אונאה במטבע / עמוס פניגשטיין

למסקנת הסוגיה בבבא מציעא דף נ: נפסק כרבא:

"פחות משתות נקנה מקח (לאלתר), יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה (שתות ויתר על שטות) בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ולאחר זמן זה הוי מחילה)".

בהבנת דין ההונאה שתי הבנות עיקריות והן:

א. דעת הרא"ש - שאונאה משום גזל, ועד שתות - כיון שאי אפשר לדייק אין זה גזל.

ב. דעת החינוך - שתקנת השוק היא שירוויחו הסוחרים עד שתות, אך יותר מכך - זהו רווח ברמאות.

הנפקא מינא הפשוטה ביניהם היא - אם מותר לאונות לכתחילה פחות משתות. לרא"ש אסור (אף על פי שגם הרא"ש עצמו הסתפק כנראה בין שתי ההבנות ופסק שירא שמים יחמיר לשני הצדדים), ולחינוך מותר.

הדין במטבע

המשנה בדף נא: אומרת: "כמה תהא סלע חסרה ולא יהיה בה אונאה, ר"מ אומר ארבע איסרות, איסר לדינר וכו '".

את דין הונאה במטבע יש להבין על רקע כמה הבדלים חשובים - בעלי השלכה לדין אונאה; בין מטבע לשאר מקח.

מטבע הוא כמעט תמיד החפץ הקונה.

למטבע ערך מדוייק מאד, שהרי ביחס אליו נקבע שווים של שאר חפצים.

דרושה מומחיות לקביעת ערכו של מטבע.

למטבע כחפץ ערך שולי בלבד, ועיקרו הוא ערך חליפי. דבר שבמידה אין בו דין אונאה, ולעולם המקח הוא מקח טעות. מקשה על כך התוספות - שלכאורה גם מטבע אפשר לשקלה ואין מקום לדון באונאתה, ומתרץ - שעיקר מטבע הוא שוויה ולא משקלה. ודבר זה נובע כמובן מהבדל זה.

שתות מקח או שתות מעות - לעיל בדף נ: נחלקו רב ושמואל אם כוונת "שתות" היא שתות מהמעות או שתות מהחפץ הנקנה. כאשר ברור כי לשתות מעות שיעור גדול יותר מאשר לשתות מקח.

לרב: שתות מקח.

לשמואל: שתות מקח וגם שתות מעות.

מקשה התוספות מסוגיתנו על שתי השיטות, שמשמע אצלנו שרק שתות מעות שנינו, שהרי דווקא אם הגיע עד כדי מכירת סלע שוה כ' איסרים בכ"ד איסרים, קנה ומחזיר - אונאה.

תרוץ תוספות: מדובר כאן על כך שהמעות קונות מקח אחר ששוויו סלע, וקנאו בסלע שפחת והוי שתות מקח. אולם תוספות מסתייג, היות והבנה זו אינה מתיישבת עם פרושו לעיל: שהטעם של שתות מקח הוא, שתהיה טעות בחפץ הנישום, ואילו כאן, הטעות במטבע. אם נקבל את הבנת הרא"ש - שעד שתות אי אפשר לדייק, ולכן אין זה גזל, ההסתייגות אינה קשה כל כך, אולם אם נבין שתקנו זאת כדי שיוכלו הסוחרים להרוויח, קשה מאוד להבין תקנה זו שתקנו - שיוכל להרוויח על ידי שימוש במטבע פגום.

תוספות שאנץ בשיטה מקובצת - מעמיד כשנתחייב לחבירו מעה, ונתן לו את זו ונמצאה חסירה. יתכן לומר שדין אונאה במטבע שונה והוא נוגע לעצם הגדרת המטבע, כלומר מעה - עד שתפחת שתות היא עדיין מעה. פחות מכאן, אינה מעה.

זמן החזרה

באונאה רגילה - כאמור - בכדי שיראה לתגר או לקרובו. במשנתנו מופיע חילוק בין כרכים לכפרים, בכרכים עד שיראה לשולחני, ובכפרים עד ימי שישי.

לאביי - זהו הדין בכל אונאה - ובמשנה לעיל מדובר בכרכים.

לרבא - זהו דין מיוחד במטבע הדורשת מומחיות.

השיעור במטבע

במשנה מופיעים שיעורים חליפיים לשתות: 1/12, 1/24.

בגמרא נחלקו על כך אביי ורבא:

לרבא - זו מחלוקת בכל דין אונאה.

לאביי - המחלוקת יחודית למטבע.

הגמרא מסבירה לאביי שני טעמים:

"עשיק לגביך ושוי לכרסיך", כלומר - בכסף יש קפידא רבה יותר.

"כיון דלא סגי לא מחיל".

הטעם הראשון נכון לפי ההבנה הרגילה באונאה, והטעם השני קרוב יותר להבנת אונאה המיוחדת למטבע - הקשורה לאופן הגדרתו של המטבע.

"פחות מכאן איסר אסור" - בגמרא מופיעה ברייתא לגבי עצם השימוש במטבע שנפחת. הברייתא בתחילתה מקבילה למשנה, אך מתייחסת גם לפחת של יותר משתות (שמוכר בשוויה) ופחת של חצי (שצריך להשמיד את המטבע).

המצב עד שתות - רא"ש: מותר למכור לכתחילה ביפה (בשוויה המלא), אך על פי שכאמור הרא"ש עצמו מסתפק בכך באונאה רגילה, כאן, כיון שמטבע כזה יוצא בהוצאה, מותר לכתחילה להוציאו ביפה. ריטב"א: קנה ומחזיר אונאה בכדי שיראה, וגם זה כמובן שונה מדין אונאה רגיל, שם ודאי הוי מחילה לאלתר.

את שתי הדעות יש להבין על רקע יחודו של מטבע כערך חליפי ולא כערך עצמי. הרא"ש הבין שכיוון שמותר להוציאו ביפה, אזי זהו ערכו ואין בכך אונאה. ריטב"א הבין שזה תלוי ביכולת השימוש של המקבל ואם אינו רוצה בה, מחזיר אונאתו. (יתר ביאור בשיטת הריטב"א ינתן בהמשך).

יותר משתות ושתות

גם בדין זה נחלקו אביי ורבא, ובראשונים הבנות רבות במחלוקת זו. לשם קיצור אביא רק את העולה מן ההסברים השונים בהקשר לנידון דידן.

בהבנה מסויימת בריטב"א, מחלוקתם אם שתות עצמה חייב לקוץ או לא. להבנה זו ולהבנות נוספות יש ניתוק בין דין אונאה לדין שימוש במטבע.

הבנה ראשונה בתוספות - לאביי, עד אונאת שתות + איסר מוכר לכתחילה ביפה (!) אם כוונתו להחזיר. לרבא דין זה נכון רק בשתות עצמה ויותר מכן בשוויה. הבנה זו מחודשת ביותר כיוון שבאונאה רגילה, עצם דין קנה ומחזיר אונאה, נובע מן האיסור לאונות, וכאן לכתחילה מותר על מנת להחזיר. דין זה בהכרח נובע מההבנה המיוחדת לאונאה במטבע, דין קנה ומחזיר אונאה במטבע אינו נובע מאיסור אונאה. צריך לומר, שתקנת חכמים שירוויחו שתות - ודאי לא התייחסה למטבע, וממילא חייב לשלם מלוא שוויו של החפץ. אם מתברר שאין המטבע שווה את ערכה המלא, אין זו סיבה לביטול המקח, שהרי אין שום טעות בכוונת המקח, אלא שצריך להשלים את שוויה. (הריטב"א לעיל הבין שזהו המצב גם עד שתות).

ההנחה היא שבמשך הזמן עד שיראה לשולחני יתברר אם אמנם למטבע זו ערך מלא או לא, אם לאו - יתבע אונאתו - וזה יחזירה לו. בשיעור הגדול משתות (או שתות + איסר לאביי) שוויה הפחות של המטבע ניכר לעין (לאותן שיטות בגמרא שמוכרה בשווייה) וממילא מקח זה מקח טעות, וודאי שלשיטות שיותר משטות יקוץ זהו מקח טעות ובטל.

לסיכום: לפי הבנה זו, במקביל לדין מחילה באונאה רגילה יש במטבע "מכרה ביפה" ואפילו לכתחילה כיוון שזהו שוויה. או שבכלל אין דין מקביל (לריטב"א). במקביל ל"שתות קנה ומחזיר אונאה" - יש דין כזה במטבע, אולם אופיו שונה כמוסבר לעיל. במקביל לביטול מקח יהיה גם במטבע ביטול מקח שהוא למעשה מקח טעות [1].

---