הביטו אל צור חוצבתם - עיונים בפרשת לך-לך (חלק א')[1] / הרב יהודה שביב

הקדמה

בסערת מלחמה נחלשים ענפים אף גזעים ונחשפים ... שרשים. ככל שהם עמוקים יותר ומשורגים יותר, כך הם איתנים יותר ויציבים. כשהחיים עצמם - חיי היחיד וחיי האומה - נתונים על כף מאזניים, נבחנים דברים וערכים בערכן המהותי השרשי האמיתי. או אז נישאות העינים אל ההורים ("אשא עיני אל ההרים" -: "ישראל מסתכלין באבות" מדרש תהלים) אל אבות האומה כדי להאחז בשורשים.

ולדרך העיון, נעתיק בזה את דבריו של רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות".

"... והאופן העשרים וארבעה; חשבונך עם נפשך ותביעתה על כל עניין שנתברר לה מענייני ידיעת ה' ותורתו וקבלת הראשונים ומסורת הדורות ... אשר ידעת אותם מימי נערותך ובראשית גדולתך ותחילת לימודך. כי ציורי הדברים העדינים אצל חלוש ההכרה אינם כציורים אצל מי שנתחזקה הכרתו. וכל שמוסיפה הכרת האדם מוסיף בירור בדברים. ולכן אל תשקוט על מה שנצטייר דלגבך בתחילת לימודך מן הדברים הקשים והביאורים העמוקים, אלא ראוי לך להתחיל בזמן התחזקות שכלך והכרתך לעיין בספר התורה וספרי הנביאים כמי שלא קרא מהן אות, ותעסוק כעצמך לפרשם ולבאר אותם, ולברר בטוייהם ולשונם ומה הם הענינים הנלמדים מהם ומה מהם בדיוק ומה מהם בסיפוק ומה מהם כפשוטו ומה מהם אינו כפשוטו ומה שההיקש שייך בו ומה שאין ההיקש שייך בו ..." (שער שמיני שער תשבון הנפש, פ"ג, עפ"י תרגומו של ר"י קאפח).

"ויאמר ה' אל אברהם..."

הרי כאן דיבור ראשון של ה' אל בני אדם מאז ימות נח. עשרה דורות שקע עולם באפילה ללא התגלות אלקית, והנה שב הדבר - אלקים מדבר עם בני אדם.

התגלות לנח, קדם לה ציון המבדיל את נח מכל בני דורו:

"ונח מצא חן בעיני ה'.
נח איש צדיק תמים היה בדרתיו. את האלקים התהלך נח" (ו, ה-ט.)

אף ה' מודיע לנח מקצת שבחו בפניו:

"כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז,א.)

ואילו אצל אברהם לא ציון ולא שבח. ואנו תוהים על מה ולמה נשתנה אברהם מכל בני דורו. על מה זכה להתגלות ולשפעת הברכות שכאן[2]..

אין זאת אלא שהדברים הכתובים בתורה נסמכים על מסורת מקבילה עשירה שבעל פה. (כדרך שהדברים אמורים בדברי הלכה שפעמים הם: "מקרא מועט והלכות מרובות"[3], ופעמים רבות אין אתה יכול לעמוד על דברים שבכתר בלא הבהרות והשלמות של תורה שבע"פ), וזו תספר על אברהם המבקש אלקי אמת ומנתץ פסילים ושרוי בעימות חריף עם המון העם ומנהיגיו על רקע שאלות של אמונות ודעות, ועל עמידתו ההירואית בנסיון באור כשדים[4].

אפשר שאף זה מן הטעמים שהביאו חכמים בישראל לראות הפרשה ככתובה שלא על הסדר.כך שנינו בסדר עולם רבה:[5].

"אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים, בן ע' שנה[6]... לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר: "ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה כצאתו מחרן".

נמצא, התגלות שבתחילת פרשת לך-לך, אכן אינה הראשונה. ראשונה היא זו שבברית בין הבתרים (טו, ז-כא). ובה אמנם באה הבטחה:

"לזרעך נתתי את הארץ הזאת"

אך זו בברית דמים ניתנה:

"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

ובה אף נרמזים אנו לאירועי אור כשדים:

"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים".

להגלות שבתחילת לך-לך מאוחרת בחמש שנים ובאה לאחר שכבר שהה אברהם בארץ וקרא בשם ה' ועשה נפשות.

לדרך זו: "מעשה אבות סימן לבנים" - אף בהתגלות הראשונה לאבי האומה -: "אני ה' אשר הוצאתיך: מאור כשדים" ובראשונה לאומה -: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

אלא שתחת תמיהה זו שיושבה לכאורה, באה אחרת, אפשר קשה הימנה. אם אכן כך סידרם של מאורעות, מה ראתה תורה לשנות מן הסדר הכרונולוגי ולהקדים את המאוחר.

כי זאת יש לדעת, הכלל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[7]. אין משמעו שאין לבקש סדר לכתוב, אלא שלא תמיד הסדר הכרונולוגי הוא הקובע. ומכאן החובה לבקש טעמים לשנוי סדרים. שהרי בכוונה שינתה תורה מן הסדר והלומד נדרש לבקש זאת הכוונה.

מסתבר שרצתה תורה שהתגלות ראשונה של אברהם תהא חקוקה בתודעתנו כזאת שהיא מצוירת בתחילת פרשת לך-לך.

התגלות זו כולה ברכה. הבטחות שבה אינן עולות מתוך אימה חשכה ומר שעבוד ועינוי כדרך שהן עולות בברית בין הבתרים. רק התגלות שבתחילת לך לך ניתנת להידרש כדרך שדרש ר' יהודה בן סימון:

"ר' יהודה בן סימון פתר קרייא בדורות, 'והארץ היתה תהו' - זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. 'ובהו' - זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. 'וחשך' זה דורו של אנוש.
על פני תהום - זה דור המבול ...
אמר הקב"ה: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה. 'ויאמר אלקים יהי אור' - זה אברהם". (בראשית רבה, ב, ד[8] .)

זאת ועוד.

התגלות זאת פותחת ב: "לך-לך". יש משפטים היפים לשעתם ויש שהם הופכים סמל לכל שמכאן ואילך. לכשנמצה נגלה כי קריאה זו: "לך לך" קריאה מתמדת היא לאברהם. לעולם קרוי הוא להיות מהלך, לעולם אין לו עמידה. הנה בעוד עשרות שנים כשהוא כבר בן תשעים ותשע שנים נראה אליו ה' ואומר לו:

"התהלך לפני והיה תמים" (יז, א.)

אף זה הלשון משמש בגדול שבנסיונות –

"ויאמר. קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק.
ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" (כב, ב.[9] .)

אפשרות נוספת, לפי תיאור זה הגיע אברהם לארץ כנען כיזמתו שלו ושם נגלה אליו ה'. מדוע נדד עד לארץ זו? אפשר מצא בה דבר ונמצאת אהבתו את הארץ ודבקותו בה תלויה בדבר, וחלילה בטל דבר בטלה אהבה. אשר על כן צריך הוא לצו נוסף המנחהו אל ארץ נעלמה כביכול, אליה הולך הוא מאהבתו את ה' ומשמרו את פקודתו. הליכה זאת היא המעניקה, את המימד הנצחי לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל.

* * *

במדרש מצינו פתיחה לפרשה בזו הלשון:

"ר' יצחק פתח: ...א"ר יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם... הוי; 'ויאמר ה' אל אברם'" (בראשית רבה, תחילת הפרשה.)

דבר גדול השמיענו ר' יצחק בזה. כשאנו קוראים בפרשה מוצאים אנו דיבור לאברהם, 'עשה כך', התברך בזה וזה, בא ר' יצחק ומפריד. אמנם כן, באו כאן הוראות והבטחות, אך יש למצות כל שלב ושלב בפני עצמו: "ויאמר ה' אל אברם" הרי כאן משמעות שלימה. זו אמירה הגואלת את אברהם מיסוריו מהתלבטויותיו - אפשר שהעולם הזה בלא מנהיג?[10] זאת ועוד. התמונה המצטיירת מדבר ה' לאברהם, פנים חמורות לה: - דרישה להינתקות מכל הסובב והיקר - ארץ מולדת בית אב. באים חכמים וחושפים ראשיתה של תמונה והיא כולה חיוב: "הציץ עליו בעל הבירה".

* * *

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"

בסוף הפרשה הקודמת, עת פגשנו באברהם בראשונה, ראינוהו והוא איש משפחה מסור, דבק בבית אביו.

"ויקח תרח את אברהם בנו... ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" (יא, לא.)

ובא הצו האלקי ומבקש לנתקו מכל הקרוב אליו. הרי לך נסיון לאברהם[11].

המתבונן בהמשך עלילותיו של אברהם ונסיונותיו, יגלה כי רבים הם מאותו הסוג, דרישה מגבוה להינתק מהסובבים אותו. אם הגר וישמעאל. אם בני בריתו מעט הארץ[12], ואם בנסיון הקשה מכל, - להינתק מבנו יחידו אשר אהב - יצחק.

לכשתמצי, זהו המתח התמידי בו שרוי אברהם. מחד, על פי אופיו ותכונותיו הרי הוא אב המון גויים ובו נברכו כל גויי הארץ ועליו יפה לדרוש:

"אחות לנו קטנה... - זה אברהם שאיחה את כל באי העולם... כזה שהוא מאחה את הקרע" (בראשית רבה, לט, ג.)

לבין מי שהוא שרוי לגמרי בלבדיותו, בודד ויחיד ואין גם אחד השותף לו באמונותיו ובלבטיו, שעליו יפה לדרוש:

"אברם העברי - רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה, מב, יג.)

אות וסימן לזרעו אחריו.

מחד - גוי אחד בארץ, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

ומאידך - אור לגויים. לב באומות.

* * *

"לך לך"

"להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול..." - רש"י.

וכבר השיגו הרמב"ן: "ואין צורך כי משפט הלשון כן", והסבירו פרשני רש"י שאכן דרך הלשון להוסיף: "לך" כשכך טבעו של דבר ולא כן כשהתופעה היא בניגוד לטבעו[13]. אלא שאם אמנם באה השאלה הלשונית על פתרונה, הרי עולה כנגדה שאלה עניינית רעיונית. הכך אמנם מבקש ה' לפתות את אברהם. וכי אלו הן שאיפותיו של אברהם להיות נהנה ושרוי בטובה, ואנו סבורים היינו שעיקר מעייניו לעשות נפשות ולקרוא בשם ה'.

באמת, המתבונן בסיפור קורותיהם של האבות יגלה כי אצלם שמים וארץ שבו, ואין כל ניגוד בין עשייה למען הכלל והחברה וקריאה בשם ה' ובין עשיית איש לביתו ולרווחתו. כמין הרמוניה בין תביעות חומר לחיי רוח ואין מתח ואין צווחה ואין יוצאת[14].

(אמנם מדגיש הכתוב - "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" אולי להורות כי לא ההבטחות הם שקנו את ליבו, אלא עצם הדיבור והאמירה)

באמת, בהבטחות אלו שורש נסיון כעתיד. שאם ילך אברהם כדבר ה' וכל שהובטח לא יתממש, הרי מקום לתהייה ולהרהורי חרטה, ואכן גם בזה ניסה הקב"ה את אברהם ועמד זה בנסיון[15].

ושמא ניתן לילך בכיוון עליו הצביע רש"י במשמעות עמוקה יותר.

לך לך. עד עתה נתון אברהם לזולת אם ליחידים ואם לחברה.: "חסד לאברהם"[16]. הרי זו מידתו, תכונתו של אברהם, איש חסד המבטל עצמו לזולת ולצרכיו, לחברה ולצרכיה. בא זה הצו: "לך לך" ומנחה אותו לילך אל... עצמו. זהו שאמר ר' אלעזר:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך - אמר ר' אלעזר: - לך לך לגרמך, לאתקנא גרמך, לאתקנא דרגא דילך" (זוהר, בראשית, ט"ז ע"ב.)

(תרגום: לך לך לעצמך, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך[17]).

"מארצך וממולדתך ומבית אביך"

פשוטו כמדרשו.

"אמר רבי יוחנן: לך לך מארצך - מאיפרכי שלך[18]
וממולדתך - זו שכונתך
ומבית אביך - זו בית אביך".

מעתה, מאליה עולה תמיהתו של ר' חיים בן-עטר בפירושו "אור החיים": "אחר שאמר מארצו אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו, הנה הוא יוצא גם ממולדתו".

מסתבר שיותר משאמורים הדברים כלפי הניתוק הפיסי מכוונים הם כלפי הניתוק הנפשי ואז מדורגים הדברים מהקל אל הכבד יותר.

"כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהיא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו. ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה", רמב"ן[19].

ברם, אם נבין "מולדת" כמשמע של משפחה כדרך שעולה מן הכתוב: 'שאול שאל האיש לבו ולמולדתנו לאמר, העוד אביכם חי היש לכם אח" (בראשית, מג, ז) וכתובים נוספים[20], הרי כאן דירוג מן המסגרת הרחבה - ארץ, אל הקרובה יותר - מולדת, אל האינטימית ביותר – בית אביך.

צד שווה בשני ההסברים: המעשה שנתבע לו אברהם מעשה אחד הוא, אלא שמשולבים בו קשיים נפשיים אחדים, ברם, מתרגום יונתן בן עוזיאל משתמע כאילו שלשה דברים ואולי ארבעה נצטוה כאן אברהם, שהרי כך מתרגם הוא -

"ויאמר ה' לאברם: איזיל לך מארעך
אתפרש מן ילדותך
פוק מבית אביך
זיל לארעא דאחזינך"

ארבעה פעלים בחר לו המתרגם, משמע הבין כי ארבע תביעות הוצגו כאן בפני אברהם, כל אחת עומדת לעצמה, ואפשר גם שאחת תלויה בקודמת לה והסדר דווקאי. אפשר שהכוונה היא להתרחקות המחשבתית והניתוק הנפשי, הליכה פיסית מן הארץ אינה מספק, על אברהם לפרוש ולנתק עצמו נפשית ממשפחתו ואחר גם מבית אביו[21]. אז תוכשר לפניו הדרך ללכת לארץ שיראהו הקב"ה.

וזה כנגד זה, מכיוון שאין מדובר כאן רק על הליכה לארץ מסוימת ומצוינת, אלא ארץ שאותה יראה הקב"ה, על אברהם להכשיר עצמו לאותה הסתכלות עליונה. להיות ראוי למראות שכינה, ולשם כך עליו להינתק גם מחשבתית ונפשית מכל הסובב אותו[22].

* * *

"אל הארץ אשר אראך"

לעומת הציון המודגש והמסומן שבחלקו הראשון של הכתוב - "מארצך ממולדתך ומבית אביך", בולטת הסתימה בסופו - "אל הארץ אשר אראך". מהיכן - ברור ומפורש, להיכן - נתון כערפילים. אשר אראך - בעתיד, ואילו עתה?!

הרי בזה הגדלת הנסיון. קשה לו לאדם להינתק ולהעקר מארצו ממולדתו ומבית אביו, קשה עליו שבעתיים כשאין דרכו ברורה לפניו ואינו יוק להיכן הוא הולך[23]. ואכן: "היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו; לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז נתקיים אל הארץ אשר אראך ואז נתעכב וישב בה... ומפני זה אמר; 'ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי'[24] כי היה תועה כשה אובד" (לשון הרמב"ן[25]).

נדודים אלו מזכירים את נדודיו ותעיותיו של אברהם בשאלות האמונה. מה שם הלך מאמונה לאמונה מאלילות לאלילות עד שזכה להגיע לאמת, זו שנתאשרה לו בהתגלות. אף כאן נודד והולך עד שדורכות רגליו בארץ החיים, ודבר ה' מאשר לו כי אכן זאת הארץ[26].

ואולי מגמה נוספת כאן, נדודיו של אברהם תכלית חיובית להם. מי שהוא אמור להיות אב המון גויים: "והיית לאב המון גויים ... והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (להלן יז, ד-ה.), מי שבו עתידים להתברך כל משפחות האדמה. חייב להכיר את בניו, את המשפחה הרחבה, לפיכך הדרך מארץ מולדתו לארץ כנען חייבת לעבור דרך עמים רבים, לויים וממלכות[27]. ובכל מקום עיניו של אברהם מביטות ובוחנות[28].

אף נראה כי באותם נדודים מכנף אברהם עצמו תחת כנפי שכינה. מחד עיניו בוחנות את שנעשה בארץ, מאידך מבקשת נפשו הדרכה אלקית לדעת את הדרך (גם כפשוטה) אשר ילך בה. מזכיר הליכתם של בני-ישראל במדבר. ממצרים יצאו ואל ארץ כנען טרם הגיעו ובין זו לזו מהלכים הם אחר סימניו ובהדרכתו של הקב"ה. אפשר אף לכך נתכוון בעל הטורים ברמזיו:

"אראך" - בגימטריה בעננים, מלמד שהיו עננים הולכים לפניו ומראים לו הדרך".