צור וצידון בנחלת אשר / הרב יואל בן נון[1]

קוראים אנו בספר יהושע (פרק י"ט, פסוקים כ"ד-ל"ב) את תיאור גבול שבט אשר: "ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר למשפחותם. ויהי גבולם חלקת וחלי ובטן ואכשף, ואלמלך ועמעד ומשאל ופגע בכרמל הימה ובשיחור לבנת, ושב מזרח השמש בית-דגון ופגע בזבולון ובגי יפתח אל צפונה בית העמק ונעיאל ויצא אל-כבול משמאל, ועברון ורחוב וחמון וקנה עד צידון רבה, ושם הגבול הרמה ועד עיר מבצר צור, ושב הגבול חוסה ויהיו תוצאותיו הימה מחבל אכזיבה, ועומה ואפק ורחוב ערים עשרים ושתים וחצריהן, זאת נחלת מטה בני-אשר למשפחותם הערים האלה וחצריהן".

בתאור זה מתעוררים מספר קשיים:

"ופגע בכרמל הימה ובשיחור לבנת", מקובל להניח ש"שיחור" זה שם של נחל או נהר כדוגמת "שיחור מצרים", ו"שיחור לבנת" הוא הקישון. ולאור זה הכרמל הינו הגבול הדרומי של נחלת אשר, ויש לברר האם הכונה לרכס הכרמל עצמו או הכונה גם לנפת דור ושפלת הכרמל.

"ושם מזרח השמש בית דגן ופגע בזבולון", זבולון מוזכר בתחילת פרקנו, ובנחלתו מצויים יקנעם (פסוק י"א), התבור (פסוק י"ב), ו"בית לחם" הגלילית (פסוק ט"ו). א"כ אזורו של זבולון הוא דחוק למדי, כאשר התבור הוא הגבול בין יששכר, זבולון ונפתלי ואולי גם אשר. הוי אומר שנחלת שבט זבולון דחוקה בתוך "גליל התחתון בחלק המערבי של העמק ויששכר יושב בעמק עצמו. "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים" (בראשית פרק מ"ט, פסוק י"ד), "בין המשפתים" בעמק שבין השומרון והגליל. נחלת זבולון נמצאת בתוך הגליל התחתון ללא חוף-ים, וזה מעלה קושיה על דברי יעקב אבינו בברכתו לבניו: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון" (שם, יג). ובשירת דבורה קוראים אנו "אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון (שופטים פרק ה, פסוק י"ז), ובהשואת פסוקים אלו רואים בבירור שאשר תופס את מקום זבולון המיועד וזה מצריך עיון.

"ויצא אל כבול משמאל" מהו "כבול"? אלו עשרים הערים שנתן שלמה לחירם, וחירם השיב לו אותם בחזרה: "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, ויצא חירם מצור לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו, ויאמר מה הערים האלה, אשר נתתה לי אחי, ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מלכים א', פרק ט, פסוקים יא-יג), וא"כ אנו ללא ספק מדברים באיזור נחלת אשר. "ועברון ורחוב וחמון וקנה", "רחוב" תופסת את תשומת ליבנו בפרשת השבוע (שלח-לך): "עד רחוב לבוא חמת", והשאלה היא, היכן "רחוב" והיכן "חמת" ולמעשה כל מי שמותח את הגבול הצפוני קובע את "רחוב" במקום אחר. ואנו גם נתקלים בהצבתה בנקודה יחסית דרומית - "חמת גדר". כלומר ניתן לדבר על "רחוב לבוא חמת" כמספר מקומות. ולכן זוהי יתד שלא ניתן להשען עליה, עלינו ראשית להחליט היכן הגבול ורק אח"כ ניתן לקבוע את מיקומה של "את רחוב לבוא חמת". בנוסף לכך ישנה אנטיוכיה בגבול סוריה - טורקיה, ובה נמצאת "חמת רבה", וא"כ ניתן לדבר על "רחוב לבוא חמת" באיזור הפרת.

ישנם מספר מקומות נוספים שניתן לזהותם "לבוא חמת", אם נפרש "לבא" כמו "לבוא מדברה" ול"לבוא מצרים" שהכונה בד"כ בדרך אל, אזי השאלה עד כמה מותר לנו להרחיק את רחוב מחמת. אך ודאי שיש רחוב אחת בנחלת אשר וזה ג"כ מעורר מחשבה כאשר למיקומה.

"עד צידון רבה, ושב הגבול הרמה ועד עיר מבצר צור, ושב הגבול חוסה ויהיו תוצאותיו הימה מחבל אכזיבה", בתיאור זה אנו נתקלים בדבר מוזר, אילו היה הגבול מושך אל הים בצידון, מדוע לנו למתוח גבול למבצר צור? ולמה "ושב"? ומדוע "והיו תוצאותיו הימה מחבל אכזיבה"?..., תיאור זה יתכן שמרמז על כניסת מחנות אשר צפונה, וכניסה דרומה לאורך רכסי ההרים, וזה מזכיר את הברייתא בתחומין המדברת על רצועה מעכו לכזיב, הגבול המשוער לפי הברייתא בתחומין היא "תיבנין", "עיון", "בניאס" ועבר ירדן. ואז חוף-הים, צור וצידון נמצאים מחוץ לגבול, ו"מבצר צור" יתכן שהוא אחד המבצרים החולשים על צור ולא צור עצמה. "ועומה ואפק ורחוב ערים עשרים ושתים חצריהן", מקובל שבד"כ בגבולות הקצרים הערים הנזכרות, נזכרות גם בתיאור הגבול וגם במניין הערים, ולכן צריך למנות לכאורה גם את צור וצידון.

בספר שופטים קוראים אנו: "אשר לא הוריש את יושבי עכו, ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחוב" (פרק י"א, פסוק לא). רואים אנו שאשר לא הוריש את יושבי ערי החוף מוזכרות כאן צור וצידון. ישנן ערי חוף נוספות צפונית לצור וצידון שלא נזכרו. ביחזקאל (כ"ז, ג) מוזכר שצור היתה אי "היושבת על מבואות ים רוכלת העמים על איים רבים", אי שהתמלא על ידי כובשים רבים מן האשורים שניסו לכבוש אותה ללא הצלחה רכה, והם שפכו כמשך י"ג שנה סוללות לתוך המים בפיקודו של נבוכדנצר ש"העביד את חילו עבודה גדולה אל צור כל ראש מקורח כתף מרוטה" (שם פרק כט, פסוק יח.). אומנם הוא כבש את צור אך "ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה", ואמנם דבר מפליא קרה שם, צור ידועה היתה בעושרה הגדול ובמסחר הגדול שלה. אך עקב השנים הרבות שהיתה נתונה במצור הרי שכאשר כבשה לא היה לו שכר על עמלו הרב. דבר הדומה למציאות בימינו בלבנון - עיר שהיתה מרכז מסחרי, אך כיום לאחר המלחמות ששם נותרה ללא סחר ועושר.

בפרק כ"ז ביחזקאל מרומז מספר פעמים שצור היתה אי, וכן בפסוק ל"ב שם: "מי כצור כדומה בתוך הים", בפסוקים ח', ט' מוזכרות הערים: צידון, ארוד, צור וגבל, ארוד וגבל הנזכרות כאן אינן מופיעות כלל בנחלת אשר בספר יהושע, שכן שם נזכרות הערים עד צידון ולא צפונה ממנה, למרות שהיו ערים חשובות. זה מחייב אותנו לחזור לספר בראשית פרק י'. מכל רשימת העמים הנזכרת שם רשימת שבעים האומות מופיע רק גבול אחד: ויהי גבול כנעני מצידון..", דבר המראה לנו לאן רשימה זאת מובילה, ל"יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל".

בבני כנען שם מוזכרים בנוסף לצידון גם: "את הארודי ואת הצמרי ואת החמתי" (שם, יח), וזה מקביל לערים הנזכרות לעיל ביחזקאל: "ויהי גבול הגבול מצידון בואכה גררה עד עזה בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבוים עד לשע", פסוקים אלו שבבראשית מצריכים עיון רב. אפשרות אחת היא ש"מצידון באכה גררה" הכונה בגררה לאיזור אל-עריש אך לא עד גרר, אלא עד עזה. "בואכה סדומה ועמורה" לא מעזה כגבול דרום אלא שוב מצידון דרך העמק דרך הבקעה בואכה סדום ועמורה, "עד לשע" אותה אנו מזהים בצפון מזרח לים המלח. זה נותן שני קוי גבול של כנעני מצידון, דבר העולה בקנה אחד עם הפסוק בפרשת שלח (במדבר י"ג, כ"ט): "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן".

בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ב) מוזכר שאשר לא הוריש את צידון: "אשר לא הוריש ...ואת יושבי צידון", אך צור אינה נזכרת. ומסופר שם: "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו" (שם. לג.), ופסוק זה הינו יוצא דופן בפרק. שכן לכל אורכו אנחנו מוצאים את הדבר ההפוך, "ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת" (שם, כז), אך שבט אשר יושב בקרב הכנעני וכן שבט נפתלי, וכך מקבלים אנו את הרושם ששבטים הצפונים אלו היו בבעיה חמורה עקב היותם גבוליים. דבר המעורר המחשבות למה שעתיד לקרות להם בעתיד.

ואכן אנו קוראים בספר מלכים בתקופת שלמה (מלכים א, פרק ז פסוק ג): "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחושת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת ויבוא אל המלך ויעש את כל מלאכתו". ובפסוק המקביל בדברי הימים ב' (פרק כ' פסוק י"ט): "בן אשה מן בנות דן ואביו איש צורי יודע לעשות בזהב ובכסף בנחשת בברזל באבנים ובעצים, בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פיתוח ולחשוב כל מחשבת...".

מבחינים אנו שכפסוקים אלו דן ונפתלי מתחלפים ביניהם, ויתכן שדן מתייחס למחוז ונפתלי לשבט, או שמשפחה זו היתה מעורבת מבני דן ונפתלי.

"אביו איש צורי" הוא כמובן מהלבנון. וקירבת השמות של חירם האיש וחירם המלך שהם ודאי שני אנשים שונים, וכן הקבלתו של חירם איש צור לאהליאב בן אחיסמך למטה דן מבוני בית-המקדש אומרת דרשני. ונשאלה השאלה האם היו שם נישואי תערובת בהיקף כה רחב או שזו דוגמא למשפחה בודדת ויחידה.

מה טיבו של חירם מלך צור ומה הקשר בינו לשלמה המלך? מדוע דוקא חירם מצור הוא המלך הרודף אחרי דוד ושלמה כדי לכרות עמהם ברית הקשורה לבנין בית ה' בירושלים. ברית שבעקבותיה חירם מספק חומרים ומומחים לבניתו. ואילו שלמה נותן לו עשרים ערים מהגליל, ולמרות שחירם החזיר לו אותם כי "לא ישרו כעיניו" (מלכים א. פרק ט, פסוק י"ב), ושלמה הוכיח לו כי אילו ערים שניתן לישב בהם: "והערים אשר נתן חירם לשלמה, בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל" (דברי הימים ב', פרק ח' פסוק ב'), היכן מצינו שינתנו ערים ישראל לעמים זרים מרצון? מפרשים הדנים בכך כותבים שחירם היה וסל, ומהו וסל? זהו מלך החוסה בצילו של המלך הגדול (כדוגמת המליציות של חדאד בצל ישראל, אמנם חדאד אינו מלך, אבל יש רבים הרוצים להמליכו בחסות ישראלית על לבנון). ומנין להם שחירם היה לוסל? יתכן שהסיקו זאת מהסיבות הבאות:

א. דוד המלך נלחם בארם צובה וארם דמשק, וארם צובה היא ככל הנראה חאלב הנמצאת מצפונה של סוריה באיזור הפרת. לדוד יש משא ומתן עם תועי מלך חמת, ובין אם תהיה זאת חמת שם מרכז סוריה או חמת אנטיוכיה בכל מקרה מיקומה צפונה מן הלבנון. המשא ומתן של דוד עם תועי מלך חמת מרמז על השפעה מרחיקה לכת של יהודה על חמת: "וישמע תועי מלך חמת כי הכה דוד את כל חיל הדדעזר, וישלח תועי את יורם בנו המלך דוד לשאול לו לשלום ולברכו על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו כי איש מלחמות תועי היה הדדעזר, ובידו היו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת, גם אותם הקדיש המלך דוד לה' עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגויים אשר כבש" (שמואל ב. פרק ח. פסוקים ט-יא). תועי שולח משלחת בראשות בנו לשלום, ולמרות היותו איש מלחמות משלים הוא עם דוד. ושולח את בנו לשאול לשלום ולברך את דוד. ויש מקום לשער שתועי מלך חמת לא רק שאל לשלום, אלא היה מוכן לקבל השפעה עד כדי גיור או קבלת עבודת ה' באיזו צורה שהיא, פועל יוצא של עוצמת דוד ונצחונותיו בסוריה.

אם יש לדוד השפעה כה מרחיקה לכת בסוריה מצפון ללבנון. אפשר להסיק שלגבי צור הלכודה כבר בתוך מלכות דוד מקבלת היא על עצמה את שלטון ישראל.

ב. מערכת יחסי המסחר בין המלך שלמה לבין חירם עניפה ביותר. דוד ושלמה מספקים לחירם תבואה, שמן ויין המיועדים למעשה לפועלים המספקים את החומרים למקדש (ע"פ דברי הימים ב, כ), וחירם מספק להם עצי ארזים, עצי ברושים, נחושת, מאה ועשרים ככר זהב, והדבר החשוב ביותר הוא הידע שהוא מקנה להם לבניית אוניות והפלגה באניות: "וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות יודעי הים עם עבדי שלמה" (מלכים א', פרק ט, פסוק כז), והצידונים והצורים היו מומחי אניות ושלטו בכל המסחר של הים הגדול במשך כל ימי בית ראשון, הקימו מושבות מפורסמות והיו אבירי המסחר בים. יחזקאל בפרק כ"ז מתאר את צור: "אניות תרשיש שרותיך מערכך ותמלאי ותכבדי מאוד בלב ימים", יחזקאל מתאר בפרק זה יצוא ויבוא של סחורות בתקופת בית ראשון על פני כל העולם, כל ארץ באיזו סחורה היא סוחרת, וצור לאור עוצמתה הכלכלית העצומה נותנת לשלמה את כל הסודות והאמצעיים. היחסים הכלכליים בין דוד ושלמה לבין צור הם חד צדדיים. וחירם מלך צור עושה כל זאת תמורת חסות צבאית. וזהו בדיוק הסכם של וסלות ושל חסות. כל יחסי המסחר, מסירת והקניית סודות מקצועיים ומומחיות בבנית אניות מראות על עוצמתה הצבאית של מלכות דוד ושלמה.

להשלמת התמונה חובה עלינו לשאול ולברר מהו המקום שצור תופסת בדברי הימים, וכאן אנו מגלים שהיא תופסת מעל ומעבר לכל פרופורציה כל שהיא.

ביחזקאל בפרק כ"ח פסוק כ' קוראים אנו: "בן אדם אמור לנגיד צור, כה אמר ה' אלוקים יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (אלכסנדר מוקדון היה זה שחיבר את צור אל היבשה מצור של שבעה חדשים), הנה צור שישבה באי וחשבה ששום כובש לא יוכל לה, התגאתה ביותר. אך זה לא הכל, בפסוק י"א קוראים אנו: "ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם שא קינה על מלך צור ואמרת לו, כה אמר ה' אלוקים אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יופי, בעדן גן אלוקים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב, מלאכת תופיך ונקביך כך ביום הבראך כוננו", מה עושים פה אבני החושן? תשעה מתוך השנים-עשר האבנים נזכרים בפרק. ולא זו בלבד, אלא "את כרוב ממשך הסוכך" כרוב? גן-עדן? ואבני חושן. האם זה רק מפני שהוא מספק סחורות?!

יחזקאל מדבר על חורבן מדינת צור כמעט בלשון של חורבן ירושלים, של חורבן גן-עדן. וכל היחס הזה מעורר תמיהות, אך יחזקאל אינו היחיד. דברים דומים מוצאים אנו גם אצל הנביא ישעיהו.

בישעיהו כ"ג, אחרי משא גיא בפרק כ"ב שהוא מכוון על ירושלים בא בפרק כ"ג משא צור. כל יתר העמים באו לפי-כן. משא צור בא אחרי משא גיא חיזיון.

בפס' י"ב: "ויאמר לא תוסיפי עוד לעלוז המעושקה בתולת בת צידון". זה מזכיר לנו את בתולת בת-ציון. ובסוף הפרק בפסוק ט"ו: "והיה ביום ההוא ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד מקץ שבעים שנה יהיה לצור כשירת הזונה, קחי כינור סובי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי, והיה מקץ שבעים שנה יפקוד ה' את צור ושבה לאתננה".

ישעיהו מדמה את המסחר שלה לזנות: יוצאת ובאה יוצאת ובאה, אין לה מעצמה כלום, הכל פתיח כלפי חוץ, כל כולה מטיילת על פני כל הארץ, והוא זנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה: וזה כמובן לא זנות כפשוטה כי "והיה סחרה ואתננה קודש לה'. לא יאצר ולא יחסן כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק". ובכן האתנן כאן הוא לשון מושאל למסחר. היות ואין ספק שישעיהו לא התכונן לעבור על דברי התורה: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר" ז"א האתנן הזה של צור סוחרת העמים יבואו לפני ה', משמע כעין חירום ודוד, שחירום מספק חומר בנין לבית-המקדש וצור עתידה לספק וליושבים לפני ה'.

קשר זה אומר דורשני. יש עוד נבואות על צור. היא תופסת מקום יותר מדי גדול ביחס לגודלה. בדומה למדינות הגדולות כמו אשור, בבל ומדי, ניתן לומר שזה כגלל שהיא מעצמה כלכלית. אך כאן צריך לנסות לחבר את החוטים שפחתנו מכל הכיוונים.

"זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון". זבולון מתואר בברכת יעקב כאותה אניה בספר יחזקאל שהירכתיים הם על צידון, כלומר היא חונה על החוף הזה. והוא אמור להיות הסוחר שמטייל באניות. ואח"כ אנו שומעים שמקומו על "אשר לחוף ימים ועל מפרציו ישכון". "ודן למה יגור אניות" אם נקבל שזה דן בצפון אז הדברים שוב מתחברים עם האניות.

עוד סידרת תופעות שמוכרחים לקחת בחשבון: מקובל במחקר שהפיניקים הם המובילים את ה-א"ב העיברי לכל מרחב הים, הם מעבירים אותו אל היונים ומשם אל הלטינים, ואל כל עמי העולם. כמובן שהחוקרים תולים בפיניקים גם את המצאתו. השפה שמדברים בה והכתובות על הארמונות ועל המצבות של מלכי צור מימי בית ראשון היא עברית לכל דבר עד כדי כך שמה שקרוי במחקר כנענית היא עברית, השפה היא עברית. ועוד ארודוטוס (ההסטוריון הנכרי הראשון בעולם בראשית תקופת בית שני) כותב סתם כמשיח לפי תומו שהפיניקים הם בני ישראל. אם מצרפים את הדברים הללו זה לזה אנחנו מקבלים תמונה כזו: אשר ישב בקרב הכנעני יושב הארץ ובעיקר בהר כפי שזה היה נכון בתקופת יהושע והשופטים שהעמקים נשארו מעוזי הכנענים. בין שהגבול צריך לכלול את צור וצידון ובין שלא אשר ישב בפועל על ההר, על החוף ישבו ערי כנען. ראשיות מרכזיות והקשר שנוצר היה לאו דוקא קשר מלחמתי, אלא קשר שמרמז על טמיעה. על נשואי תערובת כדוגמת אביו של חירם "איש צור". יתכן שזו היתה תופעה בודדת, אבל הפסוק: "אשר ישב בקרב הכנעני", וביחד עם איש צור, ובהעדר מלחמות ברורות בולטות ביניהם, ומערכת קשרים ענפה זו בין ישראל ויהודה לבין צור וצידון כל זה מרמז על המסקנה - כהשערה שאליה מרמזת במיוחד העדרה של צור בשופטים א' - על אוכלוסיה מעורבת בצור שיש בה בהחלט אוכלוסיה משבטי ישראל. מי הוא חירום זה באופן אישי, ומי הוא אביו איש צורי יש לברר, אך יתכן שנפתח כאן פתח להבין את כל המאמץ הגדול הזה של דוד ושלמה כלפי צור. אם ניקח את כל הקצף הגדול של הנביאים מצד שני. הבעיה היתה בעיה של טמיעה - של קבלת תרבות ודת כנעניים. דוד ושלמה אפשר שהמאמץ הגדול שכוון מצידם כלפי צור וצידון היה ניסיון להוציא את צור וצידון מן ההשפעה הכנענית, ולצרף אותם בצורה זו או אחרת אל מלכות ישראל ואל המקדש בירושלים, להוציא משם את ההשפעה הזרה ולהחזיר אותם אל בית-ישראל. מציאות דומה מאוד למה שזכור לנו היטב מתחילת ימי בית שני, כאשר עומדים עולי בבל ואח"כ עזרא ונחמיה מול הכותים שמעורבים בהם לפחות כהנים מבני אפרים, כדברי הגמרא בקידושין ודוחים אותם במצב שעם ישראל הרבה יותר חלש. כמובן, יהודה חלשה מכדי למשוך אותם אליה והם נידחים. בזה לא פטרנו את בעית השומרונים האלה, אך יתכן שהיתה להם דרישה שלא איפשרה להם לקרב אותם, כלומר עזרא ונחמיה לא סתם דחו אותם, אלא הם דרשו זכויות לקיים מקדש שלהם במקביל למקדש בירושלים, ולזה לא יכלו להסכים.

כל ההתיחסות של הנביאים לצור אפשר להשוות אותה להתיחסות שלהם לשומרון. במיוחד אצל יחזקאל הוא מתיחס לאהלה ואהליבה – שומרון וירושלים, התיחסות די דומה להתיחסות שלו לצור גם מבחינת העוצמה, מבחינת ההתקפה ומבחינת הקינאה. זה יכול להיות מוסבר לאור הכשלון. זאת אומרת צור המשיכה בזנותה, המימד הישראלי שבה התכווץ, הצטמצם והלך, היא חרבה כמו שחרבה שומרון. ואפשר שאם היא נדחתה כפי שאומר ר"ע על עשרת השבטים שאינם עתידים לחזור אפשר לומר שצור היתה האבידה הראשונה, והיא הקנאה הנוראה של יחזקאל על גן-עדן ואבני חושן שהלכו לאיבוד בזנות ובחמס ובהשפעה נכרית וזרה, את הא"ב הפיצו על פני כל העולם, אך מאמונת ישראל היו רחוקים מאוד ולזה היו זרים לחלוטין. יתכן שזהו גם חלון להתבונן בו להקבלות העצומות שנמצאו בספרות דתית של החוף הפניקי לבין אפילו מזמורים אצלינו, אך שוב מבט הפוך מהמבט שהמחקר מסתכל עליהם. בדרך כלל המחקר מסתכל כאילו אנחנו קיבלנו מהם וכאן אנחנו מציבים כיוון הפוך אפשרי. כלומר טמיעה של חלקים של שבטי ישראל בצפון בתוך אוכלוסיה כנענית וקבלת תרבותם. המזיגה הזאת יצרה חוף פניקי שמדבר עברית, כותב בא"ב, סוחרים זריזים שמשתלטים על כל הים הגדול ומפיצים את תרבותם עם תרבות פולחנית כנענית מובהקת וגם המאמצים של דוד ושלמה לא הצליחו להחזיר אותם, אולי גם אחאב רצה להחזיר אותם אך כאן היתה במפורש קבלת השפעה דתית במודע דבר שלא היה אצל שלמה. אם יש שם יסודות מבני ישראל מובן שוב מה חושב אחאב. הוא חושב שיש כאן פוטנציאל וניתן לחזק את מלכות ישראל ע"י כרית כזאת ולהחזיר נידחים באופן כזה.

כאמור ההתיחסות של הנביאים וגם "המלאה החרבה" צור וירושלים, או זו או זו, מרמזות על מתח חמור מאוד. אף פעם ירושלים לא התחרטה לא בנינוה ולא באלכסנדריה. זו אינה תחרות אמיתית בין ירושלים לאיזו עיר מקדשים בחו"ל. צור בגבול הכנעני כלומר בארץ המקדשת היא בארץ מקודשת שנטמאה וזה מוליך לחשיבות גדולה מאוד של צור וצידון לא רק כערים כנעניות אלא גם כערים שכחלקן היה ישוב ישראלי שנטמע והלך בגלל שקיבל תרבות זרה - את התרבות הכנענית של יושבי הארץ במקום להשפיע הלאה ולא הצליחו לקרבו עד שנדחה, אך היחס בין צור לירושלים גם במימד של אחרית הימים היא שמצור מוכרח לצאת משהו שיסייע לבנין בית-המקדש בירושלים כדוגמת מקדש שלמה. היא שומרת בקרבה סגולה מיוחדת בתור גבולות נחלת ה' המקודשת.



[1] שיעור שנאמר בישיבה בימי המלחמה.