רכב האש ורכב הברזל [1] / הרב יעקב מדן

1. ודיגלו עלי אהבה

"בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלפים של מלאכים שנאמר: "רכב אלוקים ריבותים אלפי שנאן". והיו כולם עשויים דגלים דגלים. שנאמר, דגול מרבבה. כיון שראו אותם ישראל, שהם עשויים דגלים, דגלים, התחילו מתאווים לדגלים, אמרו, הלואי כך אנחנו נעשים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאויתם, לעשות דגלים. חייכם שאני ממלא משאלותיכם. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל, ואמר למשה, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו" (במדבר רבה ב';ג').

במדרש זה וברבים אחרים על חיבתם של דגלים, באים חז"ל לבאר לנו את פשר תשומת הלב הגדולה שמקדישה התורה למפקד, למחנות ולדגלים בתחילת ספר במדבר. למעלה ממאתיים פסוקים (!) עוסקים בסידור המחנות לפקודיהם ולדגליהם בשלוש הפרשיות הראשונות שבספר. ומבארים לנו חכמינו, שכל זה אינו אלא להודיע חיבתן של דגלים, שכה נתאוו להם ישראל וניתן להם, ונידמו בכך למלאכים. וסתמו לנו חז"ל ולא פירשו, במה כוחם של דגלים גדול, שנשתבחו בהם מלאכי השרת, וישראל בעקבותיהם.

2. הפקודים שאר לאלפי הצבא

פרשיות הפקודים, המחנות והדגלים שבספר מובילות אותנו בסיומן לפרשה קטנה ומיוחדת (ע' שבת קט"ז), שעשה לה סימניות בתחילתה ובסופה. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י';ל"ה, ל"ו). הדגלים נוסעים בעקבות הארון, והארון, עפ"י תוכנו של הפסוק, נוסע למלחמה. להפיץ ולהניס את האויבים. ואכן, לולא התקלות שבדרך, המתאוננים, המתאווים, צרעת מרים, המרגלים קורח ועדתו ומי מריבה, יש להניח, שהיתה הפרשה מתחברת לפרשיות המלחמה שבפרשת חוקת, מלחמת ערד, נחל ארנון, סיחון ועוג. והב וסופה ואי-המלחמה באדום, מואב ועמון. (ושמא לכך רמזו חז"ל כשאמרו שפרשה זו אינה במקומה, ושמא דבריהם על היות הפרשה ספר בפני עצמו רומזים לספר מלחמות ה', הנזכר בפרשת חוקת כ"א;י"ד. מפי מו"ר ר' יואל בן-נון) אף המושגים שהתורה משתמשת בהם במפקד: פקודים, זכר, מבן עשרים שנה ומעלה, יוצא צבא, מחנות, דגלים, מטות וראשי מטות, שמירת משמרת וכד', הם מושגים צבאיים מובהקים הקשורים למלחמה. וכן המפקדים בתקופות מאוחרות יותר, כשאול הפוקד את העם קודם המלחמה בבני-עמון (שמואל א', י"א; ח') וקודם המלחמה בעמלק, וכדוד הפוקד את העם דוקא בידי יואב שר הצבא (שמואל ב', כ"ד; ב') נעשו לצרכים צבאיים.

ומכאן, שאך המפקד שבחומש הפקודים נעשה לצורך מלחמה, שהרי עלה במחשבה, שיכנסו לארץ ישראל בשנה השניה לצאתם ממצרים. וכן משתמו ארבעים שנות דור, ושוב עמדו להכנס לארץ, שוב פקדם משה (בפרשת פנחס ) לקראת כיבוש הארץ.

3. ה' אלוקי צבאו' שמו

מכאן אתה למד, שאותם דגלים שנתקנאו בהם ישראל ונתאוו להם, דגלי מלחמה היו. והזכות להיפקד ולחנות במחנות, שנתן להם הקב"ה, אינה אלא הזכות ללכת בעקבות הארון, להפיץ אויבים ולהניס משנאים, לצאת למלחמת ה'.

ביקשו להדמות ל"רכב אלוקים ריבותיים אלפי שנאן" (תהילים ס"ח; י"ח), לשני ריבואות ושני אלפים מלאכים, וניתן להם: "ובנוחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל". ואף שם למדו חז"ל, שהכוונה לשני אלפים ושני רבבות נישראל (יבמות ס"ד.). וכשם שדוד בשוררו על רכב אלוקים דיבר על רכב מלחמה העושה את מלחמת ה', ("יקום אלוקים, יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו". "אך אלוקים ימחץ ראש אויביו" "למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מינהו", "בזר עמים קרבות יתפצו " ועוד פסוקים רבים במזמור זה, שהוא מזמור מלחמה מובהק). אף משה בדברו על ישראל נתכוון לעושים מלאכתו במלחמה, הלוא הם רבבות אלפי ישראל. דוד דיבר על רכב שינאנים ומלאכים, ומשה על רכב ישראל.

הוי אומר, שני צבאות לו לרבש"ע. צבא שינאנים ומלאכים, דגלים ומחנות. ובמקביל לו למטה, צבא ישראל, הערוך כדוגמת סדר של מעלה, יוצאי צבא למחנותיהם ועל שמם נקרא הוא ה' צבאו'.

ואף יעקב, משראה מול מחנהו את מחנה מלאכי האלוקים, ההולכים עמו למלחמה בעשו, קרא למקום מחניים. מחנה ישראל כנגד מחנה האלוקים.

4. ואשר חרב גאותך

שמא תאמר, זקוק הוא הקב"ה לצבא ישראל לשם מלחמותיו, תשובתך ממלחמתו באשור. "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף. וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים". צא וחשב לפי כוחו של מלאך זה, מה כוחם של ריבותיים אלפי שנאן. את מלחמותיו יכול הקב"ה לנהל גם בלא צבא ישראל. אלא שאם זוכים ישראל נותן להם הקב"ה לנהל חלק מהמלחמה, או אף את כולה. ואם ניטול לדוגמא את המלחמה במרשה נגד זרח הכושי, היתה חלוקת התפקידים בין הצבאות המתוארת בפסוקים - "וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה. כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו" (דברי הימים ב' י"ד, י"ב). מחנה ה' היכה, הבקיע ושבר, ואסא רדף. את זכות זו לנהל את המערכה או חלק ממנה היטיבו חז"ל לבטא במדרשם על ארבעה מלכים:

"ארבעה מלכים, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם, אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, שנא' וכו'. עמד אסא ואמר, אני אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה. אמר הקב"ה: אני עושה כן, שנא' וכו'. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה אני עושה כן, שנא' "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" ". מהקשרם של דברים אתה למד, שדוד, שלחם בצבאו שלו, מעולה מכולם, למטה הימנו אסא, למטה הימנו יהושפט, וחזקיהו פחות שבכולם. ואף משה אמר בברכתו "אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה' מגן עזרך ואש חרב גאותיך". (דברים ל"ג; כ"ט). שתי גדולות עושה הקב"ה לישראל. מושיעם מיד צריהם, ונותן בידם את הכח להילחם מלחמותיו ולהידמות לצבא מלאכיו, דלא להוי נהמא דכיסופא.

ומשבחם במה שנשתבח הוא עצמו, שנא' - "ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שמות ט"ו, ג')." (ילקוט שמעוני שמואל קס"ג)

5. איש כופר נפשו

אלא, שלדגלים, למחנות ולפקודים ישנו צד נוסף, פחות נעים. "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל', י"ב).

על דרך הפשט, (וע"ע בחזקוני עה"ת ) כיוון שהפקידה היא פקידה למלחמה והמלחמה מקום סכנה היא ומקום העלול לנגף (עיין שמואל א' ד'; י"ז ועוד) יש לתת מחצית השקל לכפר על הנפש ולמנוע את הנגף. וכן אתה מוצא במלחמת מדין: "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה בידינו ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה'... לכפר על נפשותינו לפני ה'" (במדבר ל"א, מ"ט-נ') במקביל לפסוק דלעיל.

אלא שכדרכה של עבודת המקדש, לא יתכן שקרבן ה', מחצית השקל בפרשת כי תשא, או טבעת, עגיל וכומז במלחמת מדין, יהוו פתרון בפני עצמם. ועל כך זעקו נביאים השכם והערב. קרבן ומתת למקדש ככופר נפש אינם אלא ביטוי לכפרת הנפש האמיתית, תשובה ומעשים טובים. עם מתן מחצית השקל נקראים הפקודים יוצאי הצבא לכפר על נפשם כפרה אמיתית, ומובטחים הם, שלא יהיה בהם נגף.

6. לתת נקמת ה'

חז"ל דרשו את הפסוק על סכנת הנגף בצורה שונה. ופירשו, שהמפקד עצמו, עצם הספירה, הם הגורמים את הנגף, ולאו דוקא המלחמה הבאה בעיקבותיהם, ועל כן אסרו לפקוד את העם שלא לצורך. (וכפי שפירש הרמב"ן על אתר).

פירוש זה מוכח מן הנגף שאירע לאחר שפקד דוד את העם (שמואל ב' כ"ד) שלא היה נגף במלחמה, ונענש בו דוד בגלל עצם המפקד. המפקד הוא צורך גבוה. במלחמת מדין מדגיש משה: "החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין " (במדבר ל"א, ג'). ולא יוכל המפקד להיות צורך הדיוט.

תופעה כה רבת עוצמה, של אנשים העוזבים את ביתם, את נחלתם, את עבודתם ואת משפחתם, אף בלא שיוכלו להבטיח שישובו חיים, המוני עם המוכנים ללכת אחר הפקודה מתוך ידיעה ברורה שמחרפים הם את נפשם ומוסרים את גופם, תופעה כזו אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות צורך הדיוט. כחלב והאליה מן הקורבן וכחלב תירוש ויצהר, חייב אף המפקד להיות לצורך גבוה בלבד. לכן אוסרת התורה על מלך להחזיק צבא קבע גדול לרשותו ("לא ירבה לו סוסים" דברים י"ז, ט"ז) וכן תופעות רבות אחרות. המשתמש בצורך גבוה לצורך הדיוט, מועל בקודשים. וכבר העידה התורה במועל בקודשים - "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו".

תרומת מחצית השקל המיועדת למשכן ולקרבנות, תפקידה הוא איפוא להדגיש, שמפקד יוצאי הצבא הוא צורך גבוה, והמלחמה, מלחמת ה' היא וליחוד שמו נועדה. ואף הרמב"ם בהלכותיו כתב: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה". ובהמשך - "ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו... והרי מפורש בקבלה. ארור עושה מלחמת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם" (הלכות מלכים ז', ט"ו).

אך דומה, יש אף פירוש שלישי לנגף ולכפר.

7. "זה סיני"

שכינה במחנה בעת מלחמה. הארון יוצא עם הלוחמים למלחמת ה'. תורה ושכינה עימם, כבעת מעמד הר סיני.

טרם מלחמת יהושע ביריחו מצווהו המלאך להשיל את נעליו כיון שיריחו היא אדמת קודש (ד';ט"ו). כשם שנצטווה משה בסנה. במלחמה עצמה מוצאים אנו ששה ימי המתנה עד לכניסה ביום השביעי (ו'; ד', ה') כבמעמד הר סיני (שמות כ"ד; ט"ז) והשווה "והיה במשוך קרן היובל... ועלו העם איש נגדו" (יהושע ו'; ה') ל- "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות י"ט; י"ג) מלחמת גדעון במדין נעשתה בשופרות ולפידים (שופטים ז'' כ') כמעמד הר סיני (שמות כ'; ט"ו).

דבורה וברק בשירתם מתארים את המלחמה בתבור - "זה סיני מפני ה' אלוקי ישראל" (שופטים ה', ה').

ואף דוד בשיר המלחמה שהזכרנו לעיל, מרבה לתאר את מלחמתו בצבאות ארם שבהרי הבשן בביטויים אלו: "זה סיני מפני אלוקים אלוקי ישראל" (ס"ח, ט'), "רכב אלוקים ריבותיים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקודש" (שם, י"ח), וכל תאורו את הבשן, כתאור הר סיני (חז"ל דרשו, שהר סיני נקרא הר בשן. אך דומני לפי הפשט, שכוונת הפסוקים, שהר בשן, שבו נערכה המלחמה, נקרא הר סיני), "הר אלוקים הר בשן, הר גבנונים הר בשן. למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלוקים לשבתו" (שם ט"ו, ט"ז). שוב דרשוהו חז"ל על סיני, אך לפי השפט - חמד לשבת על הר בשן, שם גבר דוד על הדדעזר מלך ארם צובה.

היוצא למלחמת ה', זוכה לגילוי שכינה, מעין אותו גילוי נשגב, שזכו בו ישראל בהר סיני.

ואף אלישע, בבקשו מאליהו רבו על חזרת השכינה המסתלקת על הירדן עם רכב האש וסוסי האש העולים השמימה (מלכים ב', ב'; י"א), זוכה לחזרת השכינה דווקא במלחמה, במלחמת דותן. בעת שירד צבא ה' ורכב מלאכיו להושיע את ישראל מיד צריהם הקמים עליהם. "והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע" (מלכים ב', ו'; י"ז).

דווקא בעת מלחמה, ירדה שכינה למחנה, חזרה לעם ישראל. לאחר שנסתלקה ממנו בעלות אליהו השמימה.

8. בעל מלחמות

"כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כח משיח" (אורות "המלחמה" א'). מלחמה היא נחלתם הבלעדית של מלכים גדולים. של אלו שצבא עומד לרשותם. גיוס צבא העומד לפקודתו - נחלת השליט היא. אין איש פרטי יכול לעשות מלחמה.

ואף בפרשת המלך שבספר שמואל, מבקש העם מלך כדי שילחם מלחמותיו. ואף שאול, אינו עולה לגדולה בעיני העם אלא לאחר מלחמתו בבני עמון ונצחונו עליהם. מלחמת ה' מגלה כח מלכותו.

עוד שם בפרשת המלך, דורש העם מלך כדי שיפוט אותו. וכאומרם: "ושפטנו מלכנו ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א', ח'; כ') במלחמה שופט ה' את העמים ומכריע על המדינות איזו לחרב ואיזו לשלום. איזו לתבוסה ואיזו לנצחון. במלחמה ובעוצמתה משדד ה' את המערכות שהאדם כבר התרגל אליהן, משנה מהלכים, מסכל את תכניותיהם של המתיימרים לנהל את עולמו ומתגלה כשליט, כמלך בעל עוצמה, שידיו רב לו בניהול עולמו. במלחמה על מוראותיה מתגלה שאף שרבות מחשבות בלב איש, לא תקום עצתו, עצת ה' היא שתקום.

אי השגרתיות שבמלחמה, אובדן ביטחונו של בשר ודם בכל מה שרכש, במה שיש לו, בתכניותיו לעתיד, כל אלו הם תשתית לקראת התגשמות נבואות ישעיהו - "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו... ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב').

ואף ביום מלכות ה', בראש השנה, במזמור הנאמר לפני התקיעות במגמה להמליך את הקב"ה בעולמו בקול שופר, אומרים אנו - "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ, ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו, יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (מ"ז; ג'-ה').

קול השופר הנשמע במלחמה הוא קול השופר הנשמע בהר סיני, הוא שופר מלכות ה' ושופרו של משיח.

9. אשר תאכל האש את העולה על המזבח

ומכאן, לנגף הצפוי חלילה, בשעת המפקד.

"ולא יהיה בכם נגף בפקוד אותם" נאמר בפרשת כי תשא. וכעבור פסוקים לא רבים, באותה פרשה: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל" (ל"ב; ל"ד, ל"ה).

סיבת הנגף, חטא העגל. אך הרקע לנגף מבואר בהמשך הפרשה: "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך" (ל"ג; ג') שכינה מסתלקת מן המחנה, כדי שלא יכלו חלילה ישראל בחטאם. אל מול פני השכינה מקבל כל חטא משנה תוקף והעונש מיידי וקשה.

ואף בבית המקדש, על כל חטא קל- עונש מיידי. עונש מיתה ללא התראה וללא שהיות. ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. והנוגע בהר סיני בעת ששכינה שם, סקול ייסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש, לא יחיה.

המפקד בספר שמות הוא לצורך פקודי משכן העדות, לצורך השראת שכינה ומשכן בעם. אף המפקד בעת מלחמה הוא לצורך זה: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך מפניך, והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג; ט"ו), והדרישות במחנה היוצאת למלחמה חמורות מאד. השמרות מדבר רע, מבעל קרי ומצורע במחנה. ללא ההכנה הרוחנית הראויה לכל פרטיה ודקדוקיה, ללא כופר הנפש המתאים, עלולה חלילה השראת השכינה במחנה לגרום לנגף.

"הנני שולח מלאכי לפניך ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא האדון אל היכלו, ומלאך הברית אשר אתם חפצים היה בא, אמר ה' צבאו', ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים" (מלאכי ג'; א', ב').

הנופלים בנגף, הנופלים במלחמה, הינם איפוא כנדב ואביהוא, שאכלתם האש בעת שנראה כבוד ה' אל העם, כקרבנות שאוכלת האש על המזבח.

מגע של שכינה עם העולם בעת שזה אינו ראוי לכך, דורש את מחירו, ומחירו הוא הרוגי מחנה השכינה, מחנה היוצאת למלחמה.

ואף על פי כן, ביקשו ישראל להידמות למחנה ריבותיים אלפי שנאן, להיפקד בדגלים, ולהיות מרכבה לשכינה. וביקש עליהם משה, "ובנוחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל". ביקש שישיב ה' את יוצאי המלחמה בשלום לביתם ואל יפקד מהם איש. השיבה ה' רבבות אלפי ישראל לא נאמר, אלא שובה ה'. כשישראל בצרה אף הקב"ה עימם. ומששבים בשמחה לביתם אף שכינה שבה עימהם.

---