מי הקדימני ואשלם / מרדכי סבתו

האתה תבנה לי בית לשבתי

"שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להקים להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות את בית-הבחירה"[1].

בקיום המצוה הראשונה נכשלו ישראל במחשבתם - כדברי ה' לשמואל: "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שמואל א' ח,ז).

בקיום המצוה השניה נכשלו ישראל בעשייתה - כדברי שמואל לשאול: "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך" (שמואל א' טו, כג).

אף בקיום המצוה השלישית לא זכו ישראל לכוון את השעה - כדברי ה' לדוד: "האתה תבנה לי בית לשבתי?" (שמואל ב' ז, ה). אולם בעוד שבשני המקרים הראשונים פירש המקרא את סיבת הכשלון, הרי שבמצוה השלישית סתם המקרא את דבריו ולא פירשם.

אתה מוצא בשעה שבקש דוד לבנות בית לה' ואמר לנתן: "ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה", נענה לו נתן: "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב', ז). למדנו מכאן כי לפי דעתו של נתן - דעת נביא - יכול דוד להקים את הבית. לא כן היתה דעתו של מקום.

"ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי?", לאחר תמיהה זו באים דברי ההסבר המסתיימים בהבטחה:"כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך ... הוא יבנה בית לשמי". ממשפט הפתיחה "האתה תבנה לי בית" ניתן להסיק כי הפגם הוא באישיותו של דוד. מסקנה זו מוכחת מהסיום האומר כי בנו של דוד "הוא יבנה בית לשמי". בין שני משפטים אלו צריך להמצא ההסבר מדוע לא יוכל דוד לבנות בית לה'. אלא שהסבר זה איננו גלוי לעין כלל ועיקר.

דברי תורה - למדונו רבותינו - עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שזה נועל - זה פותח. ואמנם בדברי הימים מופיע פעמיים ההסבר מדוע לא יבנה דוד בית לה'[2]. בפעם הראשונה בדברי דוד לשלמה (דברי הימים א' כב/ז-י). ובשניה - בדברי דוד לעם (דברי-הימים א' כח/א-ג) אחד הוא ההסבר בשני המקומות: "דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, הנה בן נולד לך .. ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי"[3].

יש מהמפרשים (רש"י ורלב"ג) אשר למדו סתום מן המפורש, ופירשו אף אצלנו את הטעם כבדברי הימים. אין ספק כי דרך זו של איחוד הפרשיות השונות - נכונה היא, אולם קודם שניגשים אנו לאחד את הפרשיות, יש צורך למצוא את המיוחד בכל פרשה. אם אין הקב"ה אומר בפרקנו לדוד את הטעם המופיע בדברי הימים משמע שנימוקו עמו וטעם אחר לו. רק לאחר שנגלה טעם זה נוכל לגשת לאיחוד הפרשיות[4].

לכשנבוא לדקדק בדברי ה' לדוד נמצא כי מחולקים הם לשלשה:

חלק ראשון - פסוקים ה-ז: "לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה'... כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני-ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן, בכל אשר התהלכתי בכל בני-ישראל, הדבר דברתי את אחד שבטי-ישראל אשר צויתי לרעות את עמי לאמור למה לא בניתם לי בית-ארזים?".

חלק שני - פסוקים ה-יב: "ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה' צבאות, אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל ואהיה עמך בכל אשר הלכת, ואכריתה את כל אויביך מפניך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר כארץ ...והניחותי לך מכל אויביך והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'".

חלק שלישי - פסוקים יג-טו: "הוא יבנה בית לשמי ...ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם".

החלק הראשון מבהיר כי אין הקב"ה זקוק לבית, ומעולם לא דרש מהאדם לבנות לו בית. החלק השני מסכם את פעולות ה' למען דוד מרגע לקיחתו מאחר הצאן, דרך משיחתו לנגיד וכלה בהגדלת שמו כשם הגדולים אשר בארץ. מוסף על כל זה - הבטחה לעתיד: "הגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", הבטחה המתפרשת בפסוק שאחריו כהקמת שושלת מלוכה. "והקימותי את זרעך ...והכינותי את ממלכתו". החלק השלישי מציין כי רצונו של דוד יוגשם ע"י בנו "הוא יבנה בית לשמי". מעתה כל הסבר שיבוא לבאר פרשה זו יצטרך להקיף את כל היסודות הנ"ל ולהשען על שלשתם[5].

מי הקדמני ואשלם?

נראה לי כי יסודה של פרשה זו בדברי חז"ל על הפסוק "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא/ג): "אמר ר' ירמיה בן-אלעזר עתידה בת-קול להיות מפוצצת כראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, ורוח-הקודש צווחת: מי הקדימני ואשלם. מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית... מי הפריש בכורות ומעשרות עד שלא נתתי לו צאן" (ילקוט-שמעוני שם). מצוות רבות נתן הקב"ה לעמו. חלק גדול מהם בנוי על הנתינה. נתינת האדם לאלוקיו. מצוות אלו באו לבסס באדם את ההכרה כי כל אשר לו, מידי הקב"ה בא לו. אולם כאן מתעורר החשש כי בעקבות מצוות אלו יגיע האדם למסקנה מוטעית. יכול האדם לחשוב כי הוא המעניק לה', כביכול נצרכת האלוקות לו. משום כך צווחת רוח הקודש ואומרת: "מי הקדימני ואשלם", מדגישה רוח הקודש כי אין הקב"ה דורש דבר מן האדם לפני שאותו דבר ניתן לו מאת הקב"ה. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". אין האדם פועל עם אל אלא במה שניתן לו מאת האל. המצוה שבה סכנה זו של מחשבת פיגול, גדולה ביותר היא מצות בנית בית-המקדש, יכול האדם לחשוב כי הוא נתן להקב"ה בית לשבת. כביכול הוא הניח לשכינה מטלטוליה[6]. דוקא במצוה זו חייב להשמר העקרון של "מי הקדימני ואשלם" בכל תוקף.

הוא הדבר אשר מדגיש הקב"ה בתחילת דבריו לדוד: "האתה תבנה לי בית לשבתי?" וכי זקוק אני לבית מהאדם? והרי "לא ישנתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה". אין בנית הבית צורך גבוה, בנית הבית - צורך הדיוט היא. בהמשך דבריו עובר הקב"ה לבאר לדוד את העקרון של "מי הקדימני ואשלם". מציין הקב"ה את כל אשר עשה הוא לדוד קודם שעלה על דעתו של דוד להקים לו בית: "לקחתיך מאחר הצאן...משחתיך לנגיד...ועשיתי לך שם גדול". אולם כל זה עדין אינו מספיק. כדי שהקב"ה יקבל בית מדוד, רוצה הקב"ה להשלים קודם לכן את מעשיו ולבנות בית לדוד. "הגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'". בית שמשמעו - שושלת מלוכה.

מעתה נקרא החלק השלישי מאליו: "הוא יבנה בית לשמי". רק לאחר נתינת בית לדוד יסכים הקב"ה לקבל בית מדוד[7].

למעשה ניתן לסכם את דברי ה' לדוד בשלשה משפטים הלקוחים משלשת החלקים: "האתה תבנה לי בית לשבתי...הגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'...הוא יבנה בית לשמי".

עד כה ביארנו את צדה האחד של הפרשה. ואולם - צד נוסף לפרשה זו. אין הקב"ה מבטיח בית לדוד אלא לאחר שגילה דוד את רצונו לבנות בית ל-ה' מבחינה עקרונית לא היה דוד זכאי לקבל בית מ-ה' לפני שכנת בית ל-ה', שכן מידותיו של הקב"ה אינם אלא מידה כנגד מידה. נמצאו כאן שני עקרונות המכחישים זה את זה. "מי הקדימני ואשלם" - מחד, ומידה כנגד מידה - מאידך. הקב"ה לא יקבל בית מדוד לפני שיבנה בית לדוד, ודוד לא יקבל בית מה' לפני שיבנה בית לה'. הרי זו מעין "צבת בצבת עשויה". פתרונה של בעיה זו הוא בעקרון שלישי - מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה. מספיקה מחשבת דוד על בנית בית ל-ה' כדי לזכות אותו בבית מ-ה'.

זכור ה' לדוד את כל ענותו

דברים אלו שרמז המקרא בפרשתנו - חזר דוד ופירשם בשירי מעלותיו.

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ:
(ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב:
(ג) אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי:
(ד) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה:
(ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיקֹוָק מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב:
(ו) הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר:
(ז) נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו:
(ח) קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:
(ט) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:
(י) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:
(יא) נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ:
(יב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ:
(יג) כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ:
(יד) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ:
(טו) צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם:
(טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ:
(יז) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי:
(יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ: (תהילים קלב)

שני חלקים ברורים למזמור זה. חלק ראשון - פסוקים א-י, מאמצי דוד למצוא מקום לבית ה'. חלק זה פותח "אשר נשבע לה'". חלק שני - פסוקים יא-יח, תשובת ה' לדוד: "נשבע ה' לדוד".

תשובת ה' לדוד נחלקת אף היא לשנים. פסוקים יא-יב, ופסוקים יג-יח. חלקה השני של תשובת ה' ברור ומוכן, וערוך כתשובה ישירה לבקשת דוד. כנגד "עד אמצא מקום לה'" עונה הקב"ה "כי בחר ה' בציון", כנגד: "קומה ה' למנוחתך" - "זאת מנוחתי עדי עד". כנגד "כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו" - "וכהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו". כנגד "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך" - "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי".

הדבר המפליא בתשובת ה' הוא חלקה הראשון. "נשבע ה' לדוד ...מפרי בטנך אשית לכסא לך... גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך". מה ענינה של שבועת ה' על מלכות נצחית לדוד אצל מזמור זה? הרי מזמור זה ענינו בית לה' ולא בית לדוד? על כרחך אתה אומר כי בית דוד קשור קשר ישיר לרצון דוד לבנות בית לה'. בנית בית דוד קודמת לתשובת ה' על מקום הבית משום שהיא מעכבת את בנית בית ה' - מחד, ומהוה שכר על רצונו של דוד לבנות את בית ה' - מאידך[8].

הצור תמים פעלו

מעתה יכולים אנו לנסות לאחד את הפרשיות השונות.

כאמור לעיל אין ההבדל בין הפרשיות הבדל בין שמואל לדברי הימים. הבדל זה הוא בין דברי ה' לדוד לבין דברי דוד לבנו ולעם. ונראה שכך פירוש הדברים.

לעובדת אי בנית הבית ע"י דוד ישנם שני צדדים:

א. הקב"ה אינו מקבל בית מדוד (בחינתו של המקבל).

ב. דוד אינו בונה בית לה' (בחינתו של הנותן).

בדברי הקב"ה לדוד מדגיש הקב"ה את הסיבה מדוע הוא אינו יכול לקבל בית מדוד. יש עקרון של "מי הקדימני ואשלם" וממנו אין לסטות. אלא שדבר זה אינו פגם בדוד. יכול דוד לבוא בטענה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? מדוע לא אבנה אני את הבית? מה פגם נמצא בי? משפטו של הקב"ה - משפט צדק הוא מכל הבחינות. משום כך חייבת להיות סיבה נוספת המסבירה מדוע דוד לא יבנה את הבית. סיבה הנעוצה בדוד עצמו. סיבה זו מגלה לנו דוד בדבריו לבנו: "ויאמר ה' אלי דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית". כך מגיעים אנו אמנם לאיחודם של הפרשיות אולם רק לאחר שהודגש יחודה של כל פרשה.