי.

לבעיות הנ"ל (בעיות סדר, רצף וכוון) שני היבטים:

פרשיות הסמוכות במקומן ורחוקות זו מזו בענינן.

פרשיות הסמוכות זו לזו בענינן ורחוקות זו מזו במיקומן.

ננסה תחילה למצוא את המפתח לפתרון כל אחד מהיבטי הבעיה.

המפתח ל"סמיכות מקום וריחוק ענין"

בספרי (בלק, סי' קל"א) מובאות דעות התנאים: "רבי אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב, ר' עקיבא אומר כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למדה הימנה". - במלים אלו הביעו התנאים את שתי הגישות העקרוניות לבעיה. בהמשך מביא הספרי דוגמאות להחלת שיטת ר"ע בספרי הנביאים: "אתה אומר: "...כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (הושע סוף פ"א), ואומר (תחילת פ"ב): "והיה מספר בני ישראל כחול אשר על שפת הים אשר לא ימד ולא יספר. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי".

וכי מה ענין זה אצל זה? "משל למלך שכעס על אשתו. שלח סופר אחד לכתוב לה גט, ועד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר שיצא סופר זה מכאן חלק, אלא אומר לו: בוא כתוב שאני כופל לה כתובתה".

ודוגמא נוספת מהושע: "כיוצא בו אתה אומר: "תאשם שומרון כי מרתה באלוקיה, בחרב יפלו עולליהם ירוטשו והריותיו יבוקעו" (סוף פי"ג). ואומר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך" (תחילת פי"ד).

וכי מה ענין זה אצל זה? "משל למדינה שמרדה על המלך. שלח המלך לפולימרכוס שלו להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב. אמר להם: טלו לכם ימים, ואם לאו הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה".

הרי שהמדרש אומר לנו: הבעיות נוצרות מכיון שאין אנו מקשיבים ל"דופק הלב" שמסתתר בנבואה. הנימות המשתנות ומתהפכות אינן חסרות הגיון, כי לא בהגיון עסקינן, אלא ביחס חי שבין הקב"ה לעמו ולעולמו. וטבעו של יחס חי שעוברות עליו תמורות והוא משתנה. המדרש קורא לנו להרגיש את בעיות הרצף, כי דוקא בהרגשתן נשמע את השינויים הדקים שבדו-שיח בין הקב"ה לעמו.

הספרי הציג לנו את המפתח לנימות המשתנות וריחוק ענין בפרשיות סמוכות. כאמור, אנו מוצאים השתנות נימות גם בתוך פרשיה אחת. גם כאן הגישה לפתרון דומה, והיא מוצגת ב"ויקרא-רבה".

במיכה (פ"ו) יוצא הקב"ה בקריאה גדולה: "שמעו נא את אשר ה' אומר: קום ריב את ההרים, ותשמענה הגבעות קולך... כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח ". ולאחר הקריאה הגדולה - קול ענות חלושה, תחנונים: "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי". והנביא מסיים: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך ".

ובדומה בהושע (פי"ב ): "ריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו".

ומה הם מעללי יעקב? "בבטן עקב את אחיו..." - הקדמה מבטיחה... "...ובאיזו שרה את אלקים, וישר אל מלאך ויוכל בזה ויתחנן לו, בית-אל ימצאנו ושם ידבר עמנו". - הללו שבחים ולא מעללים?!

יהושע מסיים כמיכה: "ואתה באלקיך תשוב, חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד". "באותו הפרק" ניבא גם ישעיה: "לכו נא ונוכחה יאמר ה'..." - שוב ויכוח (כבמיכה), ואף הוא מסיים בקריאה לתשובה ".. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו...".

עומד על מקרים אלו ר' שמואל בר נחמני ("ויקרא רבה" פרשה כז '-ו'): "בשלשה מקומות בא הקב"ה להתוכח עם ישראל ושמחו אומות העולם ואמרו: כלום הם יכולים להתוכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלן מן העולם... כיון שראה הקב"ה ששמחו אומות העולם הפכה להם לטובה. תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה וזו תוכחה, לא בא אלא להתפייס עם בניו".

רשב"ן רואה כרקע לשינוי הנימה כלפי ישראל את שמחת אומות העולם לאידם. מקור לכך אפשר למצוא במיכה:

בפ"ז פותח הנביא בנבואת תוכחה וחורבן (פס' א-ז'). ואילו בפס' י'א -י'ב הוא מנבא נבואת נחמה: "יום לבנות גדריך... יום הוא ועדייך יבוא למי אשור ועד נהר וים...", אך כאן אין המפנה פתאומי, יש פסוקי מעבר מפורשים (פס' ח'-י'): "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי... ותרא אויבתי ותכסה בוטה... ". המעבר מחורבן לנחמה בא בעקבות שמחת אומות העולם. כך המעבר המפורש במיכה, וכך מסביר רשב"ן את המעברים הסתומים.

המדרש הורנו את הדרך לפתרון בעיות מקומיות: שינויי נימה וענין באים בעקבות שנויי יחס, שלהם מניעים נסתרים. אנו ננסה להרחיב את השיטה למהלך ענינים שלם: באמצעות שינויי הנימות ושינויי הענין ננסה לגלות את דרכו של "המהלך הנבואי" בפרקים מ-ס"ו, ואת "דופק הלב" החי: את המניעים שהתוו דרך זו [1].

המפתח ל"סמיכות ענין וריחוק מקום"

אם נתבונן בפרקים מ'-מ"ו בעיון נוסף, נוכל לגלות בהם תופעה מענינת: בתוך הרצף הבלתי מסודר של הפיסקאות אנו יכולים למצוא המשכיות קטועה של כוונים וענינים שונים. נתמקד באחד מהם:

משפט העמים מופיע בפרקים אילו בכמה מקומות: בפרק מ"א פס' א-ז, שם פס' כ"א-כ"ט, פרק מ"ג פס' ט'-י"ג ובפרק מ"ה פס' כ'-כ"ה.

נשאלת השאלה: מדוע משפט העמים מקוטע ומופסק על ידי פיסקאות וענינים שונים, המסיטים את תשומת לבנו ומעלימים את המשכיותו? מדוע אין הוא מובא בפסקה אחת, רציפה ומרוכזת?

התבוננות נוספת תגלה לנו שלא זו בלבד שיש כאן המשכיות, אלא אף תהליך מתפתח: דימוי לתהליך משפטי שלם לפרטיו.

הפיסקה הראשונה (פ' מ"א פס' א'-ז') פותחת בכותרת: קריאת הקב"ה לעמים למשפט, והענות העמים, שכתוצאה ממנה נפתח המשפט: "החרישו אלי איים ולאומים יחליפו כח, יגשו אז ידברו: יחדיו למשפט נקרבה". לאחר מכן מגיש הקב"ה את "טענתו", כביכול, הקב"ה טוען לגדולתו "קורא הדורות מראש" ובכך מודגשת אפסות וטעות העמים עובדי האלילים, הגויים חרדים ואינן עונים (פסוק ב'-ז').

בפיסקה השנייה (שם פס' כ"א-כ"ט) מעודד הקב"ה את העמים להגיב, "להגיש עצומותיהם" - טענותיהם. הקריאה חוזרת שוב ושוב, אך "אין יועץ" - אין תשובה. הקב"ה נוכח באפסותם של הגויים ובחוסר יכולתם לענות (פס' כ"ח-כ"ט).

בפיסקה השלישית (פרק מ"ג, פס' ט'-י"ג) עוברים אנו משלב הטענות לשלב העדיות. תחילה חוזר הנביא ומתאר את הגויים הנקבצים למשפט. כך הוא חוזר ומקשר אותנו אל הפסקאות הראשונות לאחר ההפסקה המקוטעת, אלא שהפעם כבר "כל הגויים נקבצו" (גם בכך אפשר לראות התפתחות ועליה מודרגת). הגויים לא מצליחים להביא עדים ולגרום בכך להצדקתם בדין (פס' ט'). לעומתם מביא הקב"ה ל"עדים" את ישראל, המעידים שהקב"ה קורא הדורות מראש כפי שנטען בפיסקה הראשונה (פס' י'-י"ב). העדות מוכיחה את הטענה, בדומה למשפט אנושי.

גם הפיסקה הרביעית והאחרונה פותחת בחזרה על הראשונות כדי לגשר על ההפסקה המקוטעת. הפיסקה חוזרת ומתארת את הקריאה לעמים והאשמתם בעבודת האלילים (פרק מ"ה, פס' כ'-כ"א), אך הפעם בא מיפנה בתהליך המשפטי. לאחר שמתואר שוב חוסר האונים של הגויים, פונה הקב"ה בכעין "הצעת פשרה": לגויים ניתנת האפשרות לשוב בתשובה (פס' כ"ב-כ"ג).

לאחר שכל המשפט תואר מנקודת ראותו של הקב"ה, הנביא חוזר לנקודת ראותו הוא, ומסקנתו: "עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו. בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל". - הגויים יבושו לעתיד לבוא, ואילו ישראל יתהללו.

הרי לנו כעין משפט בשלבים: קריבה למשפט, הגשת טענות, עדיות, פשרה וסכומו של הנביא-הצופה. הפיסקאות הורחקו זו מזו כדי להדגיש את השלבים השונים. על-ידי-כך כל שלב ממוצה בפני עצמו, וההבדלים בין השלבים מתחדדים, התפתחות הענין מובלטת יותר.

משפט העמים יכול להוות דוגמא ומפתח לגישה לקטעים הסמוכים בענינם ורחוקים במיקומם.

ארבע היסודות

נסכם את המפתחות לשני היבטי הבעיה: שני ההבטים מורים על שינויי יחס.

שינוי ענין בסמיכות מקום - יחס חי שעוברות עליו תמורות.

ריחוק מקום וסמיכות ענין - התפתחות (שלבים שונים) ביחס לענין אחד.

כשנאחד את הפתרונות בשני הממדים נקבל פתרון רב ממדי וכוללני. כדי להגיע לכך, נצביע, תחילה, על ארבעת יסודות הנבואה בחלק זה, על ארבעת הענינים העיקריים בהם הנביא עוסק, כשכל שאר הענינים מסתעפים מהם, ולדעתי היסודות הם:

הגויים ואחריתם.

חטאי ישראל.

עבד ה'.

נחמה.

בתחילה (ביחוד פרקים מ'-מ"ו) היסודות הללו מעורבים זה בזה, וככל שאנו מתקדמים הם הולכים ומתבדדים, הולכים ומתחדדים.

הנביא פותח בנחמה: "נחמו, נחמו עמי". אך האמונה בגאולה עדיין לא חדרה עמוק. חטאי ישראל מעוררים ספקות, הגויים המצליחים מעוררים ספקות, ישראל מרגישים כ"עניים וכאביונים" ויראים. הנביא נלחם בספקות:

"נחמו, נחמו... כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה" - החטא נרצה ולא יעכב.

העמים אמנם מצליחים אך הם: "יגשו למשפט".

ובניגוד להם: "אתה ישראל עבדי...", "יצרתיך עבד לי".

נימות אלו חוזרות ונישנות בגונים משתנים עד פרק מ"ו. גם בקריאה הראשונית הרגשנו שיש רציפות בחלק זה. עתה נוכל לומר שיש פה מירקם, כשכל פרשיה מלמדת על חברתה ומשרה מאוירתה על חברתה.

כאשר מדגיש הנביא את אפסות העמים ואמונותיהם לעומת הקב"ה, מדגיש הוא את גדולתו של הקב"ה כ"קורא הדורות מראש" - קובע ומגיד את העתידות (בולט הביטוי היחודי לפרקים אילו - "אותיות" כדי להביע עתידות). כבדרך אגב הוא מחזק בכך גם את האמונה בגאולה.

כשמדגיש הנביא את הקשר המיוחד של ישראל לקב"ה בניגוד לעמים הוא מדגיש את הקשר "כעבדים", לעומת זאת בנבואות הגאולה בהמשך ישראל כ"בנים" ולא כ"עבדים" (הביטוי "בנים" חוזר כמה פעמים), ובנבואות הגאולה הגדולות (פרק נ"ב, פ' ס'-ס"ב) מודגש בעיקר הקשר ככלה לחתן, ואשה שמתחדש קשר נעוריה - שהוא הקשר הגבוה ביותר, הקשר של שיר-השירים.

בנבואות הנחמה בתחילה מפליג הנביא רק לעיתים רחוקות לתאורה של הגאולה ("על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון..."). בנבואות הנחמה בפרקים מ"ח-נ"ב הוא מפליג הרבה יותר לתאור הגאולה, ואילו נבואות הגאולה הגדולות מורכבות מתאור הגאולה בלבד, כאשר הסבל העכשוי מוזכר רק ברמז, ואין כל נסיונות שכנוע.

אנו רואים שהנביא ניצב נוכח הרגשת סבל וספק של ישראל, ולכן הוא פותח בנחמה ושכנוע. היסודות האחרים של הנבואה משתעבדים באופנים שונים לנחמה. ככל שהנביא מנבא, הרגשותיו מתחדדות וככל שהרגשותיו מתחדדות, ההרמוניה הפנימית המתבטאת ברציפות דבריו פוחתת. הרגשת הנחמה הולכת ומתחזקת, והנביא מפליג יותר ויותר בתאור הגאולה, אין זו גאולה בניגוד לחטא, בניגוד לחורבן, בניגוד לדין העמים, אלא:

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי..." (פרק ס"א-ס"ב). אך הרגשה מתחזקת זו, מחזקת בנביא את הרגשת סבלו של עם ישראל. הוא מרגיש עד כמה ההווה והחרבן הצפוי מנוגדים לגאולה הנפלאה העתידה. "עבדי יעקב אשר בחרתיך" הופך ל "נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי" (פ' נ"ג). דוקא אחר נבואות הנחמה הגדולות, הנביא פותח בתפילתו המרה: "אל לעד תזכור עוון... ערי קדשך היו מדבר... בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש... העל אלה תתאפק ה' תחשה ותעננו עד מאוד" (פ' ס"ג-ס"ד).

ההרגשות מתחדדות, הנחמה הולכת ומאבדת את מקומה המרכזי, פחות ופחות היא משרה מאוירתה על שאר הרגשות הנביא. ישעיהו חש עמוקות בחטאם של ישראל, כבר אינו יכול לומר "כי נרצה עוונה". תחושת החטא הולכת ומתחזקת:

בפרק מ"ו הוא מנבא: "שמעו אלי אבירי הלב הרחוקים מצדקה, קרבתי צדקתי לא תרחק". אף על פי שהנכם רחוקים מצדקה, הקב"ה יעשה צדקתי עמכם.

בפרק מ"ח: "כי ידעתי בגוד תבגוד, ופושע מבטן יקרא לך" (בניגוד ל "יוצרך מבטן" בפ ' מ"ד), אך אעפ"כ "למען שמי אאריך אפי...".

בפרק נ"ה הנביא קורא לתשובה: "יעזוב רשע דרכו ואיש עון מחשבותיו וישוב אל ה'...".

מפ ' נ"ו פס' י' עד פ' נ"ט - תוכחות. בפ ' נ"ט הנביא מתאר בהרחבה את פשעי ישראל: "...עוונותיכם היו מפרידים ביניכם ובין אלקיכם... כי כפיהם נגואלו בדם... אין קורא בצדק... פשוע וכחש בה'... דבר עושק וסרה... ותהי באמת נעדרת וסר מרע משתולל...", אלו רק חלק מהחטאים המוזכרים שם, בעקבות כך: "וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט" - אנו נזכרים בביטויים דומים במבול ובקללות בשירת האזינו, ומצפים לדין דומה.

ומיד: "וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע, ותושע לו זרועו, וצדקתו היא סמכתהו". פסוק דומה מאוד מופיע בנבואת הגויים (פ' ס"ג): "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי, וחמתי היא סמכתני". וההמשך שם: "ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי...".

ואנו מצפים להמשך דומה.

ואמנם: "וילבש בגדי נקם..".

אך במי ה' נוקם, למי הוא משלם גמול? - "... לגויים גמול ישלם" - הנקמה המיועדת מופנית "ברגע האחרון" כלפי הגויים. ואילו לישראל: "ובא לציון גואל..." - ישראל הופך לעם "שבי פשע" ומתחדשת הברית עמו.

המיפנה מזכיר את משל המלך והסופר שראינו בספרי: המלך הזמין את הסופר ולכן היה מוכרח להכתיב, אך במקום גט כתב כתובה: הקב"ה התכונן לנקמה, לכן מוכרח היה, כביכול, לנקום, אך במקום לנקום בישראל נקם בגויים.

הנחמה נידחקת : פשעי ישראל מתוארים בתיאור ארוך ונוקב, אך עדיין הנחמה והרחמים מצליחים להציל את ישראל לפני ביצוע הדין.

גם היחס לגויים הולך ומחריף. מיד לאחר הקריאה לגויים לתשובה, מנבא הנביא למפלת אלילי בבל: "כרע בל, קורס נבו... ונפשם בשבי הלכה" (פ' מ"ו). ובעקבות כך, מפלתה ובזותה של בבל עצמה: "רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל... תגל ערותך, גם תראה חרפתך...", אך עדיין סיג: "ולא אפגע אדם", עדיין המפלה לבבל בלבד ולא לכלל הגויים.

לאחר שנבואות הנחמה מגיעות למרום פסגתן (פרקים ס'-ס"ב), עובר הנביא "משבר" נוכח מציאות החטא והסבל בישראל. תחילה הוא שופך חמתו על הגויים: אין הוא מוכן ל "הלכו גויים לאורך" שחזה בנבואות הנחמה, הוא לא מוכן לקבל שישראל סובל את "חליי וחטאי הגויים" (פרק "עבד ה'" י"ג), וודאי וודאי שאינו מוכן לנבא עוד למחילה ולתשובה. הוא מנבא ש "אדרכם באפי ורמסם בחמתי... ואוריד לארץ נצחם" (תחילת פ' ס"ג).

הוא לא מוכן לשילוב בעית החטא והסבל, לנחמה הבאה אחרי ריצוי עוון, הוא זועק מרה : "העל אלה תתאפק ה'..." (פ' ס"ד).

אך במשבר החמור ביותר הוא עומד נוכח חטאי ישראל. אחרי שהנביא מבקש את ה' ומתפלל לגאולת ישראל (פ' ס"ד) הוא מגיע להכרת החטא במלואו: "נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני לגוי לא קורא בשמי" (פ' ס"ה), ישראל - לא בלבד שאינו ראוי לגאולה, אלא אף אינו מעונין בה כלל ואין העם שותף לתפילתו. והפעם אין מחילה ברגע האחרון: "ואתם עוזבי ה', השכחים את הר קדשי... מניתי אתכם לחרב, וכלכם לשבח תכרעו..." - העם אינו מקיים את שבועתו שלא לשכוח את ירושלים (תהלים קכ"ז), אלא שוכחה ואינו רוצה בה, ועל כך אין מחילה. ולא נחה דעת הנביא עד שהוא מסיים נבואתו בפסוק: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה, והיא לדראון לכל בשר".

הנביא פתח בנחמה וסיים במשבר ודין. דומים היו חייו: הוא החל לנבא בימי חזקיה, בדור שהיה ראוי לגאולה, וסופו (לפי מסורת חז"ל) בימי מנשה, בדור חוטא, ומיד מנשה אף מצא את מותו. אך לנו הוא זכור כנביא נחמה בלבד: "ישעיה כוליה נחמתא" (ב"ב י"ד:), ואין אנו מסיימים אותו כסיומו הוא, אלא ב "יבא כל בשר להשתחוות לפני". ואכן, אם נשוהו לנביאים אחרים, נגלה שאף דינו של ישעיהו - רחמים הוא.

---