"ומשרתו יהושע בן-נון נער" / רוני גרוס

לע"נ סבי ר' זאב בן ר' ברוך זצ"ל

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א', א'). תהליך מסירת התורה מדור לדור פורס לפנינו יריעה מכובדת בהסטוריה של עמינו. "הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו" במצרים אנו מוצאים לראשונה את הגדרתינו כעם - מחד, ונסיון השמדתינו מאידך. כאן מזדקר ועולה מנהיג כמשה אשר עליו מוטלת המשימה: "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". מכאן ואילך בתלאות ובמלחמות עליו להוליך את העם משעבוד לגאולה. הוא זוכה לתמיכה מלאה מהקב"ה: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י'ב, ז') ובדרך כלל גם מהעם "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י'ד, ל"א). אך, לאחר כל התלאות שעבר וכשהארץ פרוסה לנגד עיניו אנו חשים את המתח שבאותו צווי מר "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים ל'ב, נ'ב). כאן מוסר משה את ההנהגה לידי יהושע מתוך ידיעה כי אותו נער הנלוה אליו כיד ימינו יביא את העם: "אל הארץ אשר נשבע ה'". לא נוכל אפוא לשים תריז בין תקופת הנהגת משה לתקופת הנהגת יהושע. כפי שנווכח תחילת ספר יהושע הוא דגם מוקטן של ספר שמות - זאת לאור הרקע שהזכרנו כי יהושע מקטנותו, שהה במחיצתו של משה: "ומשרתו יהושע בן-נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל'ג, י"א).

המאפיין את משה בהנהגתו,

א. זהו דור המדבר.

ב. העם רואה אותו כשליחו של הקב"ה (בעיקר לאחר מתן-תורה).

לעומתו יהושע מתאפיין –

א. בדור הכניסה לארץ.

ב. העם רואה אותו כממשיכו של משה, בתקוה: "רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה (יהושע א, יז). במידה מסוימת יהושע מנהיג בצילו של משה שהרי אותו דור חדש שזה עתה קם, ודאי שמע על גדולתו של משה, והנה כשעומד מולו מנהיג חדש תקותם שידע למלאת את מקומו של המנהיג שמת, במאבקים ובמלחמות, ותפילתם היא: "רק יהיה ה' אלוקיך עמך". זה היה סודו של משה וכך הם רוצים לראות את ממשיכו יהושע. כבר בהסמכתו בתחילת פרק א' אנו שמים לב כי אין ליהושע מצב בו הוא יכול להוכיח את עצמו כמנהיג מצד ההשגחה, ההתגלויות הן אליו בלבד ומאורעות כמו כריתת הירדן ונס יריחו באים רק מאוחר יותר. נמצאנו למדים מפתיחת הספר כי הנהגתו של יהושע היא מכח משה. כך גם משתמע מדברי הקב"ה: "משה עבדי מת ועתה... כאשר הייתי עם משה" (יהושע א', ג-ה). דברים אלה ביתר העמקה כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ עמ' לט): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מג.), ובעת חשוכא קודם שהתחיל זריחת אור דתורה שבעל פה עדיין היה השפעת אור תורה שבכתב מאיר, והם הח' פסוקים שבתורה שנאמר: "ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וכו' וישמעו אליו... ויעשו כאשר צוה ה' את משה שחכמת יהושע היתה מורגשת רק מה שסמכו משה וכן ששמעו אליו היה רק דויעשו כאשר צוה ה' את משה".

לאחר מנוי יהושע (א', ט') אנו קוראים את צוויו הראשון: "הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבא לרשת את הארץ" (יהושע א', י"א). ניתן לשער כי 1. בנתינת שלושה ימים להכנות זכר יהושע את שלשת הימים אותם נתן משה לעם, להתכונן קודם מתן תורה: "היו נכונים לשלשת ימים...". 2. שוב נקודת אחיזה כי אכן מחזיק יהושע בדרכי משה מורו. וכך אף בתחילת פרק כ' אנו נפגשים ביהושע המחזיר אותנו לתקופת משה: "וישלח יהושע בן-נון... מרגלים". יהושע שולח מרגלים לרגל את הארץ כמשה אשר שלח מרגלים לתור את הארץ: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען". אך בעיונינו בפרשיות נוכל להבחין בהבדל מהותי כצורת השליחה.

משה בשלחו את המרגלים מפרט להם את מטרת שליחותם: לראות אילו אנשים יושבים שם, כמות האנשים, מקומם, טיב הארץ וצורת ההתישבות בה, "מה הארץ... ומה הערים".

ואילו יהושע כל דבריו למרגלים טרם צאתם ליריחו: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" - ציווי כללי, ללא פירוט, כאן אנו קוראים כי הם נתקעים ביריחו ואין ביכולתם לתור את הארץ - כיון שהם נרדפים. כל המידע אותו הם מוסרים אחר כך ליהושע הוא: "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" (יהושע ב, ט), הוא לא על סמך ידיעה כמתואר אצל מרגלי משה, אלא על סמך דברי רחב: "כי נתן ה' לכם את הארץ וגם נפלה אימתכם עלינו". רחב מזכירה בדבריה את אשר אירע בים סוף ולשני מלכי האמורי - מאורעות שהתרחשו בתקופת משה, להזכירנו כי עדין מהדהד באויר אותו קול של נסים אותם עשה הקב"ה לעם ישראל בצאתו ממצרים. אין כאן חדוש או מידע ליהושע על מצב כוננות האויב או צורת ישיבתו, זו סך הכל חזרה על שליחת המרגלים בימי משה.

פרקים ג'-ד' העוסקים בחציית הירדן מקבילים לשתי הפרשיות המרכזיות אצל משה - מתן תורה וקריעת ים-סוף. כהכנות למתן תורה ובקבלתה אנו מוצאים מספר דברים מרכזיים ומקבילים:

מהשואה זו ניתן לראות כי כל מה שקרה אצל משה בדרגה גבוהה - נתינת התורה בהר סיני על ידי משה נעשה במימדים מוקטנים על ידי הארון והכהנים. אותו בטוי להורדת שכינה בהר סיני פנים אל פנים עם משה, מוצא את בטויו אצל יהושע על ידי הארון המיצג את מקום התורה, הר סיני ואת התורה עצמה, 1. לוחות האבן הנמצאות בתוכו. זו אולי הסיבה להבדל ההרתקה מהר סיני: "כל הנוגע בהר מות יומת" לבין צווי ההרחקה פה: "כאלפיים אמה כמידה". בהר סיני שם יש גלוי שכינה במלוא העצמה אין צורך לצוות על הרחקה מסוימת כשהמראה הוא "קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד" (שמות י'ט, ט'ז), מתרחק העם בעצמו מההר. לעומת זאת בגלוי שכינה של ארון, צריך לקבוע מרחק כי אין את ההרתעה של "כבוד ה' נראה" כבמתן תורה.

כך גם נוכל להבין את ההסבר הניתן להרחקה זו שבמבט ראשון אינו תואם להשואה. "למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום" (יהושע ג', ד') - צריך להיות ש"את הדרך" יקבלו בתחילה המקורבים הכהנים "שומרי משמרת ה'" ורק אחר כך העם ההולך אחריהם, כפי שאנו מוצאים אצל משה - הוא הולך לקבל את התורה לבדו "והכהנים והעם אל יהרסו לעלות פן יפרוץ בם ה'" ורק אחר כך משה מעבירה לכהנים ולעם. שוב אצל יהושע הכל נעשה בזעיר אנפין, הכהנים הם נושאי הארון (מקבילים למשה) ואילו רק לעם אסור לגשת. אם אצל משה הכהנים והעם היא בקטגוריא אחת - כאן הכהנים הם נושאי ארון ה' ואילו העם כמעמד שני.

בפסוקי התורה נוכל למצוא חיזוק לאפיו של הארון בתקופת יהושע כתחליף למתן התורה שבתקופת משה. "ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות ל'ד, כ'ח) אותם לוחות הנמצאות בתוך הארון תכנס הוא הברית שכרת הקב"ה עם העם בהר סיני, שם נתן להם את "עשרת הדברות" שנחרטו בלוחות, אבל כאן הלוחות בארון, הדברים מוכנסים פנימה, אין גילוי שכינה, הכל גנוז כאן בתוך הארון. זה לשונו של יהושע האומר לעם "כראותכם את ארון ברית ה' אלוקיכם" (יהושע ג', ג') - הגלוי של ברית ה' אלוקיכם - הוא הארון. לכן, אותה ראיה של העם במתן תורה "וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ', טו) תופסת לגבי הארון "אך רחוק יהיה בניכם ובינו" (יהושע ג',ד'). ההדגשה לאורך כל ספור הארון שתפקידו כארון ברית ה', מובילה אותנו לאמור לעיל. לאור ההשואה במעמדות בשתי התקופות - שאלה הנובעת מאליה היא, לשם מה לחזור על סיפור דברים בצורה שונה אם את תאורם כבר מצאנו? אחד הסיפורים המתמיהים כל קורא תנ"ך הוא חטאו של משה וענשו "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, י'ב). משה מקבל התורה ושליחו הנאמן של הקב"ה בהנהגת העם, נענש על חוסר אמונה לעיני העם ולאחר כל התלאות לא נכנס לארץ!

יתכן להסביר כי פשוט לא טבעי שמשה יכניס את העם לארץ, לאחר "חטא המרגלים אנו מוצאים את עונשו של אותו דור בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם אתם תבואו אל הארץ... זולתי כלב בן יפנה... במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר יד, כט).

אכן דור הכניסה לארץ יהיה דור אחר מדור המדבר, אם דור המדבר ראה את מעשי ה', הם רק שמעו עליהם מכלי שני. אסמכתא לענין זה היא הגמרא בערכין יז., מחלוקת ר' יהודה נשיאה ורבנן: "חד אמר דור לפי פרנס וחד אמר פרנס לפי דור". בשתי הדעות גם יחד מודגשת התלות בין הפרנס לדור. אין צירוף סתמי של פרנס לדור או דור לפרנס אלא קימת התאמה בניהם. לדעה אחת הדור מותאם למנהיג ואילו לשניה המנהיג שנת עד להנהיג את העם - מותאם לדור אותו הוא עומד להנהיג. ברם, הגמרא מס קה. לענין תוקפא וניחותא קא אמרינן" לאמור, הקשר עליו דברנו הוא באופי הקשה או הרך שבו נקשר המנהיג עם הדור ולהיפך, אך גם בקשר הרוחני אנו מוצאים תלות בין המנהיג לעם. לאחר חטא העגל, אומר הקב"ה למשה: "לך רד כי שחת עמך" - אמר לו הקב"ה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו שישראל חטאו אתה למה לי?" (ברכות לב.). הדבר בא לידי ביטוי גם בהתיחסותו של משה לאחר חטא העגל: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב). כונתו - אין לי ערך כמשה אלא כחלק מהעם - כמנהיגו ואז אם הם כלים גם לי אין מקום (הדבר בולט לעין בדו-שיח שבין משה לקב"ה (שמות לג, יב), משה פונה לקב"ה - "הודיעני נא את דרכך... ואדעך... וראה כי עמך הגוי הזה". והקב"ה משיב לו - "פני ילכו והנחתי לך, ומשה מפציר כקב"ה: "אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה... ונפלינו אני ועמך". לאחר חטא העגל הקב"ה מדבר אל משה בלשון יחיד, אך משה מסרב לקבל זכויות אישיות אלא הוא והעם כתאגיד אחד במהות ובלשון).

בולט הדבר בילקוט שמעוני על הפסוק: "וישח אדם וישפל איש" (ישעיה ב', ט'), אמר ר' יוחנן "וישח אדם" - אילו ישראל שנאמר (יחזקאל לד, לא)): "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם". "וישפל איש" - זה משה שנאמר (שמות לב, כג): "כי זה משה האיש" - כיון ששח אדם - ישראל אז נשפל איש המנהיג משה. שוב לא יכול משה כמנהיג דור המדבר תחת ניסים גלויים ותדירים, להנהיג דור שלא ראה כמראות האלה וצריך לפנות מקומו למנהיג חדש כיהושע. אמנם כן, דור חדש ומנהיג חדש צריכים לקבל רקע והכנה להמשך הקשר בינם לבין הקב"ה. מתן תורה זוטר, ובקיעת ים סוף בצורה אחרת הם סמנים מובהקים מימי משה לקשר בין ישראל לקב"ה - זו הסיבה לדמיון ולרעיון שבפרשיות אילו. לומר לנו - הנהגה חדשה מקבלת או מחדשת את הקשר בינה לבין הקב"ה.

יתכן לפי זה להסביר את סדר הפרשיות שלח, קורח, חקת:

בפרשת שלח לך מסופר על חטא העם בשמיעת דברי המרגלים וענשם "במדבר יתמו ושם ימותו".

פרשת קורח מתייחסת ל"בן לוי: "שמעו נא בני לוי", כיון ששבט לוי לא היה במעמד המרגלים וכתוצאה מכך לא קבלו עונש ככל העם, מסופרת עלילתם בצורה נפרדת "חטא קורח ועדתו" וגם את ענשם הם מקבלים בצורה נפרדת.

ובפרשת חוקת מתואר חטאו של משה "במי מריבה" - לאחר שכל העם קבל את ענשו ואף אחד לא יכנס לארץ, אזי, גם המנהיג לא יכנס לארץ - זהו ענשו של משה באותה מסגרת. בתווך נמצאת פרשת מקושש עצים, ללמדנו שיש כאלה שאינם כלולים כמסגרת והם יוצאי דופן בכך שמתים בעוון עצמם על חטאים ספצפיים, כמו כן מות מרים שאינה שייכת לא קטגורית המרגלים וגם לא לקורח.

הסדר: עם-לוים-משה, הוא הגיוני, אם העם לא נכנס ואחריו "שומרי משמרת הקודש" לא נכנסים, נוצר מצב שגם המנהיג לא נכנס. כאן נפתח דף חדש לדור חדש עם מנהיג חדש בדמותו של יהושע.

על מנת לסגור את המעגל נראה את מתן תורה וחציית הירדן מנקודת מבטו של יהושע. בפרק ג' אנו מוצאים כי: "רגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים... ויעמדו המים", לעומת קריעת ים סוף שם מספיק מטה כדי לבקוע את הים, כאן כיון שהכל נעשה כדרגה נמוכה יותר צריך את רגלי הכהנים (כשהארון איתם) כדי לבקוע את הירדן. לאחר בקיעת הירדן מתואר המעבר בתוך הירדן: "ויעדו הכהבים נושאי הארון ברית ה' בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה, עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (יהושע ג', י'ז).

לאור הקבלת מתן תורה בהר סיני למתן תורה זוטר ביהושע, נשאלת השאלה מדוע כאן ההתקדשות: "ויאמר יהושע אל העם התקדשו" מופיעה לכאורה אחרי מתן-תורה (כל צווי ההרחקה מהארון והליכתם אחריו) ולפני חציית הירדן, מה שאין כן בהר-סיני שם ההתקדשות היותה הכנה לקבלת תורה. ונראה שאכן גם במעבר הירדן אנו מוצאים את נתינת התורה:

1. שלוש פעמים אנו מוצאים את הקשר בין "ארון ברית ה'" - לעם. בראשונה הצווי: "שאו את ארון ברית ה' ועברו לפי העם" (יהושע ג, ו'), השניה. ויעמדו העם הכהנים בחרבה... וכל ישראל עוברים בחרבה (ג' ז)' ולאחר היציאה מן הירדן בשלישית: "ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם" (ד', י"א).

2. דבר נוסף שנעשה בכפילות בפרשה זו הוא הקמת שני גלי אבנים. האחד מחוץ לירדן - בו כתובה הסיבה: "למען ידעו בניכם" (ד,ו) ואת זה עושים העם נציגי השבטים. השני - בתוך הירדן: "ושתים עשרה מצבה הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נושאי ארון הברית" (ד, ט).

נרחיב ונאמר כי אנו עוסקין כאן: א. בחציית הירדן, ב. בקבלת התורה.

בפעם הראשונה הארון עובר לפני העם מעין יצירת קשר ראשוני, מאוחר יותר במעבר הירדן העם עוברים לפני הארון - כאן הם מקבלים את התורה, ולבסוף לאחר שהם מקבלים את התורה, אזי הארון מקבל משמעות אחרת לגמרי, כמיצג הקשר בינם לבין הקב"ה, אז שוב הוא עובר לפניהם. יתכן כי לפי זה אפשר להסביר את כפילות גלי האבנים, הגל האחד אותו עושים מחוץ לירדן העם נותנים לו סיבה הוא כנגד חציית הירדן, ואילו את הגל השני עושה יהושע המנהיג, כנראה כנגד מקום קבלת תורה - מעין הר-סיני. ציון מקום עשיית המזבח: "תחת מצב רגלי הכהנים" ותאורו: "שתים עשרה האבנים האלה" (ד,כ) מחזירים אותנו למתן תורה (שמות כד, ד): "ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל". אם מתן תורה דהר סיני היה בטוי להופעת שכינה: "מפני אשר שכן עליו ה'" ואת מצבת הזכרון עשו תחתיו - אצל יהושע מקום הקדושה היו הכהנים (נושאי הארון), לכן את גל האבנים עשו תחת רגליהם.

מענין כי מרגע זה בו קובע יהושע את גל האבנים בירדן הוא זה שנושא בעול התורה, דבר הבא לידי ביטוי בפסוק יד: "ביום ההוא גידל ה' את יהושע העיני כל ישראל ויראו אותו כאשר יראו את משה כל ימי חייו".

כאשר יהושע מצטייר בעיני העם כבוקע הים וכנותן התורה אז: "ויראו אותו כאשר יראו את משה". לאחר בקיעת הירדן לא היה חסר לו את מהותו של משה כנותן התורה - אותה הוא מוכיח על ידי הצבת גל אבנים תחת רגלי הכהנים, לומר לנו הנהגתו של יהושע הרחבה מסמכותו בתורה. כשהקרקע מוכנה ויהושע קבל את סמכותו, זהו המקום להורות במצוות המילה. רק לאחר שהוא נושא באחריותה הוא מצוה למול את העם. גם מאוחר יותר ביריחו אנו מוצאים: "והחלוץ יעבור לפני ארון ברית ה'" כח חלוץ בראשותו של יהושע הם נושאי הדגל - דבר שלא היה עד כה.

לאור כל האמור לעיל נוכל להכין את כונת חז"ל באמרם "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה" (כ"ב עה.), השתקפותו של יהושע באורו של משה הוא מהסמנים המובהקים של ספר זה. ברם כבר אמרו חז"ל: יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ר"ה כה:), לכל דור יש את יחודו ובמקביל לכך את מנהיגו.