"כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה ממי למדו מן הקב"ה שנאמר ה' מלחמה" (במדבר רבה י"א)[1] / הרב יהודה עמיטל

כולם קידשו שם שמים בחייהם, כשם שקידשוהו במותם; קידשו שם שמים באורח חייהם, בבית וברחוב, בבית המדרש ובמחנה. כולם היו צמאים לדבר ה', עשו לילות כימים בתורה כדי לעלות ולהתעלות בתורה ויראת שמים, כולם שאיפה אחת מרכזית להם, השאיפה לשלימות, וכולם חדורי הכרה בחיפוש אחר יעודם האישי והציבורי. כל אחד מהם חיפש את האות המיוחדת שלו בתורה, וכולם עיצבו את אופיים ועבדו על עצמם.

כולם שאפו לגדלות ושלימות, וכולם בזו להון ולעושר, לעמדה, לתואר, לקאריירה.

כולם בעלי רגישות מוסרית, טובים לשמים וטובים לבריות.

כולם בעלי אמונה גדולה בהשגחה העליונה, המכוננת את דרכו של ישראל.

כולם בעלי תחושה היסטורית עמוקה, שחשו את דופק התקופה הגדולה שאנו חיים בה.

כולם אוזנם היתה כרויה לדפיקות "קול דודי", המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות להביא גואל לבני אברהם יצחק ויעקב למען שמו באהבה.

כולם ראו בצבא ישראל את צבא ה', אשר א-להי ישראל הולך לפניו.

כולם ידעו את משמעותה של מלחמה בישראל - כלשון הרמב"ם: "וידע, כי למען ייחוד השם הוא עושה מלחמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז).

כולם היו רחוקים מפחד, כדברי הכתוב: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו מפניהם".

כולם ידעו וכולם חשו את דברי חז"ל: כי "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה י"ז:) ובתחושה זאת נלחמו עד הסוף.

כולם הלכו למלחמה "בחרב ובקשת", כפשוטו, וכתרגומו "בצלותי ובבעותי ".

כולם יצאו למלחמה, כאילו נקראו במיוחד. "וימסרו מאלפי ישראל - ר' נתן אומר: אחרים מסרום. איש פלוני כשר, יצא למלחמה; איש פלוני צדיק, יצא למלחמה" (ספרי, פ' מטות).

כולם יצאו למלחמה - כתלמידי חכמים, אשר עליהם דורשים חז"ל:

"מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל - מכאן אמרו: ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למחמה, ויש ביניהם זוג אחד תלמידי חכמים, דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פיפיות בידם" (אליהו רבה, פרק י').

כולם היו בקיאים בסוד שינוי בגדים. "מניין לשינוי בגדין מן התורה, שנאמר: ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (שבת קי"ד.). מבגדי צבא לבגדים אזרחיים, מבגדים אזרחיים למדי צבא, ותמיד נשארים הם בני תורה, בני ישיבה.



[1] מתוך הספד לחיילינו שנפלו במלחמת שלום הגליל